מרלי שמיר: אור שחור, שפי בלייר: גוף אהבה

תצלומיה של מרלי שמיר (נ. 1919), שסגנונם הוא ברוח ה”ראייה החדשה” של תחילת המאה ה-20, ותצלומיה של שפי בלייר (נ. 1964), אמנית עכשווית, בוגרת המדרשה לאמנות, בית ברל, שונים מאוד זה מזה, כמעט בכל היבט אפשרי. שמיר מצלמת את נופי הארץ בתצלומי שחור-לבן, אותם היא מדפיסה ידנית, ואילו בלייר מצלמת תצלומי סטודיו גדולים של איברים פנימיים של בקר (קיבת פרה, רחם, עטין, אשכים), תצלומי צבע שחלקם מודפסים בהדפסה דיגיטלית. עם זאת, היבט מרכזי בעבודותיהן של שתי הצלמות הללו הוא ההתבוננות בלא-מוכר, ב'אקזוטי', ב'זר'. מבטה של שמיר מופנה הן ל'אוריינט', כפי שהוא אופיין בתצלומי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 שהציגו דימויים של ירושלים, המדבר, אתרים קדושים וכדומה מתוך נקודת מבט אוריינטליסטית, המיוצגת בתערוכה באמצעות תצלומיהם של פליקס בונפיס, א.מ.ליליין ושלמה נרינסקי, והן ל'פרויקט הציוני', כפי שנוסח בצילום ה'מגויס' שנעשה עבור המוסדות הציוניים. בלייר, לעומתה, מתבוננת באיברים הפנימיים כ'אקזוטיים'. כל אחת מן הצלמות הללו מתבוננת ב'אחר' באופן שמחלץ אותו ממבט 'אוריינטליסטי' ובתוך כך משרטטת את התהליך שעבר על הצילום מראשיתו ועד היום, כצורת שיח המודעת לעצמה.