סלון הדחויים

ה"סלון", ו"סלון הדחויים", הם שמות מותגים מוכרים בהיסטוריה של האמנות. ל"סלון" – שמן הנהוג של התערוכות הרשמיות של האקדמיה לאמנויות יפות של פריז, שהחלו לפעול במאה השבע-עשרה, הייתה חשיבות רבה. בדומה לטקס ה"אוסקר" של היום, הן היו חשופות לקהל הרחב, התמונות בהן נבחרו על ידי חבר שופטים, ולנבחרות מבין היצירות אפילו הוענקו מדליות. עצם הבחירה של יצירה לתערוכת הסלון יצרה לאמן מוניטין ושוק מכירה. בחלוף השנים נעשו הקריטריונים לבחירת היצירות שמרניים יותר ויותר. כל מגמה חדשנית הסוטה מהסגנון ומהנושאים האקדמיים נדחתה. כך גם יצירתו של אדוארד מאנה "ארוחת בוקר על הדשא", מצאה עצמה מחוץ ל"סלון". מצב זה והצורך להציג אמנות אחרת הביא להקמת סלונים אלטרנטיביים שנתנו מקום לאמנים "חורגים", כאשר הסלון האלטרנטיבי הראשון היה "סלון הדחויים" ב- 1863.

היוזמה להקים את סלון הדחויים 2010, עלתה מהצורך להציג אמנים ואמנות אשר לא התקבלו ליריד "צבע טרי". השנה הגישו מועמדות ליריד מעל 1200 אמנים והתקבלו כ-60. מה מתרחש ב"שארית?", איך נראות עבודות אמנות שרצו להגיע ל"צבע טרי" ולא הצליחו? כתוצאה מסקרנות אמנותית לשמה, "סלון הדחויים", כמחקר, שם לו למטרה להפנות את הזרקור לאמנות צעירה, ניסיונית וחדשה. מטרתנו לחוות ולהציג אמנות שלא מוצגת בחללי תצוגה מרכזיים ולכן פנינו ב"קול קורא" לדחויי "צבע טרי", תוך הבטחה להציג עבודה נבחרת אחת של כל אמן. בנוסף, כחלק ממחקרנו, יוצגו לצד עבודות דחויי "צבע טרי" עבודות הקשורות לדחייה שלא הוצגו עד כה בגלריות המסחריות או במוזיאונים.