בין שם לכאן

שמעון לב מעבד ומתעד, כבר מתחילת שנות התשעים, סיפור אישי ומשפחתי מורכב שחלקים ממנו מזכירים כתב חידה. התערוכה עוסקת במספר נושאים הכרוכים זה בזה. לצד סדרת עבודות שנוגעת בשואה, כחלק מעברה של משפחתו, ישנה אחרת שעוסקת במוות שהתדפק תדיר על דלתם. במקביל מעלה שמעון סוגיות של חזרה בשאלה, למדנות בקרב הציבור האמוני והקשר להמשכיות או לניתוק השרשרת הדורית, התרבותית-יהודית. הוא מתבונן בעצמו באמצעות ההיבט הדתי, עושה שימוש בטקסטים מן הכתובים ומתייחס גם למשמעות הכיפה, המהווה את הנדבך האחרון בתהליך של מעבר מן העולם התורני לזה החילוני. מתוך הרצון לשמר את הזיכרון מבצע האמן באמצעים חריגים ומעוררי מחלוקת תהליכים של גניזה וגילוי. בבסיס הרעיוני של הדברים עומדת הדרישה ההלכתית לגניזה, דהיינו הטמנת כתבי קודש וחלקיהם הפגומים בשל קדושתם, כאשר דווקא הטמנה זו מאפשרת שימור ומונעת כליה.

מרוות עיסא נולדה בכפר ג'יש, אך כבת למשפחה של עקורי בירעם טבועה בה טראומת הגירוש וההגליה והצורך הנגזר ממנה שלא לתת לדברים להישכח. מבחינתה הגלות היא כאן, במקום שבו היא מתגוררת לצד משפחתה אשר גורשה מאדמתה "לזמן קצר" לפני עשרות שנים ועדיין היא מנועה מלשוב אליה.

כנוצריה מרונית עוסקת מרוות לא מעט במוטיבים הקשורים לדת ומשלבת אייקונים דתיים או יוצרת אותם מן החומרים שהפכו לחלק משפתה האמנותית המוכרת, כמו חימר שרוף, קוצים, תחרה ולאחרונה גם גפת (שאריות שנותרו מן הזיתים לאחר שנסחט מהם השמן). לכל פרט וחומר בעבודתה יש משמעות טעונה, וברוב המקרים יותר מאחת. הכאב והביקורת, כמו גם פיסות חיים ותרבות, מועברים באמצעות חומר וצורה. כך גם סוגיות של זהות וקונפליקטים הנגזרים ממצבה המורכב כאשה צעירה ועצמאית הפועלת בצומת של עמים ותרבויות.

מרוות התייתמה מאביה בגיל צעיר יחסית ואולי משם נובע הצורך לטפל במוות, להנציח. העיסוק במוות קשור גם לעובדה שאנשי העדה המרונית מורשים לשוב לכפרם רק בעת אירועים שמתרחשים בבית הקברות ובכנסיה - הלוויות וחתונות. דמויותיהם של בני עמה הקבורים בו מונצחות כאייקונים על גבי דיסקיות דמויות לחם הקודש. בדרך זו היא מקדשת אותם ומשמרת את הזיכרון.

יצחק דה לנגה נולד בישראל, צאצא למשפחה יהודית, הולנדית-גרמנית, שאת קורותיה באירופה, בין שתי מלחמות העולם, לא הכיר. את פרטי החיים הבורגנים והשאננים, שהתנפצו באחת עם עליית הנאציזם, העדיפו הוריו שלא לחשוף, בנסיון לא לזעזע ואולי גם לאפשר בכך לילדיהם לבנות זהות ישראלית חדשה. בבגרותו יוצא דה לנגה לחפש את שורשיו. את מסע ההיכרות הוא עורך בשנות התשעים בהולנד ובגרמניה, שם הוא מתוודע לחלקים עלומים בסיפור המשפחתי ומנסה לשחזר את מה שנמחק. הוא עושה זאת באמצעות צילומים מהוהים ושיחות אמיתיות ומדומיינות עם אנשים שהיו קשורים למשפחה. את ההיכרות המורכבת הזו הוא מעביר אל הבד והנייר ובתערוכה זו מציג לראשונה גם עבודות פיסול בברזל וזכוכית. אחד הדימויים שבהם בחר לתיאור ההוויה האירופאית שאיחרה לזהות את הסכנה, הוא אגרטל בדולח שהיה נוכח בצילומים הישנים. אגרטל יציב לכאורה, שבהישברו מתנפץ לאלפי רסיסים. גם הפרחים שהושמו אז באגרטלים, הופכים תחת ידיו לאייקון שמייצג את אותם חיים זוהרים ושבירים. כמו תפרחת של צמח שנקטף השופעת חיים לרגע קצר לפני שהיא קמלה.