בתערוכה סידרה של עבודות, ציור בטוליפ על בד, שורדית יצרה במשך כשנתיים, כחלק מהתמודדות עם משברים משפחתיים וגופניים, שהעלו בחריפות סוגיות של מקומה כאשה ואם. ורדית מספרת: "... פרוק התא המשפחתי לפני כמה שנים הכניס אותנו לעולם הבלהות של תופעת 'ניכור הורי'...". בספרות המקצועית מוגדרת תופעה זו כהפרעה, אשר הביטוי העיקרי שלה הוא גינוי או התנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, ללא כל הצדקה, בשל הסתה. 40 העבודות שבתערוכה יוצרות מכלול אחד, אך כל אחת מהן עומדת גם בזכות עצמה. בכולן חוזר המוטיב של שעון החול, עליו אומרת ורדית: " ...הוא סמל לזמן האבוד שלי ושל בני הבכור. זמן של ימי הולדת, טקסים ואירועים, עשרות ימי חג, מאות שבתות ואלפי ימים ולילות אבודים...".

היצירות נועדו על מנת לפתוח את השער בליבו של בנה, שנותק ממנה בשנים האחרונות. היצירות הן גשר בין עולמות: העולם האישי שלה, המיוצג ברוב הציורים כשעון חול מרכזי ובין העולם החיצוני המצוי משני צידיו של שעון החול, עולם של טבע וחופש.
שם התערוכה: "זמן לאהבה", בא להגיד, שאהבה היא התשובה היחידה לכאב ולפחד, לזעם, לתסכול וליגון שבאובדן.

המוטיב המרכזי בציורים הוא שעון החול, המייצג את הזמן החולף לבלי שוב, אבל לפעמים הוא נראה כגביע, לעיתים זהו גוף אישה בעל קימורים, רחם האוצר בקרבו עובר, לפעמים הוא תפוח, נחל, או עץ, תמיד בקווים עגולים ונשיים. לעיתים נדמה שזו רקמה צבעונית מופלאה, שטיח שנרקם בשקדנות ואהבה אין-קץ.
אין ספק, שזה סיפור המסופר בקול נשי, שאוצר בתוכו את העדינות והרגש עם המסירות והנחישות, ההקפדה ותשומת הלב לפרטים הקטנים, אשר יחד עם המסר הנוקב והמוטיבים הסמליים, תוך השימוש בצבעים העזים, מציג עוצמה נשית מרטיטה, שאי אפשר להישאר מולה אדיש.

בחרתי להציג את ציוריה של ורדית במוזיאון לח"י משום שבכל ציור יש מעין סוד, חידה שיש לפענח ולגלות. רב הנסתר על הגלוי ולכן, כל אחד יכול לפרש את הציור בצורה שונה, מתוך המיית לבו. לאנשי המחתרת היו סודות רבים וחלקם שומרים עליהם עד היום. חשיפת הסיפורים דומה לחשיפת השכבות השונות בציור, הרמזים, הסמלים והרגשות המסתתרים בהם.

יש לורדית ציורים רבים המבטאים רצון בחופש ובשחרור, בדומה לכמיהתם של הלוחמים, שנלחמו לחירות ישראל. בחלק מהציורים מופיעים כבלים, חומות, סורגים ואילו בחלקים אחרים אפשר לראות מוטיבים צמחיים: עלים, פרחים, זרעים ופירות, אשר מבטאים את החופש, הטבע והרצון בהמשכיות.

הציור מזמין אותנו להתקרב, לגלות מה מסתתר בו, ממה הוא עשוי, יש בו חידה, אין לו התחלה או סוף ולא תמיד ברור מהו הכיוון הנכון לתלות אותו. אני מזמינה אתכם לבוא לגלות ולהתרגש, לפתור את החידות, לנחש את סופו של הסיפור. אני מקווה שתערוכה זו תגשר על הכאב, המרחק והזמן.

בתערוכה 'זמן לאהבה', קוראת ורדית לבנה, להניח את החרבות, שנקשרו לידיו בכפיה, לשאול שאלות ולבחור באהבה, שהיא מבחינתה, התשובה הטובה ביותר למכאובי החיים.

ורדית מצאה דווקא באכסניה של מוזיאון לח"י בו מדובר בהתמודדות נחושה, אמונה בצדקת הדרך ואהבה לדבר , מקום לעורר שיח ציבורי על תופעה מושתקת במידה רבה ובמה להצגת שימוש באמנות, המתעמתת עם הפגיעות הנשית-אנושית ויוצאת משם מחוזקת.

התערוכה תוצג עד 30.10.2012.

שיח גלריה יתקיים ב-13.9.2012 בשעה 18:00, על אמנות ככוח מרפא ועל תופעת
'ניכור הורי'.

אפשר לראות את הציורים, השמות והשירים הנלווים להם ולהתרשם, בקישור לדף הפייסבוק.

לפרטים נוספים אפשר לפנות- מוזיאון לח"י 03-6820288, ורדית בארי – 052-3739888, [email protected]