סיור ברובע היהודי

אתרים בתשלום: הרובע ההרודיאני, מוזיאון הקראים

איך מגיעים

את הסיור נתחיל בשער יפו. למגיעים מחוץ לעיר: חולפים על פני בנייני האומה, נוסעים עד לרחוב רמב"ן, פונים בו שמאלה ומשם מגיעים לרחוב אגרון להמשך ישר ולהחנות את הרכב בחניון קרתא.
 

שער יפו

שמו של שער יפו [1 במפה], החשוב שבשערי העיר, נובע מהיותו פתח העיר הפונה לכיוון ליפו והנמל שלה, ומכאן חשיבותו הרבה. השער נבנה כחלק משבעה שערים ששובצו בחומת העיר העתיקה על ידי סולימאן המפואר. עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, הציע בן-גוריון לנתץ את החומה ועמה השערים, כדי לאחד את חלקי העיר. למזלנו, הצעתו לא התקבלה.

ניכנס בשער, נמשיך ונקיף את מגדל דוד מימין. נמשיך ישר לאורך החומה הדרומית עד שנגיע לשער ציון [2].

שער ציון

עם פרוץ מלחמת העצמאות נותקה העיר המערבית משער יפו ושער ציון היה לעורק היחיד ששימש להעברת תגבורת ואספקה. ב-13.5.1948 יצאו הבריטים מהאיזור ומסרו את מפתחות השער לוינגרטן- ראש ועד יהודי העיר העתיקה. אך עד מהרה התברר שאם לא תגיע מיד תגבורת ייפול הרובע בידי הירדנים. מפקד חטיבת עציוני, דוד שאלתיאל, החליט לפרוץ את הרובע דרך שער יפו כשבמקביל תערוך חטיבת הראל התקפת הסחה על הר ציון. ב-17.5 נעצרה הפריצה לשער יפו עוד  טרם החלה. במקביל, תקפה חטיבת הראל את הר ציון.

לאחר ארבעים שעות ללא שינה, גם פיצוץ שער ציון לא העיר את החיילים המותשים. לאחר פיצוץ השער התגלע סכסוך מי יישאר להחזיק בשער: חטיבת עציוני או הפלמ"ח. לבסוף, לוחמי הראל של הפלמ"ח עזבו את השער וב-19.5 נכנסו הירדנים דרכו וגורל הרובע היהודי נחרץ. רק לאחר מלחמת ששת הימים נפתח השער וחזר לידיים יהודיות. על השער נבחין בסימני הפיצוץ והקליעים.

נמשיך מזרחה ונפנה לרחוב משמרות הכהונה.

בתי הכנסת הספרדים

המתחם שלפנינו כולל ארבעה בתי כנסת שנבנו על ידי מגורשי ספרד [3]. שימו לב שבתי הכנסת נמצאים במפלס נמוך מהרחוב שבו אנו  נמצאים, כנראה בשל האיסור העות'מאני לבנות בתי כנסת גבוהים. ניכנס למתחם.

בית הכנסת אליהו הנביא
האגדה מספרת על יום כיפור אחד שבו היה חסר אדם אחד להשלמת המניין לתפילה. המתפללים הצטערו שדווקא ביום הקדוש לא יהיה מניין, אך ברגע שהחלו בתפילה, נכנס לבית הכנסת יהודי מזוקן. הוא התפלל עמם, ובסופה של כל תפילה נעלם. רק לאחר מכן, משלא מצאו אותו, התברר שהיה זה אליהו הנביא, ועל שמו נקרא בית הכנסת.

בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי
נבנה בתחילת המאה השבע עשרה וקרוי על שם יוחנן בן זכאי, מנהיג העם לאחר חורבן בית המקדש השני. כאן, על פי המסורת היה בית מדרשו.

בית הכנסת האמצעי
קרוי כך על שם מיקומו.

בית הכנסת האיסטמבולי
נבנה על ידי יוצאי תורכיה אך משמש את כל עדות הספרדים. התיבה היפה הגיעה מאיטליה.

נמשיך לאורך משמרות הכהונה ונגיע למרכז של חנויות. כמה מפלסים מתחתינו נמצאים שרידי עמודים מרשימים מרחוב הקרדו, נרד למפלס שלהם.

הקרדו

הקרדו [4] היה הרחוב הראשי בירושלים בתקופה הרומית והביזנטית. לאחר מרד בר כוכבא הקים הקיסר אדריאנוס את העיר האלילית 'איליה קפיטולינה' במתכונת הערים הרומיות באותה עת. משני צדדי הקרדו היו שדרות עמודים מקורות בהן מכרו סחורות. במאה השישית האריך יוסטיניאנוס את הקרדו עד להר ציון. שרידי הקרדו נמצאו בחפירות על ידי פרופסור אביגד.

אם נמשיך ברחוב נבחין במפת מידבא - מפה עתיקה שנמצאה בעבר הירדן וממחישה יפה את העיר הביזנטית על כל כנסיותיה שנבנו לצידי הרחוב המרשים.

בית כנסת החורבה [5]

בשנת 1700 עלתה מפולין לירושלים קבוצת חסידים ובראשה רבי יהודה חסיד. חברי הקבוצה לוו מערביי המקום כסף לבניית בית כנסת אך לא הצליחו להחזיר את חובותיהם. לאחר עשרים שנה פקעה סבלנותם של המלווים והם העלו את בית הכנסת באש. שרידי המקום נקראו 'חורבת רבי יהודה החסיד' וחברי הקהילה נאלצו להימלט מהעיר. בגלל פרשה זו, במשך תשעים שנה, התחפשו יהודים אשכנזים ליהודים ספרדיים ורק כך הצליחו להגיע לירושלים.

בתחילת המאה התשע עשרה הגיעה קבוצת אשכנזים מתמידי הגר"א, חלק מאנשי הקבוצה גייסו תרומות ,שילמו את חובות הקהילה האשכנזית ובנו בית כנסת קטן בחצר שנקרא "מנחם ציון". אך בית הכנסת לא הספיק לקהילה המתרחבת ובשנת 1856 השיג השר מונטיפיורי רישיון לבניית בית כנסת גדול. התורמים לבית הכנסת זה היו כמובן בני משפחת רוטשילד ובית הכנסת נקרא על שם אבי המשפחה "בית יעקב".

כשנכנסו הירדנים אל הרובע הם הפציצו את בית הכנסת. עם חזרת היהודים לרובע, שוחזרה קשת המבנה הגדול. בשנים האחרונות נבנה בית הכנסת שוב ולאחרונה נחנך מחדש בצורתו המקורית מהמאה ה-19.

נמשיך מזרחה ונפנה לרחוב המקובלים, נמשיך לרחוב חיי עולם עד שנצא לרחבה גדולה ובה שני בתי ספר.

כיכר בתי מחסה [6]

הצפיפות הגדולה ששררה ברובע היהודי הרעה את התנאים שהיו קשים בלאו הכי. באמצע המאה התשע עשרה נרכשה הקרקע על ידי כולל הו"ד - הולנד דויטשלנד. חברי הכולל הקימו את 'חברת בתי מחסה לעניים בהר ציון' והחלו בבניית בתים למגורים שהיו מרווחים יחסית לבתים האחרים. הדירות חולקו כך: שליש לבני כולל הו"ד, שליש ליהודי הונגריה ושליש לעניי ישראל. אך גם הבתים המרווחים לא נתנו פיתרון מספק, והפיתרון ההכרחי היה לצאת  מהחומות, תהליך שהתרחש אט- אט.

כיכר בתי המחסה הייתה המקום האחרון שנפל בידי הירדנים. כאן רוכזו האנשים ב-28.5.1948 ומכאן נלקחו אחרוני הלוחמים אל השבי הירדני.

פועה שטיינר מתארת בספרה 'מתוך ההפיכה' את הרגעים האחרונים ברובע: "ההפגזות שרעמו כל הלילה פסקו לפתע ואז מתוך החשיכה בקע קול....היכנעו... לפני שנשחט את כולכם.הכרזה זו נאמרה שוב ושוב....ישבנו קפואים על הרצפה בלי לדבר או להתפלל צמרמורת עלתה בי וידיי רעדו..."

נצא מהכיכר דרך רחוב גלעד.

הגלעד  [7]

רק לאחר מלחמת ששת הימים הועברו מכאן 48 הלוחמים שנהרגו בקרב על הרובע ונטמנו כאן בחופזה. הגופות הועברו לקבר אחים בהר הזיתים.

נצא בחזרה אל כיכר הרובע. משם נתחבר לרחוב הקראים.

בית הכנסת תפארת ישראל [8]

החסידים האשכנזים בנו כאן בית כנסת מפואר מאוד כדוגמת בית הכנסת העתיק בברעם אך ללא כיפה. כשהגיע הקיסר פרנץ יוזף לביקור בארץ ביקר גם את נתיניו היהודים בבית הכנסת הזה. לשאלתו מדוע אין לבית הכנסת כיפה, ענו החסידים שבית הכנסת הסיר את הכובע בפני כבוד הקיסר. פרנץ יוזף הבין את הרמז ומיד תרם את הסכום הנדרש, גם בית כנסת זה כבכל בתי הכנסת האחרים נהרס על ידי הירדנים.

ממול בית הכנסת הקראי

בית הכנסת הקראי [9]

ראשיתה של העדה הקראית במאה השמינית ומנהיגה ענן בן דוד. הקראים, כשמם, אינם מקבלים את ההלכה וקוראים את התורה ככתבה וכלשונה בלבד. כך למשל, המזוזה שלפנינו איננה כמזוזות בבתים רגילים, והיא מכילה את עשרת הדברות ככתוב: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". הקראים אינם חוגגים את חנוכה שבכלל אינו נזכר במקרא ועל הנכנסים לבית הכנסת לחלוץ נעליים שכן הוא משמש כמקדש והוא בבחינת "של נעליך מעל רגליך". למעוניינים להרחיב את ידיעותיהם אודות הקראים מומלץ להיכנס אל המוזיאון.

נחזור על עקבותינו ונגיע לרובע ההרודיאני.

הרובע ההרודיאני [10]

החפירות חשפו חלק מהעיר העליונה, כפי שכינה אותה יוסף בן מתתיהו ומקורות נוספים, ושרידי פאר של בתי התושבים התגלו. נשוטט באתר ונבחין בשרידי מרתף ששימש כמחסן, כבור מים או כמקווה. בכלל, נתגלו מתקני רחצה רבים, והדבר מיוחס לכך שרבות מהמשפחות שגרו כאן השתייכו למעמד הכהונה, ולכן הקפידו על טהרה. בנוסף, ניתן לשער שהתרבות הרומית שעוסקת רבות בניקיון ובפינוק הגוף חילחלה גם לכאן. את חדרי הרחצה נהגו לרצף בפסיפס כדי למנוע היווצרות בוץ, והפסיפסים, כיאה לתרבות ששוללת דמויות ומסכות, עוטרו בדגמים גיאומטריים בלבד. בחלונות התצוגה שלפנינו נבחין בכלי אבן רבים. אלו היו נפוצים מכיוון שאינם מקבלים טומאה, ולכן השימוש בהם משתלם יותר מהשימוש בכלי החרס. ממצא נדיר נוסף הוא כד זכוכית, שרק שלושה כדים כמותו שרדו מהעולם העתיק.

נצא מהרובע ההרודיאני ונתקדם מזרחה נרד אל תצפית הכותל המערבי, על אלו המעוניינים להתפלל ברחבה ללבוש בגדים  צנועים.

הכותל המערבי

הכותל המערבי [11] הוא שריד של קיר התמך האדיר שהקיף את רחבת הר הבית- הפודיום שבנה הורדוס. הורדוס לא היה אהוב במיוחד על נתיניו היהודיים אך על דבר אחד אין מחלוקת: בית המקדש שלו היה בין המפוארים שבמקדשי העולם העתיק ולא לחינם נאמר ש"מי שלא ראה בנינו של הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו".

הכותל המערבי אינו שריד של בית המקדש עצמו כפי שרבים סבורים, אלא שריד מהקיר עליו נשען קודש הקודשים של בית המקדש. הורדוס לא חסך במאמצים, בעזרת מילוי אדיר של חומר הוא הגדיל את שטח הר הבית והגביהו.

ניתן לראות שבבסיס הכותל אבנים גדולות ומסותתות באופן מרשים. אם ניטיב להתבונן בפינה הדרום מערבית נבחין בשרידי אבן היוצאים מהקיר זוהי קשת רובינסון, המחלף הראשון בעולם הרומי שחיבר את הר הבית עם העיר העליונה. מתחת למחלף העצום ישבו חלפני הכסף וסוחרי הבקר ועולי הרגל שוטטו ביניהם ,החליפו את הכספים למטבע חצי השקל וקנו בהמות לקורבנות. אפשר לתאר ולדמיין את ההתרגשות העצומה של המפגש עם קרובי המשפחה וכן לאלו שהיה זה הביקור הראשון בבית המקדש.

כאן נסיים את סיורנו ונחזור על עקבותינו. העייפים והמותשים יוכלו לצאת דרך שער האשפות ולנסוע בתחבורה ציבורית עד לחניון קרתא או עד למרכז העיר.