ראשון לציון: מסע בזמן לימיה הראשונים של המושבה

ראשון לציון נוסדה בט"ו באב תרמ"ב (1882) והיתה המושבה הראשונה של אנשי העלייה הראשונה. צאו איתנו למסלול מרתק, שיכיר לכם את אתריה הראשונים והחשובים של העיר הרביעית בגודלה במדינה
| 08/07/2019

המידע עודכן על ידי מורה הדרך רונן נחמן. רוצים לטייל עם רונן? היכנסו לעמוד המדריך שלו בטיולי »


מסע בזמן אל ימי החלוצים באחד מישובי הביל"ויים: ראשון לציון נוסדה בט"ו באב תרמ"ב (31 יולי 1882). היתה זו המושבה הראשונה של אנשי העלייה הראשונה (פ"ת וראש פינה הוקמו קודם לכן ע"י אנשי היישוב הישן בארץ אך ננטשו, עד שיושבו מחדש ע"י אנשי עלייה ראשונה). המתיישבים היו אנשי 'חיבת ציון', שאליהם הצטרפה כעבור מספר חודשים קבוצה של בילויים (בנובמבר 82). בראש 17 המייסדים, שהשתייכו לאגודת ועד חלוצי יסוד המעלה, עמד זלמן דוד לבונטין. למושבה שהקימו קראו ראשון לציון לפי הפסוק 'ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אותן' (ישעיהו מ"א 27) ראשון לציון הלכה וגדלה עם השנים ולאחר הקמת המדינה התפתחה ממושבה לעיר וכיום היא העיר הרביעית בגודלה במדינה, עם כרבע מיליון איש.

מעט היסטוריה

בראשית דרכה סבלה המושבה מקשיים רבים, כולל פגעי טבע, שחיתות השלטון העות'מאני, חוסר ניסיון בחקלאות וחיפוש מים שלא הצליח. לתושבים אזל הכסף והם עמדו על סף ייאוש. רק עזרתו של "הנדיב הידוע" - הברון אדמונד בנימין רוטשילד, שמימן את כריית הבאר העמוקה, נתן כספים למתיישבים החלוצים ובמקביל שלח את פקידיו להפוך את ראשון לציון למושבת יין וגפנים במקום פלחה, הציל את המושבה ממוות. במשך 18 שנים תמך הברון בכלכלת המושבה. עם זאת, מעורבותם של פקידי הברון ויחסם המשפיל לעיתים לא התקבלה בעין יפה, והמושבה ידעה מרידות אחדות.

ב-1889 הוקם במושבה היקב הגדול, ולידו בית חרושת לכוהל ולתמציות בושם, טחנות קמח ועוד - התשלובת התעשייתית הראשונה בארץ, שהייתה גורם חשוב בהתפתחות המושבה. לאחר שגם ענף היין לא הוכיח את עצמו כרווחי, הוכרחו האיכרים לעקור חלק מהכרמים ולנסות במקומם גידולים שונים.

ראשון לציון זכתה להיות הראשונה בארץ בנושאים רבים: כאן נוצרה מחרשת הברזל הראשונה בארץ (1883), כאן הונף לראשונה בעולם דגל כחול לבן עם מגן דוד שנוצר על ידי ישראל בלקינד ופאני אברמוביץ' (1885), כאן הוקם בית הספר העברי הראשון "חביב" (1887-8) וגן הילדים העברי הראשון (1898), כאן התגורר זמן מה נפתלי הרץ אימבר (בבית הייסמן) ולפי חלק מהחוקרים חיבר כאן את "התקווה" וכאן התאימו את המנגינה למילות ההימנון (1888), כאן הכריזו על הקמת "קרן קימת לישראל" (1889), כאן הוקמה "האורקסטרה" - התזמורת העברית הראשונה (1895), הוקם בית העם העברי הראשון (1898), בה הופעלו לראשונה גנרטור לייצור חשמל (1898), ניתנה לנשים זכות בחירה לראשונה בארץ ישראל (1919) וכיהנה ראש עיר ראשונה במדינת ישראל (1956). 

את הבניינים העיקריים וההיסטוריים של העיר נוכל למצוא בכיכר המייסדים, שבה שוכנים מגדל המים והבאר הראשונה. ב-23 בפברואר 1883 צעק חיים חיסין ממעמקי הבאר שזה עתה נחפרה: "מצאנו מים!". צבי לבונטין, זקן מייסדי המושבה, מיהר ושילם ארבעים פרנק בעד כוס המים הראשונה. היום מתקיים בבאר הישנה חיזיון אורקולי מרשים. לידם נמצא בית העם העברי הראשון, שם גם ניגנה התזמורת העברית הראשונה בארץ – "האורקסטרה של ראשון".

המוזיאון שבחזיתו פעמון המושבה

המוזיאון שוכן במתחם היסטורי בו שכנו בעבר מבני ציבור של המושבה - בית הרפואות ודירת הרוקח, מרתף עתיק, הפוסטה והקליניקה. בחצר המוזיאון ניתן לראות מוצגים שונים מתקופת הקמת המושבה.

המוזיאון מספר בעזרת צילומים, רהיטים, חפצים אותנטיים וחומר ארכיוני מאלף על ראשון לציון ועל קורותיה במהלך 40 שנותיה הראשונות. במוזיאון תוכלו ליהנות מתצוגת “בראשית” ודרכה להכיר את חשיבותה של ראשון לציון כבסיס למדינה שבדרך: דגל המדינה הכחול לבן שעוצב בדגם הטלית, המנון התקווה (שכאן הותאמה המנגינה למילותיו של נפתלי הרץ אימבר), קרן קיימת שהחלה את דרכה במושבה, החייאת השפה העברית בגן הילדים ובבית הספר "חביב" שם לימדו לראשונה עברית בעברית, האורקסטרה העברית הראשונה ועוד.

בין המוצגים במוזיאון תוכלו לראות גם את בעלי המלאכה, האומנים שהיו בין החלוצים במושבה על כלי עבודתם ואביזריהם. דמויותיהם עשויות ברוח התקופה וחלקן מלוות בקול. בית הספר העברי הראשון – במרתף שוחזר ועוצב חדר כיתה של בית הספר העברי הראשון בו לימדו ולמדו בעברית. פה תוכלו ללבוש תרבוש טורקי ולשמוע קטעים מספר המורים הראשונים.

בחדר הפנימי ניתן לעקוב אחר יום כביסה במושבה ולהכיר את כלי הבית והמטבח. לסיום תוכלו ללבוש בגדים ישנים ולהצטלם למזכרת. באולם שורשים – תצוגות מתחלפות וחדרו של אחרון הבילויים מנשה מאירוביץ. כאן מוצב גם אלבום המשפחות הממוחשב- מערכת מולטימדיה בה ניתן לעקוב אחר קורות המשפחות שהיו במושבה בשנים 1882-1922 לתלמידים, חוקרים ובני משפחות. בחצר המוזיאון המטופחת תוכלו להכיר כלי חקלאות ששימשו, את ראשוני האיכרים ולפגוש מבחר עצים עתיקים וחדשים, המשחזרים את ענפי החקלאות האופייניים למושבה. ליד עץ הזית שוחזר מתקן ביתי להפקת שמן זית שהיה בשימוש אנשי המקום.

ברחוב כיכר המייסדים, בקיר הצפוני של חזית המוזיאון, תראו את פעמון המושבה שהיה מזעיק בצילצולו את התושבים בשעת צרה ובאירועים מיוחדים.

בית הכנסת הגדול

בית הכנסת הוקם החל משנת 1884 בראש הגבעה במרכז המושבה, והיה המבנה הראשון במושבה. המימון הראשוני היה מכספו של המייסד צבי הכהן ליבונטין (בן אחיו של זד"ל – זלמן דוד לבונטין). על הבנייה הופקד ברוך פפירמייסטר, אדריכל מדופלם ואיכר במושבה (שלימים יתכנן גם את מגדל השעון ביפו). רשיון הבנייה למבנה הושג מהממשל התורכי בעורמה כ"מחסן לצורכי האיכרים". בניית בית הכנסת הסתיימה ב-1889, בסיוע הברון רוטשילד. המבנה הפך למרכז החיים החברתיים והציבוריים, מלבד שימושו כבית תפילה. כאן נערכו קבלות פנים לגדולי עם ועולם. בחזיתו נערכו טקסי הנישואין, ההלוויות, חגיגות ל"ג בעומר ועוד. במרתף בית הכנסת הוקם ב-1898 גן הילדים העברי הראשון. 

בחזיתן תוכלו לראות שנים עשר פתחים, כמניין שבטי ישראל. שני הפתחים העליונים מעוצבים במתכונת הדומה לזו של לוחות הברית. עם השנים, עבר המבנה מספר שלבים של שיפוצים, במהלכם נוספה הכתובת "תרמ"ה בית הכנסת הגדול" (תרמ"ה היא שנת 1884, שנת ייסודו) בחזיתו וחנוכיה על ראש המבנה. הויטראז’ים הם קישוט מאוחר יותר. 

ניתן להיכנס פנימה רק בזמני התפילות ובמבט בוחן לזהות את ארון הקודש המקורי, מעשה ידי האחים האומנים יצחק ומשה יהושע הימן. מעל ארון הקודש שני אריות שיצר אברהם ליפשיץ.

הקיוסק המשוחזר

נמשיך מבית הכנסת במורד הרחוב ולאחר פעמון המושבה נפגוש את הקיוסק המשוחזר. מבעד לחלון התצוגה ניתן לראות את בעל הקיוסק משרת את לקוחותיו ומגיש ממתקים וסיגריות מן המדפים שעל הקיר האחורי של הקיוסק. הקיוסק, שהיה צריף עץ בעל גג פח מסוגנן, שוחזר על פי תצלומים היסטוריים מארכיון המוזיאון. בקיוסק מכרו דרך חלון פתוח דברי מתיקה, בייגעלך, סיגריות, גלידה, מיצים, גזוז, צוף, עיתונים, ספרות בלשית ורומנים זעירים. המוצגים אותנטיים בחלקם - ברזי הסודה, כלי הניקוי לכוסות, מסחטות מיץ, מיכלי זכוכית למיץ ולסוכריות, כוסות ובקבוקי משקאות קלים, והאחרים משוחזרים - מוצרי המזון והסיגריות. בשעות החשיכה בולט הקיוסק בזכות התאורה הפנימית המדגישה את התצוגה.

בית אברמוביץ והדגל

נמשיך במורד הרחוב אל רחוב רוטשילד 6.

זה היה ביתם של המייסדים זאב ושרה אברמוביץ' ולפי גרסת ראשונים, בבית זה נוצר דגל הלאום מטליתו של זאב אברמוביץ'. זה קרה בט"ו באב תרמ"ה, 1885, לכבוד חגיגת שלוש שנים למושבה, אז הונף בראשון-לציון, לראשונה בעולם, דגל כחול לבן עם מגן דוד. המקרה התרחש לאחר שבישיבה לילית בבית אברמוביץ' הוחלט לחגוג בתהלוכת דגלים, אבל דגל עדיין אין. ישראל בלקינד (מנהיג קבוצת אנשי ביל"ו) ופאני אברמוביץ (בתו של זאב אברמוביץ') מבחינים בפינת החדר בטליתו של בעל הבית זאב אברמוביץ והניצוץ בעיניהם נדלק. כפי שתיאר זאת בלקינד: "… ואני ופאני אברמוביץ' היינו טרוחים בינתיים בעשית דגל. וזו דמות הדגל אשר עשינו: יריעת אריג לבנה, שתים-שתים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע. בהסכמת הילדים נבחר אסיפ אוסוביצקי [פקיד הברון] להיות נושא הדגל, כשהוא רכוב על אתון. שני ילדים נהגו את האתון באפסר, אחד עזר לאסיפ להחזיק את הדגל, וכל שאר הילדים אחריהם, שנים שנים בשורה, ושירים בפיהם"... מה היה עם אותו דגל, איש אינו יודע אבל דוגמתו הכמעט מקורית נמצאת, במוזיאון לתולדות ראשון לציון בכיכר המייסדים של העיר. 12 שנים מאחר יותר, בקונגרס בבאזל יהא זה המודל לדגל ישראל.

באר המושבה

נמשיך לרדת ברחוב רוטשילד עד מספר 19, כאן מתחם מוזיאוני של "באר המושבה". כאמור, מצוקת המים היתה הבעיה העיקרית של תושבי ראשון-לציון עם עלייתם לקרקע בשנת 1882 תרמ"ב. בתחילה ניסו למצוא מים בראש הגבעה, ליד בית הכנסת. לאחר כשלון חפירת הבאר בראש הגבעה, שנוסף לכל גם התמוטטה, נחפרה באר שניה במורד, והושקעו בכך מאמצים רבים. מחוסר אמצעים כספיים לסיים את החפירה, נשלח יוסף פיינברג מהמושבה לאירופה. הברון רוטשילד הואיל להעניק למתיישבים, בעילום שם, את הסכום החסר.

החפירה המייגעת הסתיימה בהצלחה (בשנת 28.2.1883). בעומק 48 מטרים נמצאו מים חיים והמושבה ניצלה. קריאת השמחה של החופרים "מצאנו מים" הפכה לסיסמת המושבה ושולבה בסמל העיר ראשון לציון. שוב נחלץ הברון רוטשילד לעזרה ושלח מנוע קיטור ומשאבה. 

במקום יש מיצג אור-קולי שפועל מאז 2010 ועם סיום המיצג ניתנת למבקרים ההזדמנות להציץ לתוך הבאר העמוקה.

מגדל המים

לצד בית הבאר הוקם בשנת 1898 מגדל המים ובראשו מיכל אגירה. המגדל איפשר להזרים את המים בכוח הכבידה אל בתי המושבה. את המים היו מעלים במשאבה מן הבאר ומובילים לשלוש בריכות גדולות בקרבתה. האחת הגדולה הפתוחה, שימשה לשוקת לבהמות ולשחייה לצעירי המושבה. השניה הגבוהה נועדה לאגירת מי שתייה. השלישית הקטנה, שימשה להספקת צורכי הבית לתושבים. המגדל הוזנח עם השנים ושופץ ב 1987. המבנה עשוי אבני-כורכר מסותתות בדיוק רב. 

בית העם

ממגדל המים נמשיך דרומה במדרחוב אל רחוב זד"ל 3, ונראה משמאל לנו מבנה נמוך. זהו בית העם העברי הראשון בארץ שנבנה כבר 1898. בית-העם היה המרכז התרבותי-חברתי של בני המושבה ואף של בני מושבות יהודה השכנות: נס ציונה, רחובות וגדרה. בבית העם ערכו חתונות, הצגות ואירועים שונים. בעבר שימש המקום שנים רבות כספרייה וכמקום התאספות ועד המושבה, נערכו בו הרצאות, מחזות עבריים, אספת עם, ערבי קריאה, נשפים וחזרות של תזמורת ראשון לציון הנודעת בשמה, האורקסטרה, הייתה מנגנת בכל אירוע במושבה בכלי נשיפה ובכלי מיתר.

מעל בימת בית העם נשאו דברים: הד”ר בנימין זאב הרצל (1898), הברון אדמונד דה רוטשילד (1899), ג'מאל פאשה, המושל התורכי (1915), פרופסור אלברט איינשטיין (1925) ועוד רבים וטובים. כמו כן התקיימו בבית העם התקיימו אסיפות הייסוד של "איחוד מושבות יהודה והגליל" (1901) ושל "אגודת הכורמים" (1906).

הכתובת מעל הכניסה מקדישה את המבנה לברון רוטשילד ולברונית, ומעידה על החיבה שעוד היתה לבני העלייה הראשונה כלפי הברון, עוד לפני המריבות עם הפקידים: "בית עם ראשון לציון. מוקדש להנדיב ברון בנימין ולהנדיבה ברונה אדלהודה די רוטשילד. אדר אתתכ"ט (תרנ"ח=1898)". 

גן המושבה

מול בית העם נוכל לטייל להנאתנו בגן המושבה. כאן היו שטחי החקלאות של המושבה בתחילתה, אך השטחים נמכרו לברון שהקים כאן ב-1884 משתלה ותחנת ניסיונות, פרדס הדרים וגן טיול.

בתחנת הנסיונות נערכו ניסיונות בגידולים חקלאיים רבים, כגון: כותנה, טבק, ג'רניום, תות, שקד, אקליפטוס ולאחר זמן גם הדרים. כאן ניטעו העצים הראשונים, הפרדס הראשון, ומכאן יצאה הבשורה על הניסיונות בעצי פרי.

ב-1890 נשתלה שדרת הדקלים הקנריים, שהיתה חוט-השדרה של הגן. בשדרה בין הדקלים נערכו קבלות הפנים לגדולי אומות העולם שהגיעו למושבה, ביניהם: ד"ר בנימין זאב הרצל (תרנ"ח, 1898), הברון אדמונד דה רוטשילד ורעייתו אדלאידה (תרנ"ט, 1899), ד"ר חיים ויצמן (תרע"ח, 1918), וינסטון צ’רצ’יל ורעייתו (תרפ"א, 1921), פרופסור אלברט אינשטיין ורעייתו (תרפ"ג, 1923), הלורד בלפור (תרפ"ה, 1925). בשנות השלושים נקבע השם 'גן הנדיב', אך תושבי המושבה המשיכו לקרוא למקום 'גן המושבה' וכך נשאר שמו.

לאחר כחמישים שנה מהקמת הפרדס, בשנת 1940 נעקר הפרדס והחלו בנטיעת גן ציבורי לרווחת התושבים. בחלקו הדרומי של הגן הוקם גן חיות קטן שהיה פופולארי מאוד בקרב הילדים, ובחלקו הצפוני של הגן היה אגם מים רדוד. הגן שוקם ושופץ מחדש בשנת 1997, תוך שמירה על צביונו ועל העצים העתיקים - עץ תות לבן, תמר ננסי ודקל הקוקוס. החיות הועברו ל"חי-כיף" במערב ראשון לציון, ובמקומו ניטעה מדשאה.

לצד שדרת הדקלים המקוריים, נטעו שורה נוספת של דקלים צעירים, אשר נועדו לעבות את השדרה ולהחליף בבוא היום את הדקלים הישנים לכשיגוועו. בין שתי שורות הדקלים נבנתה תעלת מים, זכר לתעלות המקוריות שהובילו את מי הבאר להשקיית הפרדס וגן המושבה. בחלקו המערבי הוקמה במה עגולה לתזמורת וכן נבנו שבילים מרוצפים, אגם תעלות מים ומזרקות. ברווזים שמסתובבים חופשי, פינות ישיבה להתחרדן בשמש, פינות משחק לילדים, בחלקו המזרחי משטחי דשא לפעילויות שונות. כיום הוא מהווה פינת חמד פורחת עבור תושבי העיר.

בית התבשיל

בקצה הדרומי של הגן, בצידו הצפוני של רחוב הכרמל (הכרמל 24), עומד לו בית דו קומתי עם גג רעפים שבקומתו הראשונה פועל בית קפה. המבנה הוקם על ידי פקידות הברון בשנת 1889 כבית מגורים עבור פקידי הברון רוטשילד אשר עבדו ביקב ובבית הספר של המושבה. בשנת 1908 נחנך בקומה הראשונה של המבנה מטבח פועלים – בית התבשיל לפועלי היקב, ביזמתו של שמואל אוסטושינסקי, אחד מאיכרי המושבה. בית התבשיל נועד לספק ארוחות מבושלות לפועלים שעבדו בראשון לציון. בשנים מאוחרות יותר שכן במקום סניף של "כרמל מזרחי" ובקומת הקרקע של הבניין הפעילו הכורמים חנות לממכר יינות ומחסן עבור היקב. כיום בקומת הקרקע פועל בית קפה "לנדוור גן העיר".

יקב כרמל מזרחי

מול בית התבשיל, בצידו הדרומי של רחוב הכרמל נמצא מתחם גדול שבו שכן היקב ההיסטורי, שאליו לא ניתן להיכנס אלא רק להסתכל מבחוץ. היקב הוקם בין השנים 1888-1890 והוא היה לגדול ולמשוכלל ביקבי הארץ. לצד הכניסה ליקב מונחות שלוש חביות. היקב היה גולת הכותרת של מפעלי התעשייה לעיבוד תוצרת חקלאית של כורמי מושבות יהודה. היקב בראשון לציון היה הגדול ביקבים בארץ ונחשב אז לשני בגודלו בעולם. המכונות פעלו בכוח הקיטור לאור תאורת חשמל והידע המקצועי הגיע מצרפת. המבנים תוכננו על ידי האדריכל הגרמני שומכר. לצורכי הפעלתו הסדירה של היקב נחפרה באר מים מיוחדת ונבנו בתי-מלאכה לייצור חביות ומשאבות.

היקב היה, למעשה, תשלובת תעשייתית שכללה: ייצור יין - יינות רגילים, ליקרים, יין מבעבע וברנדי; חבתנייה - אגף לייצור חביות עץ; בית מלאכה למכונות ומסגרייה; טחנת קמח (בתוך בנייני היקב) שהופעלה על ידי מכונת קיטור שעיקר תפקידה היה לשאוב מים מהבאר; מעבדה שעסקה בחקר תנאי תעשיית היין מבחינה כימית וטכנולוגית. במרתפיו שימרו את היין והתפתחו תעשיות זעירות כמו: משי ובשמים לפרנסת התושבים.

בשנת 1906 ייסד הברון את אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב, והחכיר לה את היקבים אשר הקים. אגודת הכורמים קיבלה על עצמה לנהל את היקבים ולשווק את היין במסגרת חברת השיווק 'כרמל מזרחי'. חברת שיווק זו, שראשיתה בשנת 1896 בוורשה בשם 'כרמל', הפכה ל'כרמל מזרחי' עם העברת מרכז שיווק היינות לארצות המזרח.

בשנת 1957 מכרה משפחת רוטשילד את היקבים לאגודת הכורמים. אגודה זו מאגדת כ-1,500 כורמים מגדלי גפן ליין, רוכשת את כל יבול ענבי היין של חבריה, ו'כרמל מזרחי' משווקת את היין בארץ וברחבי תבל. המפעל התקיים במקום עד שנות הששים. כ 125 שנה לאחר הקמתו, נסגר היקב בראשלצ ב 2014. במקומו נבנה חדש באלון הגליל ליד צומת המוביל והמתחם כולו מיועד לפרוייקט נדלני של 6 מגדלים בני 25 קומות כל אחד, אך מבנה היקב מיועד לשימור.

חוות דעת על ראשון לציון: מסע בזמן לימיה הראשונים של המושבה

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...