איך למדו בני ישראל את סוד ההרכבה?
כתבה רותי ריכטר
בימי שפוט השופטים התגוררו בקצה ארץ בנימין נער חכם וחרוץ והוריו הזקנים. הם ניסו לגדל גפנים, אבל יבול הענבים היה מועט ודל, ולעתים קרובות ידעו בני המשפחה רעב ומחסור.
באחד מימי החורף פרצה סערה עזה, והרוח הפילה את מוטות העץ שתמכו בגפנים, וסיבכה את ענפיהן זה. בזה.
כששככה הסערה יצאו הנער ואביו לכרם כדי להדלות את הגפנים ולחזק את מוטות התמיכה. ראה הנער שבקצה הכרם השתרגו ענפים מעוצים של שתי גפנים שכנות זה בזה, והוא לא הצליח להפריד ביניהן.
"כרות את הענפים האלה והשמד אותם, כי אמונה היא בעם שענפים המסתבכים אלה באלה מביאים מזל רע לכרם!" ציווה האב על בנו.
ראה הבן את הענפים החזקים המפותלים זה בזה ולבו לא נתן לו לכרות אותם.
"איך אכרות ענפים אלה שעמדו בגבורה כנגד הסערה העזה ויכלו לה?!" אמר הנער, וסירב למלא את בקשתו של אביו.
כעבור שבועות אחדים התאחו שני הענפים, ונוצר מהן ענף משותף שהמשיך לגדול ולהתפתח, וכשבא הקיץ ראה הנער שהענף נושא פרי רב, נאה וטעים, והוא מבורך בתכונות הטובות של שתי הגפנים שמשהן נוצר.
החליט הנער לחקות את מעשה הטבע, ובימים הבאים חיבר לענפי הגפנים שפרין דל ענפים מגפנים המצטיינות בפרי רב וטעים. הוא קשר את שני הענפים זה לזה, ולאחר שהתאחו הצמיחה הגפן החדשה פירות רבים וטובים. כך גדל יבול הכרם, ורבים ביקשו לרכוש את הפירות הנפלאים שצמחו בו.
אז לימד הצעיר את כל בני שבט בנימין את סוד ההרכבה, והם הפיצו אותו בכל שבטי ישראל. מאז נוהגים להרכיב את הגפנים ברחבי העולם עד היום הזה.
איך למדו בני ישראל להדלות את הגפנים?
כתבה רותי ריכטר
כשבאו בני ישראל לארץ כנען, התנחלה בהרי ירושלים משפחה מבני שבט יהודה, ובניה קיבלו נחלה קטנה, ושתלו בה כרם גפנים ובוסתן קטן. בכרם צמחו רק גפנים, שכיסו את הקרקע והשתרגו זה בזה, אבל הבוסתן היה עשיר בעצי רימון, זית, שקד, תאנה ותמר, ובהם נאחזו והשתרגו ענפי גפנים מזנים שונים בעזרת קנוקנותיהן המפותלות.
בימים ההם לא נהגו להדלות את הגפנים, וענפיהן השתרכו על פני האדמה. הענפים העליונים הצלו על הענפים התחתונים, והעלים הסמוכים לקרקע יבשו וקמלו, כי אור השמש לא חדר אליהם.
בקיץ, כשיצאו בני המשפחה לבצור ענבים ולדרוך אותם בגת, ראתה צעירת הבנות כי האשכולות שגדלו בכרם על הגפנים שנשרכו על הקרקע היו קטנים וצמוקים, ואילו הגפנים שגדלו בבוסתן וטיפסו על עצי התאנה והזית הניבו אשכולות גדולים שגרגריהם מתוקים ועסיסיים מאוד.
אמרה הילדה להוריה ולשכניה: "עלינו לתמוך בשריגי הגפן הגמישים שבכרם ולקשור אותם לסמוכות חזקות, כדי שיקבלו את ברכת השמש כענבי הבוסתן המטפסים על עציו. כך ירבה היבול וישתבחו הענבים." אך האנשים סירבו לשמוע לעצת הילדה, ושכניה לעגו לה ואמרו: "ראו נא תינוקת מגודלת זו, הבאה ללמד גדולים וטובים ממנה!"
אז החליטה הילדה לסמוך את הגפנים שבכרם במו ידיה. היא תקעה באדמה מוטות ארוכים, וקשרה את השריגים אל המוטות באמצעות חבלים שטוותה מסיבים שנותרו על קורת התמר לאחר שנשרו ממנו כפותיו. שכניה המשיכו ללעוג לה, אבל היא לא שמעה להם, והמשיכה בעבודתה הקשה והמתישה.
שוב בא הקיץ, ובני המשפחה יצאו לכרם לבצור את ענביו, והנה זה פלא: כל הגפנים שענפיהן נקשרו למוטות הניבו פרי רב ומשובח כגפנים שגדלו בבוסתן, ורק שתי גפנים שגדלו בשולי הכרם ותמוכותיהן קרסו בסערה המשיכו לשאת פרי מועט ודל.
אז הבינו בני השבט שצדקה הילדה בדבריה, ומאז מדלים הכורמים את הגפנים עד עצם היום הזה.
גפן היין - תעודת זהות
משפחה: גפניים
מולדת: מוצאה של הגפן אינו יחיד, וכנראה שיש לה "מולדות" רבות. משערים שהגפן הובאה לישראל מאנטוליה או מיוון.
מאפיינים: הגפן היא צמח מטפס הגדל באקלים חם או ממוזג. בחורף עומדת הגפן בשלכת. היא מלבלבת בראשית האביב, ומבשילה את פירותיה בקיץ או בסתיו.
הגבעולים מהשנים הקודמות מעוצים, והגבעולים החדשים גמישים ומאורכים. בקצהו של כל גבעול צעיר צומחת קנוקנת, כעין חוט דק ומסולסל המשמש לטיפוס ולמאחז. הענפים הנושאים את הפרי ארוכים ודקים, ואין בכוחם לשאת את משקל הפירות העסיסיים. לכן נוהגים לקשור את ענפי הגפן ולתמוך בהם בעזרת מוטות וחבלים.
העלים גדולים ובעלי 5 אונות. הם שעירים בחלקם התחתון ועורקיהם בולטים.
הפרחים זעירים, ירוקים ובעלי ריח מיוחד. הם מסודרים באשכולות ונקראים סמדר. ככתוב בשיר השירים: "והגפנים סמדר נתנו ריח".
ריבוי: ההאבקה לרוב על ידי הרוח או עצמית, כי הפרח מכיל גם אבקנים וגם עלי. בטבע מתרבה הגפן על ידי זרעים, אך הצאצאים הנוצרים בדרך זו אינם שומרים על טוהר הזן. לכן מגדלים את הגפן בתרבות על ידי הרכבה: תחילה משרישים כנות של זנים עמידים למחלות ובעלי עוצמת צמיחה טובה, ועליהן מרכיבים את הזנים הרצויים.
שימושים ופולקלור: מהגפן מפיקים ענבי מאכל, צימוקים ויין. גידולה נפוץ ברוב ארצות העולם.
כבר בתקופה הפרהיסטורית גודלה הגפן כצמח תרבות, ופירותיה שימשו למאכל ולהפקת יין. הגפן, הכרם והיין נזכרים במקרא פעמים רבות, כי פרי הגפן ותוצרתו תפסו מקום חשוב בכלכלת הארץ. לעתים קרובות נזכר התירוש, מיץ הענבים, יחד עם הדגן ושמן הזית, כי שלושת אלה היו ענפי החקלאות העיקריים בארץ ישראל.
בחפירות יריחו נמצאו זרעים של גפן מתקופת הברונזה הקדומה, ובמצרים נמצאו ציורי קיר המתארים את גידול הגפן, וצוירו לפני 2400 שנים.
הענבים נאכלו טריים או כצימוקים, ושימשו גם להפקת היין, החומץ ו"דבש הענבים", משקה מרוכז ומתוק מאוד שהופק ממיץ ענבים, ושימש להרוויית הצימאון ולהמתקת מאכלים.
ביכורי הענבים הובאו מדי שנה בחג השבועות לבית המקדש. העולים לרגל שבאו ממקומות קרובים לירושלים נהגו להביא ענבים טריים, והעולים שהגיעו ממקומות מרוחקים נהגו להביא עמם צימוקים. היין ליווה את העם בימי חול ובימי מועד, ושימש כמשקה לעת שמחה וכתרופה כנגד מיחושים ומחלות שונות.
יין שהתקלקל הופך לחומץ, שמחירו וערכו ירודים משל היין.
נוח היה הכורם הראשון, והוא נטע כרם בהרי אררט. הגפן סימלה את השלום והשלווה, כי בימי שלום "ישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו". היא מוזכרת במשל יותם וגם במשל הכרם (ישעיהו ה' 1-7).
בתלמוד מוזכרים שישים סוגים שונים של יין. גם לאחר חורבן בית שני הוסיפו לגדל בארץ את הגפן, וגידולה לא נפסק בכל הדורות. גידול הגפן הצטמצם כשכבשו המוסלמים את הארץ, כי הדת המוסלמית אוסרת על מאמיניה לשתות יין, אך הגידול לא פסק, כי פרי הגפן ודבש הענבים היו אהובים מאוד על תושבי הארץ. עדות לכך אפשר למצוא גם היום בגתות עתיקות הנמצאות במקומות שונים בארץ. כרמים רבים עובדו בהרי חברון, שהייתה ידועה בענביה המתוקים והגדולים שהבשילו לקראת הסתיו.
הגפן שימשה גם מקור השראה ומוטיב עיקרי באמנות. גפן של זהב קישטה את פתחו של בית המקדש, ואשכולות של ענבים ועלים של גפן הוטבעו במטבעות מימי בר כוכבא, במשקופים של בתי כנסת עתיקים וברצפות פסיפס עתיקות. בכלים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו ציורים רבים של עלי גפן וענבים.
כנראה שבצרו את האשכולות בעזרת סכין כפופה, דמוית מגל, והניחו אותם בסלי נצרים. כדי לשמור על היבול מפני גנבים בכרם נבנו מגדלי אבן כדי לספק מגורים ומסתור מהשמש לבוצרים, ששהו בכרם במשך כל תקופת הבציר,. מגדלי השמירה נקראים במקורות בשמות "נוטרה", "מלונה", "שומרה". ,מגדל" ועוד. במגדלים אלה נהגו גם לאחסן את ענבי המאכל ואת המכלים המכילים את התירוש התוסס, כי הטמפרטורה במגדלים הייתה נמוכה בהשוואה לטמפרטורה בחוץ.
כשהתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי המאה התשע עשרה, שימשו הכרמים מקור פרנסה עיקרי לאיכרי המושבות, ובעיקר לאיכרי זיכרון יעקב, בת שלמה, ראש פינה וראשון לציון.
היקבים הראשונים בארץ ישראל הוקמו על ידי הברון רוטשילד בראשון לציון ובזכרון יעקב.
הגפן והיין במקורות
הגפן בתנ"ך
הענבים היוו מרכיב חשוב בתזונת העם
"ולמה העלתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות." (במדבר כ' 5)
הגפן והתאנה מסמלים שלום וביטחון: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה' דיבר." (מיכה ד' 7)
"כי זרע השלום הגפן תיתן פריה…" (זכריה ח' 12)
הגפן במדרשים
"בראש כל חיים אני יין. (היין מלווה אותנו בכל שלבי החיים). בראש כל אסון אני יין." (היין מביא מחלות). בבא בתרא נ"ח ע"ב).
"יין נכנס בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות. נכנס יין יצא סוד. (סנהדרין ל"ח ע"א).
"אמר ר' שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלה תלמידי חכמים, עָלִין שבה אלה עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל. משם (מארץ ישראל) בִּקְּשוּ רחמים והאשכולות על העלים. שאלמלא העלים אין האשכולות מתקיימים.
