פתילת-מדבר גדולה

עת שיורדים דרומה אנו נתקלים לאורך הגדה המערבית של הירדן לאורך כביש 90, בנקודות שהמים נמצאים בהם, בעץ הנקרא תפוח סדום, לצורך קיומו נדרש חום ולחות, פירותיו ועלוותו של העץ הינם רעילים ביותר ויכולים לגרום לשיתוק לפרקי זמן שונים תלוי בחוזק הרעל ובכמות שהייתה במגע עם האדם או החיה, ולמעשה פרט לחרק בודד הנקרא קושן ארסי, נוקטים בעלי החיים לכתת רגלם מקרבתו .

הצמח הגיע לישראל ממזרח אפריקה, גזעו של העץ בנוי כמו שעם , גדילים גדילים המתפצלים בתוך גזעו, בגזעו משתמשים כחומר בידוד לבנייה ,עלוותו ירוקת עד בכול השנה, הצמח נפוץ בנאות מדבר בערבה ובנגב, כיוון שעליו הם ירוקי עד, החלו אנשים לשתלו בגינותיהם ולדעתם של מומחים הם שוגים בהחלטה זאת.

פרחיו של תפוח סדום יפים , חמשת עלי הכותרת סוגרים על השחלות ,העלי והאבקנים, אך מאפשרים לחרקים להיכנס ולהעביר אבקה מהאבקנים מעלי אחד למשנהו על מנת ליצור את הרוויה, כאשר חש הפרח כי הגיע הזמן לפקוע, הפרח פוקע מתוך הפרי הריק הוא נפתח מתגלה בצד אחד מעין רשת בצורת מפוחית, ובכול חור מסתתר גרעין הצמוד למצנח כמו שערות משי,בעת שהרוח נושבת הם מתעופפים ונוחתים באזורים לחים ומתחילים מחזור חיים חדש.

עוד מימי התנך ומתקופות שונות ,לקחו התושבים את שערות הגדילים, שזרו מהם פתילים ששימשו למנורות השמן הקדמוניות כפתיל, מי שבעיקר עסק בנושא האיסוף היו השבטים הבדויים שמכרו את תוצרתם בעיקר בשווקים בעזה.

ההקשר לתקופה היהודית , לאחר מלחמת השחרור, קשורה ליזם יהודי, שרקח משחה שיועדה להצמחת שערות לאנשים מתקרחים , חלק מפרנסת אנשי קבוץ עין גדי בתחילתו, קשורה הייתה לתפוח סדום .

כאשר שוברים את עלה עץ תפוח סדום מופרש ממנו חלב, הם נהגו לחתוך את העלים, להניח תחתם כלי איסוף, כמו שחולבים את עץ הקאוצוק – הגומי, או המייפל הקנדי, את התוצרת, היו מוכרים ליזם, שרקח את המשחה ומכר את תוצרתו בבקבוקים בארץ ובעיקר בחול, אחרית דבר שהיזם נשאר קרח תרתי משמע מחוסר ההצלחה ומאובדן כספו, את שערותיו הוא הפסיד מתלישת שערותיו מחוסר מזלו.

האגדה מספרת כי כאשר אלוהים החליט להחריב את סדום ועמורה, הוא החליט להפוך גם את העצים לעצי סרק.  כך הפך עצי התפוחים שצמחו באזור, לעצי שיש להם פרי יפה אך שאינו בעל כל תועלת ואף רעיל ומסוכן.  

האגדה:

בימי קדם הייתה ארץ סדום ועמורה מבורכת במגד אדמתה, והצטיינה בעיקר במטעי הפרי שגדלו בה. ובין כל הפירות בלטו "תפוחי סדום", שהיו תפוחים גדולים, יפי מראה וטובי טעם. ואנשי סדום רעים וחטאים עד מאוד.

וישלח האלוהים את מלאכיו לשחתה ולהשמידה. וימטירו עליה גופרית ואש מן השמיים, ויהפכו את כל הערים על יושביהן, ואת כל כיכר הירדן, ואת כל העצים וצמח האדמה. ומן העצים נותר רק עץ אחד לפליטה, הלא הוא תפוח סדום. אך גם בו דבקה קללת העולם של סדום ועמורה. פירותיו נראים נאים ויפים, אך אם תתלשום ותפתחום- תגלו שהם נבובים ומלאי אפר, וכאשר מחזיקים אותם בכף בחוזקה- הם כלים כעשן וכאבק. וזהו אבק השריפה הגדולה ההולך ומתחדש בפרי, והוא אזהרת עולמים לחוטאים, למען לא ישכחו את גורל אנשי סדום וקציני עמורה. ועל פרי כזה ייאמר הפתגם הערבי: "מן ב?ר?א רחאם ומן ג?'ווא סחאם" ("מבחוץ ש?י?ש ומבפנים זוהמה").

הערבים קוראים לשיח עושיר (או עו?שו?ר) שפירושו "מביא הריון", ומקורו במעשה באישה עקרה שישבה לתומה בצילו של השיח, וזמן קצר לאחר מכן זכתה ונתעברה וילדה בן. ובשל כך מאמינים הם שבמיצו של הצמח מצויה סגולה להתעברות, ולכן מושחות אותו העקרות על גופן.