מעט מידע

אירוס הגלבוע צומח ברצועה צרה וארוכה במזרח הגולן, בגלבוע וצפון השומרון. כמו כל אירוסי ההיכל האחרים, נושא הגבעול שלו פרח אחד בלבד בראשו. צבע הפרחים מלילך ועד סגול כהה. הפריחה בחודש מרץ.

צמח האירוס נקרא על שם אלת הקשת בענן היוונית הנקראת איריס. בתלמוד נמצאה המילה"אירוס" פעם אחת כשם של צמח והוחלט לאמץ שם זה לצמח.

האירוס כידוע משמש כסמלה של החברה להגנת הטבע.

עוד על אירוסי ההיכל תוכלו למצוא באתר: http://www.iris.huji.ac.il

על דרכי הרבייה של האירוס

המין אירוס גלבוע  תואר לראשונה בשנת 1876 בידי החוקר בייקר, שכיבד בשמו המדעי את החוקר היין ולכן נקרא בשמו הלטיני איריס היין. 
אירוס הגלבוע שייך לקבוצת אירוסי ההיכל המסוגלים להתרבות בשתי דרכים עיקריות: רבייה וגטטיבית באמצעות קני שורש, ורבייה מינית באמצעות האבקת חרקים. באירוסי ההיכל קיימת אי-סבילות עצמית, ולכן האבקה זרה ע"י חרקים היא הכרחית לרבייה המינית ולייצור זרעים. הפרח של האירוס מהווה יחידת פרסומת אחת גדולה, אך למעשה הפרח בנוי משלוש מנהרות האבקה שבכל אחת מהן יכולה להתבצע פעולת ההאבקה. מנהרת ההאבקה נוצרת ע"י התקמרות של עמוד העלי המורחב, אשר יוצר מעין גג מעל לשפית הפונה החוצה. בחלק העליון של כל מנהרה יש אבקן אחד שבו הלשכות פונות כלפי מטה. הצלקת היא קשקש קרומי רחב בחלק העליון של פתח המנהרה. האבקה מתבצעת כשהאבקה נופלת על החלק העליון של החרק הנמצא במנהרת ההאבקה, ונדבקת לצלקת בכניסתו הבאה למנהרת האבקה.
בדרך כלל קיים בטבע מתאם חיובי בין גודל הפרח וכמות הגמול המוצע למאביקים. ככל שהפרח גדול יותר, כך צפוי שנמצא בו כמות גדולה יותר של צוף. אירוסי ההיכל הם יוצאי דופן בהיותם הצמחים בעלי הפרח הגדול ביותר בארץ, אך בניגוד למצופה אין בהם כלל צוף. בשעות רבות של תצפית במשך היום לא נצפו כלל חרקים המבקרים בפרחי האירוסים - כצפוי בפרח שאינו מציע גמול, ולכן לא היה ברור מיהם המאביקים של הפרחים הענקיים. התעלומה לגבי המאביקים של אירוסי ההיכל נפתרה בתצפיות לאחר רדת השמש: זכרים של דבורים בודדות (שאינן חברתיות כמו דבורי הדבש), בעיקר מקבוצת המחושיות, (דבורות ענק בעלות פרווה) נכנסים עם השקיעה אל מנהרות הפרחים ולנים שם עד הבוקר. זכרי המחושיות מתאפיינים במחושים ארוכים מאד ובכתם לבן או צהוב בקדמת הראש. זכרי המחושיות הם חיות פרוותיות שאפשר לתפוס ביד ללא פחד מעקיצה: לזכרי דבורים אין עוקץ מכיוון שכל תפקידם בחייהם הקצרים הוא להפרות את הנקבות, ואין סיבה "לבזבז" עליהם כלי נשק כמו העוקץ.
בניגוד לנקבות של המחושיות הישנות בדרך כלל במנהרות הקינון החפורות באדמה, הזכרים לנים בסדקים בקרקע או בסלע, בקצות ענפים או בתוך פרחים. מתצפיות בטבע נמצא כי זכרי המחושיות ישנים לא רק באירוסים, אלא גם בפרחים כהים אחרים .
זכרי המחושיות הישנים בפרחי האירוס הם המאביקים הבלעדיים של אירוסי ההיכל ובלעדיהם לא תיתכן יצירת זרעים. במחקר שנערך ע"י יריב עברי מאיילת השחר, נמצא מתאם בין צבע האירוס לבין צבע האדמה שעליה הוא פורח אירוסים כהים - שחורים צומחים על קרקעות בהירות ואילו אירוסים בהירים יותר על קרקעות כהות וכל זה על מנת למשוך את זכרי המחושיות  להגיע ללינת לילה בתוך פרחי האיריס וליצור את האבקה.

סיפור - אין הוכתר האירוס למלך הגלבוע?

מאת רות ריכטר - מתוך הספר ארץ ירוקה שלי

‏למחרת הקרב הנורא שבו נפלו שאול ויהונתן על הגלבוע, עלתה השמש כהרגלה, והאירה את ההר.

‏וההר עשן, שדותיו מלאו אודים ואפר, ואדמתו השחירה מן השרפה הגדולה אשר התחוללה בהר בעת הקרב, כי עלו עציו ושיחיו באש בעת המלחמה הנוראה. ציפור לא צייצה, עשב לא הבהיק באור הבוקר, פרחים לא פרחו, שיבולים לא רקדו ברוח השחר, ורק שרידי האלונים והאלות המפויחים ניצבו כפסלים אבלים במדרון ההר מול העמק הפורח.

‏ובני ישראל עלו בהר ודוד בראשם, והם בוכים בחשאי. דממה שררה במדרון, ורק קולו של דוד הרעים מרגלי ההר ועד לפסגתו: "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות, כי שם נגעל מגן גיבורים, מגן שאול בלי משיח בשמן..."

‏שמע הגלבוע את קללת דוד ובכה בכי מר, וזעקתו החרידה את השמים: "במה אשמתי כי קיללני דוד? עתה אעמוד עירום ועריה, וידידי העצים והפרחים לא יפקדוני עוד!"

‏ואמנם, קיץ וחורף חלפו, והגלבוע עדיין עמד בשיממונו. האלונים, האלות והפרחים לא חזרו אליו לשמח אותו, כי רובם נשרפו באש המלחמה או היו למרמס לרגלי הלוחמים, ואלה שנותרו בחיים שלחו זרעיהם אל שדות הנכר הרחוקים, כי חששו פן תפגע בהם קללת דוד.

‏רק האירוס לא נטש את ההר בצרתו. שמע האירוס את תפילת הגלבוע ותחנוניו, ורחמיו נכמרו על ההר החשוף והעירום. בימים ההם היה האירוס פרח קטן ודל, צבעו הכהה כמעט שחור, וקומתו נמוכה כקומת העשב הדל.

‏"רוצה אני לשמח את לבך, לכן אפרח ואקשט אותך, גלבוע, אף כי קטן אני ואפל, וחושש אני פן לא יראוני על רקע אדמתך השחורה והמפויחת."

‏"ואינך חושש מקללת דוד?" שאל ההר את האירוס.

‏"אמנם חושש אני, אך אהבתיך, הר מולדתי, ורצוני לשמח את לבך! לעולם לא אטוש אותך כפי שעזבוך האחרים. כי הר מולדתי אתה, ולא אבגוד בך לעת צרה!"

‏שמע האלוהים את דברי האירוס ושמח בו, כי היה לב האירוס טוב מנעוריו, והוא אמיץ ונאמן ‏מאין כמוהו. ‏אז בירך האלוהים את האירוס והכתירו למלך הגלבוע. ‏עלי הכותרת הקטנים של האירוס גדלו מאוד, והאלוהים הוסיף להם מעט פסים והבהיר מעט את גונם הסגול, כדי שיבלטו מרחוק ‏ולא יתמזג צבעם האפל בשחור ההר השרוף, ופרחי האירוס ‏צצו בהמוניהם, וניחמו את ההר בפרחיהם ההדורים.

ראו שאר הפרחים כי לא אונה לאירוס כל רע, ומיהרו לחזור אל ההר משדות הניכר, ושוב כיסו שטיחי הכלניות והנוריות ומרבדי הסביונים והחרציות את ההר המנוחם. ‏מאז היה האירוס לפרח הנאה ביותר שעל הגלבוע, כותרתו ההדורה והוד המלכות שלו משכו אל ההר המוני מבקרים, והוא הפך להיות מלך ההר.

‏ואתה, ההלך, חלילה לך לעקור את האירוס מן הגלבוע, כדי לשותלו במקום אחר, כי רק בגלבוע, הר מולדתו, יפרח האירוס, ובמקומות אחרים אין חיים לו, כי לא יוכל האירוס לפרוח הרחק מן הגלבוע אשר אהב ...