כל המידע על אירוס נצרתי
אירוס נצרתי הינו אחד משמונת מיני אירוסי ההיכל. האירוס הנצרתי הינו אנדמי לישראל ולירדן (גדל רק באזור זה), ומצוי בעיקר בגליל המזרחי.
האירוס כידוע משמש כסמלה של החברה להגנת הטבע | למידע נוסף על אירוסי ההיכל >>
מקור השם
צמח האירוס נקרא על שם אלת הקשת בענן היוונית הנקראת איריס. בתלמוד נמצאה המילה "אירוס" פעם אחת כשם של צמח והוחלט לאמץ שם זה לצמח.
איפה רואים ואיך מגיעים
גבעת המורה: כדי לראותו, יש לנסוע למרומי גבעת המורה - כמעט עד לפסגה. סיבוב אחד לפני מגדל התצפית פונים ימינה בדרך עפר טובה המושכת מזרחה (יש לשים לב שלא להכנס לדרך העפר ליד ברכת הכבשים, אלא דרך עפר אחת קודם לכך). ממשיכים עם דרך העפר הטובה כ-1 ק"מ מזרחה ומגיעים אל האיריסים הפורחים .
אצבע הגליל: נוסעים בכביש 90 לכיוון מטולה. מהרמזור בצומת המצודות נוסעים 4.8 ק"מ ואז פונים שמאלה (מערבה) לדרך עפר. מימין מטעי תפוח בשלכת, משמאל מבנה נטוש ועדרי פרות. נוסעים עם השביל כ-200 מטרים עד המבנה של היחידה לפיקוח וטרינרי. שם חונים מצד שמאל. על המדרון הפורח מתחילה הפריחה של האירוס הנצרתי.
על דרכי הרבייה של האירוס
האירוסים בקבוצת אירוסי ההיכל מסוגלים להתרבות בשתי דרכים עיקריות: רבייה וגטטיבית באמצעות קני שורש או רבייה מינית באמצעות האבקת חרקים. באירוסי ההיכל קיימת אי-סבילות עצמית, ולכן האבקה זרה על ידי חרקים הכרחית לרבייה המינית ולייצור זרעים. הפרח של האירוס מהווה יחידת פרסומת אחת גדולה, אך למעשה הפרח בנוי משלוש מנהרות האבקה שבכל אחת מהן יכולה להתבצע פעולת ההאבקה. מנהרת ההאבקה נוצרת ע"י התקמרות של עמוד העלי המורחב, אשר יוצר מעין גג מעל לשפית הפונה החוצה. בחלק העליון של כל מנהרה יש אבקן אחד שבו הלשכות פונות כלפי מטה. הצלקת היא קשקש קרומי רחב בחלק העליון של פתח המנהרה. האבקה מתבצעת כשהאבקה נופלת על החלק העליון של החרק הנמצא במנהרת ההאבקה, ונדבקת לצלקת בכניסתו הבאה למנהרת האבקה.
לרוב קיים בטבע מתאם חיובי בין גודל הפרח וכמות הגמול המוצע למאביקים. ככל שהפרח גדול יותר, כך צפוי שנמצא בו כמות גדולה יותר של צוף. אירוסי ההיכל הם יוצאי דופן בהיותם הצמחים בעלי הפרח הגדול ביותר בארץ, אך בניגוד למצופה אין בהם כלל צוף. בשעות רבות של תצפית במשך היום לא נצפו כלל חרקים המבקרים בפרחי האירוסים - כצפוי בפרח שאינו מציע גמול, ולכן לא היה ברור מיהם המאביקים של הפרחים הענקיים. התעלומה לגבי המאביקים של אירוסי ההיכל נפתרה בתצפיות לאחר רדת השמש: זכרים של דבורים בודדות (שאינן חברתיות כמו דבורי הדבש), בעיקר מקבוצת המחושיות, (דבורות ענק בעלות פרווה) נכנסים עם השקיעה אל מנהרות הפרחים ולנים שם עד הבוקר. זכרי המחושיות מתאפיינים במחושים ארוכים מאד ובכתם לבן או צהוב בקדמת הראש. זכרי המחושיות הם חיות פרוותיות שאפשר לתפוס ביד ללא פחד מעקיצה: לזכרי דבורים אין עוקץ מכיוון שכל תפקידם בחייהם הקצרים הוא להפרות את הנקבות, ואין סיבה "לבזבז" עליהם כלי נשק כמו העוקץ.
בניגוד לנקבות של המחושיות הישנות בדרך כלל במנהרות הקינון החפורות באדמה, הזכרים לנים בסדקים בקרקע או בסלע, בקצות ענפים או בתוך פרחים. מתצפיות בטבע נמצא כי זכרי המחושיות ישנים לא רק באירוסים, אלא גם בפרחים כהים אחרים.
זכרי המחושיות הישנים בפרחי האירוס הם המאביקים הבלעדיים של אירוסי ההיכל ובלעדיהם לא תיתכן יצירת זרעים. במחקר שנערך ע"י יריב עברי מאיילת השחר, נמצא מתאם בין צבע האירוס לבין צבע האדמה שעליה הוא פורח אירוסים כהים - שחורים צומחים על קרקעות בהירות ואילו אירוסים בהירים יותר על קרקעות כהות וכל זה על מנת למשוך את זכרי המחושיות להגיע ללינת לילה בתוך פרחי האיריס וליצור את האבקה.
