סיפור
התאנה הנדיבה וחבריה (מתוך גן הפרחים הקסום) <?:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
הדבר היה לפני שנים רבות, רבות מאוד. כל הארץ הייתה אז ירוקה, כי הייתה מכוסה בעצים ובשיחים צפופים. והתאנה הייתה היפה שביניהם. עליה הרחבים פרשו צל סמיך וכהה על האדמה שמתחתיה.
בחיק האדמה ציפו זרעי עשבי הבר לסתיו. הם בקשו לנבוט ולגדול, וכשבא סוף סוף היורה - והם נבטו - החלו עלעליהם הראשונים להתקפל ולא המשיכו בצמיחתם.
- מה קרה?
- צרה, צרה!
- העשבים הרכים, שגדלו עשב תחת תאנתו, לא יכלו לצמוח, לא אבו לשמוח.
- עלי התאנה הרחבים הסתירו מפניהם את אור- השמש. ועשבי הבר הקטנים אינם יכולים לצמוח ללא אור.
- אין הפרחים פורחים בממלכת הצל השחור.
ראתה תאנתנו היפה, רחבת הלב והעלים, בצרת קטני עולם הצומח, ורחמיה הנצו, גם נכמרו. השירה עליה ואמרה: - חממי שמש, והאירי לעשבים הרכים!
ראו עצים רבים את מעשה התאנה ועשו כמותה - והשירו את עליהם אף הם. וכך באו לעולם העצים בני עם הנשירים, העומדים בעירום כל ימות החורף, ומאפשרים בענפיהם הערומים לשטיח הירק שלרגליהם לגדול ולצמוח.
רק עם בא האביב הם נזכרים בעצמם - ומתעטפים בבגד-עלים ירוק ויפה....
מידע
עצי תאנה צומחים בר ליד מעינות ונחלים בארץ ישראל, ומהם פותחו התאנים התרבותיות. היא עומד, בשלכת בחורף, ובאביב היא מלבלבת .ומצמיחה פגות - תפרחות סגורות בצורת כדור, המתפתחות לפרי התאנה בתוך הפגה מצויים פרחי זכר ופרחי נקבה, והפרייתם המורכבת, נעשית על ידי צרעה קטנה שאינה נמצאת בארץ. ריבוי התאנה נעשה באמצעות ייחורים. פירות בתאנה מבשילים במשך הקיץ, והם נאכלים חיים, או נכבשים לדבלים, ואלה יכולים להישמר למשך שנה ויותר. במשק הקדום היתה לתאנה חשיבות רבה, אך עם ריבוי הפירות במשק המודרני היא ירדה מגדולתה.
אגדה
התאנים והתרנגולות של "הצדיק הלבן"
עץ התאנה, אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ- היה חביב ביותר על בני ישראל. העץ היה לסמל השלום והשלווה, ואף דברי התורה ולימודה נמשלו לתאנה. "ולמה נמשלה תאנה לתורה? כל הפירות יש להם פסולת, אבל התאנה כולה יפה לאכול, כך דברי התורה אין בהם פסולת".
גם הערבים מחבבים את העץ, ורואים בו מגן מפני שדים ומזיקים. לכן הם נוהגים לצייר על קירות בתיהם "חמסה"- עלה תאנה העשוי חמש אונות כנגד עין הרע. גם בקרב הספרדים ועדות המזרח ביישוב הישן נהגו לענוד קמיע כסף דמוי תאנה שנקרא "חמסיקה". יש בארץ תאני גן המטופחות בידי האדם, ועצי הנקבה שבהם מניבים פירות טעימים ועסיסיים; עץ התאנה הנקבי מניב שלושה יבולים בשנה: פגות אביביות המכונות "בכורות" והן המבוקשות ביותר, פגות קיציות המבשילות באוגוסט והן היבול העיקרי, ופגות אפלות המניבות בסתו. ברובע היהודי העתיק בצפת נמצא בית הכנסת של רבי יוסי ב?נ??א?ה ("הצדיק הלבן"). בבית הכנסת ספר תורה עתיק, נדבת משפחת ע?ב?ו מצפת, המובל מדי שנה בל"ג בעומר מבית המשפחה בטקס חגיגי בתהלוכה המשמשת כפתיחת החגיגות במירון.
בתוך בית הכנסת נמצא קברו המסורתי של רבי יוסי, שחי באמצע המאה השלישית, ומדבריו: "כל העוסק בתורה לשמה- תורתו נעשית לו סם חיים, וכל העוסק בתורה שלא לשמה- נעשית לו סם המוות". בחצר נמצא נצר של עץ תאנה עתיק. על עץ זה סיפרו זקני צפת אגדה:
רבי יוסי בנאה היה מתקן את חורבות צפת וירושלים, והיה מעסיק פועלים. פעם אחת, בעונת החורף- היה עסוק בתיקון בית הכנסת בירושלים והותיר בצפת את בנו. באותו היום תקף הרעב את הפועלים שעבדו אצל בנו, והם ביקשו לאכול. הבן היה במבוכה, כיוון שלא היו בידו מעות לרכישת מזון, ולא היו בידו מאכלים. במצוקתו ניגש אל עץ התאנה, אמר השבועה שלמד מאביו ופקד: "תאנה! תאנה! הוציאי פירותייך ויאכלו פועלי אבא!". הבשילה התאנה פגותיה והצמיחה בכורות. אכלו הפועלים לשובעה ושברו רעבונם.כעבור יום חזר רבי יוסי לצפת, וסיפר לו הבן על נס התאנים. נאנח רבי יוסי אנחה מרה ואמר לבנו: "בני, אתה הטרחת את הקדוש-ברוך-הוא להוציא מהתאנה פירות שלא בזמנם, לכן תיאסף שלא בזמנך". ואכן, למחרת נפטר הבן והלך לעולמו.
ומה עניין התרנגולות שבכותרת לכאן?בימי שלטון התורכים היה בצפת מושל אכזר שהתאנה ליהודי העיר, הציק להם בכל הזדמנות, ובעיקר ביקש לפגוע בשמחת החג. כאשר גילה הז?ד שהיהודים קונים בערב יום הכיפורים תרנגולות לצורך "כפרות", וכל אחד משתדל לקנות תרנגולת לבנה וצחורה, ציווה על יהודי צפת לברך על תרנגולות שחורות, והיתרה של מי שיפר את הצו- יוצא להורג בתלייה. נרעשו יהודי צפת ופחדו, בלית ברירה יצאו אל השוק ורכשו תרנגולות שחורות לעיני שליחי המושל. לאחר נועצו ברב העיר, ולפי עצתו יצאו לפקוד את קברו של רבי יוסי בנאה. על הקבר השתטחו בבכייה גדולה, וביקשו בתפילתם מן הצדיק להיות להם סניגור בשמיים, על שנאלצו הם לכפר עם תרנגולות שחורות. נעתר הצדיק לקריאותיהם, והחליט להפר את גזירת הרשע. כאשר שבו היהודים לבתיהם מצאו שכל התרנגולות הפכו צחורות כשלג. והייתה שמחתם של הצפתים רבה על הנס, ומאז קראו לרבי יוסי בשם "הצדיק הלבן" או "צדיק התרנגולות הצחו
הצדיק הלבן הרי הוא לא אחר מרבי יוסי בנאה, הוא ר'בי יוסי דמן יוקרת (יוסי מאיקרית) שבנו וביתו קבורים באל קיומי. סיפור נוסף מסופר על ביתו היפה: בגמרא מסכת תענית (כד) מסופר על רבי יוסי דמן יוקרת, שהייתה לו בת יפה באמת, ומושלמת בחכמה, ולרוב יופייה נמנעה מלצאת לרחוב, שלא יכשלו בה בני אדם, באחד הימים חזר רבי יוסי מבית המדרש, והנה הוא רואה איזה אדם עומד מאחורי הגדר ומסתכל לתוך הבית, שאלו רבי יוסי מה מעשיך, ומה אתה מחפש? ענהו אותו אדם, אם בת יפה יש לך, והיא אינה מראה את עצמה, גם לא נוכל לראותה בעצמנו? מיד נכנס רבי יוסי לביתו, ואמר לבתו: "כיון שאת מצערת את הבריות ביופייך מוטב שתשובי לעפרך", ומיד נפטרה בתו של רבי יוסי. עד כדי כך הגיעה קדושת רבותינו וצניעות משפחותיהם, כדי שלא להחטיא אחרים.
