חוטמית מסורטטת

החוטמית והצלף. (מתוך ארץ ירוקה שלי מאת רות ריכטר)

‏באחד מימי הזיו של ראשית הקיץ צמחו זה בצד זה נבט רך של הצלף הקוצני ושתיל קטן של החוטמית הזיפנית. התבוננו שניהם סביבם, הציצו בשכניהם הירוקים, ופרשו את שני עלעליהם הראשונים לרווחה, כמודים לאלוהים בתפילה. ‏"יפה החורש ונפלא מראה העולם!" מלמלה החוטמית בהתפעלות.

‏"חבל שלא היית כאן באביב," ענתה לה אלת מסטיק זקנה ומאובקת. "פרחים רבים פרחו אז עמנו בהר, אך עתה נותרו רק כדורי תפרחתו הסגולים של הקיפודן ופרחיו הארגמניים של הגדילן כדי לשמח את לבנו."

‏"אל תצטערי, אלה," עתה החוטמית. "בקרוב אצמיח את עמוד פרחי ההדורים והם יקשטו את החורש וישמחו את לבך."  ‏"אל תמהרי, ידידתי," ביקש הצלף· "הן יודעת את שיבש ההר בקיץ. תחילה עלייך לסעף ולהעמיק את שורשייך ואחר כך תוכלי לפרוח כאוות נפשך!"

‏"לא, צלף! צריכים אנו למהר ולפרוח כדי לקשט את ההר ולשמח את שוכניו, ואין לנו זמן לאמצעי זהירות שכאלה!" ענתה החוטמית בקוצר-רוח.

‏ימים אחדים חלפו. הצלף לא הוסיף על שני עלעליו הקטנים, כי שקד להצמיח ולהעמיק בקרקע את מערכת השורשים שלו, אך החוטמית מיהרה להצמיח את עליה הגדולים והקמוטים, ולפרוש אותם לראווה על הקרקע. ‏"שמעי נא, חוטמית," אמר הצלף לידידתו בזעף. "מדוע את מצמיחה עלים גדולים כל כך? אם תנהגי בדרך בזבזנית זו, לא יספיקו מי הקרקע להרוותך בקיץ! עלייך להצמיח עלים קטנים וחסכוניים, ולכסות אותם בשכבת שעווה דקה, המונעת יציאת מים מן העלים!"

‏אך החוטמית צחקה למשמע דבריו של הצלף: ‏"פחדן אתה, ידידי, וחושש כל היום! ראה, הנה קמלו כבר אחרוני הפרחים בהר, הוא עומד בשיממונו, ואילו אתה מחשב חישובים ללא קץ! הבה נמהר לפרוח ולקשט את ההר בפרחינו היפים". ‏"אינני פחדן, ידידתי, אך מנסה אני לכלכל דרכי בתבונה, "ענה הצלף הנעלב. בימים הבאים הסתעף הצלף באיטיות. הוא כיסה את ענפיו האפורים בעלים ופקעי פריחה, ואת גבעוליו בקוצים דוקרניים, כרי להגן עליהם מפגיעת הקוטפים, ואילו החוטמית מיהרה לשלוח אל מול הרקיע הכחול את עמוד תפרחתה הגבוה.

‏בבוקר זיו אחד נפתחו פרחיה הוורודים של החוטמית הזיפנית, והם קישטו את ההר והקנו יופי ותפארת לחורש המעולף בחום הקיץ. כל שוכני החורש התבוננו בהתפעלות בפרחים הוורודים, חייכו איש לרעהו והיללו את יפי מראיה של החוטמית. ‏"נפלאים פרחייך, חוטמית," לחשה האלה ביראת-כבוד. האלון התבונן בחוטמית בהתפעלות, האורנים זימרו לה שיר הלל בהתנועעם ברוח, ורק הצלף לא אמר דבר, והמשיך להצמיח לאיטו מעט עלים קטנים המכוסים בשעווה.

‏עשרה ימים מלכה החוטמית בחורש. מדי יום נפתחו כפתורי פרחים חדשים במעלה תפרחתה, והחליפו את הפרחים שכמשו, וכשנבלו רוב הפרחים, החלו להבשיל על עמוד התפרחת פירות מצהיבים נושאי זרעים. ‏אז הצטערו העצים והשיחים שבחורש על שמיהרו פרחי החוטית לקמול, והזכירו איש לרעהו שמיהרה החוטמית לפרוח כדי לשמח את לבם, ולא דאגה לעצמה בחום הקיץ. בעיקר הרבה להתגעגע אליה הצלף הקוצני. הוא קינא בלבו באומץ לבה ובתעוזתה של החוטמית, וכעס על עצמו על שחשש לפרוח לפני שהעמיק שורש, וכיסה את עליו הקטנים בשכבת שעווה ואת גבעוליו בקוצים דוקרניים.

‏כשמלאו שלושים יום לקמילתו של אחרון פרחי החוטמית, אזר הצלף עוז ופתח את פרחיו הלבנים והיפים, שאבקנים ארגמניים פורצים מתוכם בשפע, והיו הפרחים כגרות-נשמה צחורים לזכרה של החוטמית הזיפנית, שאומץ לבה דרבן אותה למהר ולפרוח...