האשל בתנ"כ
מסופר במקרא שאברהם, המארח האולטימטיבי, נטע אשלים במדבר - כשאברהם אבינו הגיע לבאר שבע, הוא נטע עץ אשל. ככתוב: "וייטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם אלוהים" (בראשית כג'). למה? האשל סופח מים וכשהרוח נושבת העץ הזה הוא המזגן המדברי. מתחת לאשל הטמפרטורה נמוכה ב-6 עד 7 מעלות מאשר תחת שיח הרותם, למשל. חז"ל שאלו למה נטע אברהם אשלים, וענו "כי כל מה שאורחיו שואלים הוא משאיל אותם - אכילה, שתייה ולינה". מכאן הביטוי אש"ל, להוצאות.
אגדה - מדוע מלוחים עלי האשל?
מאת רות ריכטר - מתוך הספר ארץ ירוקה שלי
לפני שנים רבות צמח על שפת הקישון עץ אשל רחב וענף, והאשל היה חביב ומכניס אורחים, לכן הרבו הציפורים לקנן בין ענפיו, דייגים חסו בצלו וצפרדעים קרקרו לידו לעת ערב. מכל חבריו שבנחל אהב האשל את דג האמנון, בי היה האמנון דג שובב וזריז, ובל יום שחה להנאתו ליד האשל, שוחח עמו על אירועי היום, וסיפר לו מחדשות הנחל ושוכניו. יום אחד נפלו פניו של האמנון והוא סיפר לאשל, כי חלוצים התיישבו בעברו המזרחי של הנחל, והסיטו את מימיו אל תעלות השקיה, המוליכות את המים לשדות הרחוקים.
ואמנם, המים בנחל פחתו, אך עדיין היו צלולים ובהירים במקודם, ואמנון והאשל התרגלו למי הנחל ההולכים לאט, ולא הרבו לדאוג. חלפו שנים אחדות, ושוב חזר האמנון אל האשל כשהוא דואג ועצוב. הוא סיפר לעץ כי במזרח הנחל, סמוך לשדות העמק, התרבו האצות הזעירות, ובקושי רב הצליח לפלס לו דרך במים העכורים, כי מי השדות שזוהמו בדשנים התנקזו אל הנחל, וגרמו לריבוי האצות הזעירות, שהעכירו את המים. במשך הימים הבאים הוסיפו המים להעכיר בהדרגה; האשל והאמנון צפו בדאגה בעכירות הגוברת, ורק לעתים, ברדת הערב, זכרו שניהם בגעגועים את הימים הטובים והרחוקים, כשהנחל היה נקי ומימיו היו רבים וצלולים.
יום אחד ראה האשל ממרום צמרתו, כי מצפון לנחל, סמוך לשפכו אל הים, הוקמו בתי-חרושת רבים, ובתי-זיקוק לנפט נבנו שם במהירות. בהדרגה הורע מאוד מצבו של הנחל, ריחות צחנה עלו ממנו ופשטו בסביבה, ושכבה של נפט צפה על פניו ומנעה כניסת החמצן אל המים. האמנון חש שהוא כמעט נחנק, ובשארית כוחותיו שחה במהירות מזרחה אל העמק, הרחק מן האזור התעשייתי, ועמו רבים מחבריו. לכן פסקו גם הדייגים לפקוד את הנחל והוא נותר שומם.
שיחי הרדוף הנחלים ועצי הצפצפות שגדלו על שפת הנחל יבשו ומתו, העופות חדלו לקנן בין ענפי האשל, וגם המטיילים לא הרבו לפקוד אותו, כי ריחות הריקבון ומראה המים המעופשים דחו והבריחו אותם הרחק מן הנחל הגוסס. והאשל נותר לבדו, ובגלל געגועיו על ידידיו שנטשו אותו, הוא מזיל עד היום דמעות מלוחות על ענפיו המאובקים, וכשהן מתייבשות, נותר משקע לבן ודק של מלח על הענפים.
ואתה, המטייל, בראותך אשל בודד ניצב על שפת הנחל, העבר לשונך על ענפיו הירוקים, הדומים לעלים, ולקק מעט מן המלח שעל פניהם, כדי שיידע האשל שלא שכחנו אותו: יום יבוא ואנו נחזור, נטהר את הנחל ונבריא אותו. על שפתו ישובו לצמוח ההרדופים הצפצפות, הקנה והסוף, ושוכני מימיו יחזרו אליו וישמחו את לבו כבימים ימימה.
המדע שמאחורי האגדה
אשל - (משפחת האשליים)
בישראל גדלים שבעה מינים שונים של הסוג אשל. הגבוה שבהם הוא אשל הפרקים, המגיע בגובהו עד לעשרה מטרים, והוא נפוץ בנגב ובדרומו של מישור החוף. לאשל שורשים מעמיקים, והוא מסוגל לגדול בקרקעות המוצפות במים בחורף, ולכן הן דלות בחמצן בעונה זו. האשל יונק כמות גדולה של מלח בשתותו מים מן הקרקע. חלק ממי הקרקע המלוחים מתאדים דרך ענפיו הדומים לעלים, ולאחר ההתאדות נותר עליהם משטח לבן של גבישי מלח.
ענפי האשל ירוקים כל ימות השנה. יש החושבים את הענפים הירוקים לעלים, אך טעות בידם: האשל חסר עלים אמיתיים, וענפיו הירוקים, המחולקים לפרקים ככל גבעול, מבצעים את תפקידי העלים.
פרחי האשל חסרים צוף, אך הם עשירים באבקה, ולכן נמשכות אליהם הדבורים. הזרעים זעירים ובעלי ציצת שערות, המסייעת להפצתם על ידי הרוח.