כל המידע על עוזרר קוצני
האגדות מספרות.... (מתוך האתר רפואה עממית ופולקלור של ניסים קריספיל)
לפי מיתוסים עתיקים, צמח העוזרר מן הברק, לכן הוא מתקדש על הקדמונים. הוא נחשב בעיני היונים כעץ מבשר-טוב וכסמל לאחדות הזוג הנשוי. קהל המוזמנים והמסייעים בטכסי חתונה נושא אותו כלפידים, להאיר את דרכם של בני הזוג אל חדר הכלולות. הכלות ביון מתקשטות עד היום בזרים הקלועים מפרחי עוזרר, ומענפיו בונים את הסכך לחופה.
בגרמניה הוא משמש בטכסי ההלוויה. הגרמנים האמינו, כי בלהבה המקודשת שעלתה ממנו, נישאו נשמות המתים לשמים. בצרפת מכנים אותו הקוץ האציל בשל האמונה, שהוא סיפק את זר הקוצים שעטר לראשו ישו לפני הצליבה. זכות זאת של העוזרר הקנתה לו מעלות רבות בקהיליה הנוצרית. ברק או סערה לא יוכלו לפגוע בכל הנושא ענף ממנו; רוחות רעות לא תוכלנה לפקוד בתים המחזיקים בענף עוזרר. אגדה רומית קתולית מספרת, ששארל הגדול עטור הנצחון, כרע לפני כתר הקוצים היבש, ומיד הוא פרח והפיץ ניחוח עוזרר באויר.
הונציאנים נתנו את כתר הקוצים כשי ללואי הקדוש מצרפת, והוא הניחו בקפלה הקדושה שבנה בפריז. חג הכתר הקדוש השתמר עד היום בכנסיית נוטר-דם שבפריז. לזכר המאורע, נוטל הכומר בחג זה את הכתר, עובר בין מאמיניו הכורעים על ברכיהם ומגישו להם, על מנת שינשקוהו.
כשנשחט ריצ'רד ה-III בבוסוורת, שדדו את גופתו משריונה וקישוטיה. כתרו הוסתר על ידי חיל בתוך שיח עוזרר, אך נמצא עד מהרה והובא אל הלורד סטנלי, שהניחו על ראש חתנו וברכו כמלך הנרי ה-VII. כדי להנציח מאורע ציורי זה אימץ לו בית טיודור סמל זה של כתר בתוך שיח של עוזרר נושא-פרי. הפתגם המפורסם האומר: דבוק בכתר אף כי תלוי הוא על שיח, מתיחס לאותו מקרה.
במשך מאות שנים נשא העוזרר באנגליה את השם החביב מאי, משום שהוא פורח בחודש זה. לפני שנים, נהגו עלמים ועלמות לצאת לחורש השכם בבקר יום מאי, ולשוב אחרי הזריחה, עמוסים בזרי פרחים של עוזרר שבהם קשטו את הכנסיות והבתים.
בקרב אכרי הפרינאים נחשב העוזרר כמגן על העונד אותו מפני הברק. ההרבליסטים הקדומים ממליצים על מיץ פרי העוזרר כתרופה טובה לכל מקום בגוף בו נעוצים קוצים ושיכים. לטענתם, המרקחת תשלוף אותם החוצה.
בקרב התורכים ענף עוזרר מביע את משאלת האוהב לקבל נשיקה. האסטרולוגים מציבים את העוזרר בממשלת מאדים. טרנר מצין, כי אם מאדים ירצה נשק, הוא יוכל להשתמש בקוצים ויניח לשבתאי ליטול את הפרי.
ערביי הארץ להוטים אחר פירותיו, והם מכינים מהם מיני ריבות ומשקאות. דרכם למדו תושבי ירושלים לחבב את הפרי. זקני העיר מכנים את הפרי בשם זערורס.
