צלף מצרי

סיפור אגדה

החוטמית והצלף. (מתוך ארץ ירוקה שלי מאת רות ריכטר)

‏באחד מימי הזיו של ראשית הקיץ צמחו זה בצד זה נבט רך של הצלף הקוצני ושתיל קטן של החוטמית הזיפנית. התבוננו שניהם סביבם, הציצו בשכניהם הירוקים, ופרשו את שני עלעליהם הראשונים לרווחה, כמודים לאלוהים בתפילה. ‏"יפה החורש ונפלא מראה העולם!" מלמלה החוטמית בהתפעלות.

‏"חבל שלא היית כאן באביב," ענתה לה אלת מסטיק זקנה ומאובקת. "פרחים רבים פרחו אז עמנו בהר, אך עתה נותרו רק כדורי תפרחתו הסגולים של הקיפודן ופרחיו הארגמניים של הגדילן כדי לשמח את לבנו."

‏"אל תצטערי, אלה," עתה החוטמית. "בקרוב אצמיח את עמוד פרחי ההדורים והם יקשטו את החורש וישמחו את לבך." ‏"אל תמהרי, ידידתי," ביקש הצלף· "הן יודעת את שיבש ההר בקיץ. תחילה עלייך לסעף ולהעמיק את שורשייך ואחר כך תוכלי לפרוח כאוות נפשך!"

‏"לא, צלף! צריכים אנו למהר ולפרוח כדי לקשט את ההר ולשמח את שוכניו, ואין לנו זמן לאמצעי זהירות שכאלה!" ענתה החוטמית בקוצר-רוח.

‏ימים אחדים חלפו. הצלף לא הוסיף על שני עלעליו הקטנים, כי שקד להצמיח ולהעמיק בקרקע את מערכת השורשים שלו, אך החוטמית מיהרה להצמיח את עליה הגדולים והקמוטים, ולפרוש אותם לראווה על הקרקע. ‏"שמעי נא, חוטמית," אמר הצלף לידידתו בזעף. "מדוע את מצמיחה עלים גדולים כל כך? אם תנהגי בדרך בזבזנית זו, לא יספיקו מי הקרקע להרוותך בקיץ! עלייך להצמיח עלים קטנים וחסכוניים, ולכסות אותם בשכבת שעווה דקה, המונעת יציאת מים מן העלים!"

‏אך החוטמית צחקה למשמע דבריו של הצלף: ‏"פחדן אתה, ידידי, וחושש כל היום! ראה, הנה קמלו כבר אחרוני הפרחים בהר, הוא עומד בשיממונו, ואילו אתה מחשב חישובים ללא קץ! הבה נמהר לפרוח ולקשט את ההר בפרחינו היפים". ‏"אינני פחדן, ידידתי, אך מנסה אני לכלכל דרכי בתבונה, "ענה הצלף הנעלב. בימים הבאים הסתעף הצלף באיטיות. הוא כיסה את ענפיו האפורים בעלים ופקעי פריחה, ואת גבעוליו בקוצים דוקרניים, כרי להגן עליהם מפגיעת הקוטפים, ואילו החוטמית מיהרה לשלוח אל מול הרקיע הכחול את עמוד תפרחתה הגבוה.

‏בבוקר זיו אחד נפתחו פרחיה הוורודים של החוטמית הזיפנית, והם קישטו את ההר והקנו יופי ותפארת לחורש המעולף בחום הקיץ. כל שוכני החורש התבוננו בהתפעלות בפרחים הוורודים, חייכו איש לרעהו והיללו את יפי מראיה של החוטמית. ‏"נפלאים פרחייך, חוטמית," לחשה האלה ביראת-כבוד. האלון התבונן בחוטמית בהתפעלות, האורנים זימרו לה שיר הלל בהתנועעם ברוח, ורק הצלף לא אמר דבר, והמשיך להצמיח לאיטו מעט עלים קטנים המכוסים בשעווה.

‏עשרה ימים מלכה החוטמית בחורש. מדי יום נפתחו כפתורי פרחים חדשים במעלה תפרחתה, והחליפו את הפרחים שכמשו, וכשנבלו רוב הפרחים, החלו להבשיל על עמוד התפרחת פירות מצהיבים נושאי זרעים. ‏אז הצטערו העצים והשיחים שבחורש על שמיהרו פרחי החוטית לקמול, והזכירו איש לרעהו שמיהרה החוטמית לפרוח כדי לשמח את לבם, ולא דאגה לעצמה בחום הקיץ. בעיקר הרבה להתגעגע אליה הצלף הקוצני. הוא קינא בלבו באומץ לבה ובתעוזתה של החוטמית, וכעס על עצמו על שחשש לפרוח לפני שהעמיק שורש, וכיסה את עליו הקטנים בשכבת שעווה ואת גבעוליו בקוצים דוקרניים.

‏כשמלאו שלושים יום לקמילתו של אחרון פרחי החוטמית, אזר הצלף עוז ופתח את פרחיו הלבנים והיפים, שאבקנים ארגמניים פורצים מתוכם בשפע, והיו הפרחים כגרות-נשמה צחורים לזכרה של החוטמית הזיפנית, שאומץ לבה דרבן אותה למהר ולפרוח...

כל המידע על צלף מצרי

הצלף משמש כמאכל תאווה לאנינים. צורת הפרח והאבקנים מזכירים אבר זכרי. הצמח ידוע כמגביר כוח גברא והוא מרכיב אחד מ-30 תבלינים של ראס אל חנות. נשים במרוקו היו נוהגות לתבל את האוכל בתבלין, כדי להגביר את החשק לגברים שלהם.

הצלף גדל במקומות גבוהים. כדי שזרעיו ייקלטו הם חייבים לעבור בקיבה של ציפור, והזרע יוצא בשל לקליטה עם הלשלשת. לכן, ניתן לראות במבנים גבוהים את הצלף צומח מבין הסדקים.

הצלף הקוצני הוא שיח הנפוץ בכל הארץ, שבית גידולו סלעים, חומות וקירות. קל מאוד לזהותו בעונת הפריחה (מאי-אוגוסט) בשל פרחיו הגדולים והמיוחדים שנראים מהצד כעין מזרקה. ראוי לזכור כי זאת עונת הקיץ שפרחים מועטים פורחים בה. גם כאשר אינו פורח קל לזהותו בשל ענפיו המלאים קוצים עבים הנראים כקרסים מאונקלים ("שיכים"), ועליו המעוגלים דמויי הביצה. ומדוע נקרא שמו צלף? צלוף בארמית פירושו בקור וסדוק, ופריו של הצלף אכן מתפצל במורה מיוחדת ומפזר את הזרעים, ומכאן השם. מיוחד במינו הוא כושר התחדשותו לאחר פגיעה, ולכן זכה לתואר "עז שבאילנות".

אך לעזותו יש טעמים נוספים. הוא גדל בפינות שעצים ושיחים אחרים אינם יכולים לגדול בהם. הוא בעל יכולת מופלאה לעמוד בפני יובש והוא אלוף ביניקת מים מסלע. קוציו ומרירותו מגינים עליו משיני אוכלי צמחים, ולמעשה הוא עמיד בפני כריתה ושריפה. ואמר על כך רבי שמעון ריש-לקיש: שלושה ע?זים הם: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות. יש האומרים אף עז בבהמה דקה, ויש האומרים: אף צלף באילנות. בימי קדם שימש הצלף לאבותינו כעץ פרי מן המניין והיו משתמשים לאכילה בפקועי הפרחים (המכונים "קפריס") ובפירות הצעירים לאחר שכבשום במלח או בחומץ. זאת בנוסף לשימושו כצמח מפרא ושיח משוכה לגדרות. גם כיום נמכרים הפקעים הכבושים בצנצנות כמעדן לאניני המעדן. מספרים חז"ל על חסיד אחד שנפרץ לו פרץ (בגדר) בתוך שדהו, ונמלך עליה לגדרה (לתקנה) ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא ג?ד?ר?ה. ונעשה לו נס, ועלתה בפרץ (ולא זו בלבד שסתמה את הפירצה), וממנה הייתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. כך סייע הצלף לשומר השבת וגמל לו על דבקותו במצווה. לצלף תכונה מיוחדת ונדירה נוספת והיא המשכיות הפריחה לאורך תקופה ארוכה. בכל ענף נפתח כל יום פרח אחר. הפקעים הקטנים מתפקעים לפנות ערב ומופיע פרח לבן, גדול ומרהיב המתקיים כיום אחד ובצהריי היום הבא הוא כבר נבול ופרחים אחרים מופיעים. גם הפירות מתפתחים במשך ימים רבים. זאת תופעה שלא נעלמה מעיני חז"ל ומסופר על רבן גמליאל שדרש בפני תלמידיו על אחרית הימים: "עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום". לגלג עליו אחד התלמידים ואמר: "והלא כתוב (בקוהלת) אין כל חדש תחת השמש." אמר לו רבן גמליאל: "בוא ואראך דוגמתן בעולם הזה, יצא והראוהו צלף. את פריחת הצלף תוכלו לראות במקומות רבים בארץ, אך מומלץ במיוחד טיול ב"שביל הצלפים" הנמצא במדרון הצפון מערבי של ג'בל חרייש בשומרון. כאשר יורדים משיח' חרייש לעבר הכפר סאנור רצוי לרדת בשביל זה.

אגדה נוספת

אגדה על בת מלך ששתתה מים שבהם היו עלוקות שאחת מהם נתקעה בגרונה. לא ידעו מה לעשות- רופאים מומחים ואנשי עצות, והילדה הולכת וכלה. עד שהגיע הנסיך/בן הכפר הסמוך ואחת ושתיים לקח ענף של צלף, הוריד את הקוצים חוץ מהשניים האחרונים בענף, הכניס לפיה של הנערה ו...הופ, העלוקה יצאה והנערה הבריאה ומאז הם חיים באושר ובאושר....