רקפת מצויה

הרקפת היא צמח פקעת הנפוץ ביותר במזרח התיכון (יוון, דרום תורכיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל). בארץ אפשר למצוא אותה בגולן, בגליל, בשומרון וביהודה ובסדקי סלעים במדבר יהודה ובצפון הנגב.

לרקפת פקעת גדולה מאוד, שקוטרה עשוי להגיע עד 15 סמ. מכיוון שפקעת בגודל זה היא מחסן מזון רציני, ריכזה בה הרקפת רעל המגן עליה מפני בעלי חיים. רעל זה מכונה מיקלמין, שם שנגזר מהשם המדעי של הרקפת. בעבר נהגו דייגים לנצל את פקעת הרקפת לדיג: הם כתשו אותה, ערבבו את הרסק בקמח ופיזרו אותו כפיתיון. דגים שאכלו מהפיתיון הסתממו, וכל שנותר לעשות היה לאסוף אותם מהמים.

כיום הרקפת המצויה היא צמח מוגן, ואין לפגוע בו בכל צורה שהיא. כל פרח נישא על עוקץ ארוך שקצהו העליון מכופף כלפי מטה. גם הפרח פונה למטה, אך כאשר הוא נפתח, מתקפלים עלי הכותרת הארוכים לאחור, תופעה המעניקה לו את מראהו המיוחד. יתכן שמטרת הפריחה ההפוכה היא למנוע הצטברות טל ומי גשם בפרח והגנה מרטיבות הפוגעת באבקה. פריחת הרקפת חלה בחודשים החורפיים הגשומים.

אגדה על הרקפת

לאחר שמת המלך דויד שבע ימים ופעלים ישב על כיסאו בנו שלמה, ותיכון מלכותו מאוד כי חכם היה מכל אדם ונבון מאוד ורחב לב, ויהי שמו בכל הגויים סביב. ובניגוד לאביו שהיה איש מלחמות מנעוריו, היה שלמה בנאי גדול, אוהב יופי והדר. ויבנה את בית ה' בירושלים ואת ארמון המלך, ואת בית יער הלבנון, ואת חומות ירושלים ואת ערי הרכב וערי הפרשים וערי המסכנות.

ואחר נפנה המלך לעצב את כלי הארמון וסמלי השלטון, ויעש את הצינות והמגינים מזהב שחוט (מרוקע) ואת כיסא מלכותו המופלא- כיסא השן הגדול המצופה זהב מופז שלא היה כמותו בכל הממלכות. ורק את תבנית נזר המלכות לא השכיל לעצב. וישלח את עבדיו לשוט בארץ שבעה ימים לבחון את כל הפרחים ולהביא לפניו את הפרח הנאה ביותר, ולפיו יצוק את עטרת המלכות.

וייצאו השליחים דחופים מלפניו ויעברו את הארץ לאורכה ולרוחבה מתפסח ועד עזה, ומן הים הגדול עד הים הקדמוני הוא ים המלח. ויבחנו את כל הפרחים היפים: את חבצלת השרון, שושנת העמקים, אדמונית החורש, הוורד, הכלנית, האירוס ועוד ועוד, לא פסחו על אחד. אך בכולם היה דופי. זה קוצני וזה מסריח. זה שחצן וזה כותרתו פגומה. היו העבדים אובדי עצות. שבוע החיפושים שהוקצב להם תם ואת הפרח המבוקש טרם מצאו. ויעלו מן הבקעה וישובו לירושלים סרים וזועפים. והנה בעודם עולים בהר יהודה בדרך הנחל, ויראו מתחת לאחד הסלעים את הרקפת. והיא נאה וחסודה, הפרח שלה צבעו ורוד-סגול יפה להפליא ומאיר את פני הצורים והטרשים האפורים. ולעליה צורת לב המזכירה את רוחב ליבו של שלמה.

לקחו איתם עבדי המלך רקפת אחת וימהרו עמה שמחים וטובי לב אל ארמון המלך בירושלים. והמלך שלמה יושב על כיסא יד האריות ויביא ברקפת ותיטב בעיניו, ויאמר לעבדיו יפה בחרתם. הפרח מקסים הוא ולמרות זאת ראשו מורכן בענווה לפני בורא עולם וצורת עלי הכותרת שלו כקרני הצבי הוא סמלו של עם ישראל וארץ ישראל, ויושב הוא בהר בין הסלעים כמו שבטי ישראל. ויעש המלך שלמה נזר זהב עטור אבני יקר בדמות פרח הרקפת, ויהי עטרת מלכותו במשך ארבעים שנה. וכאשר מת המלך הגדול והחכם ויקבר בקברי המלכים בירושלים, התאבל העולם כולו, והרקפת אבלה מכולן. וכאשר כעבור דורות כבש נבוכדנצר מלך בבל את ירושלים, החריב את בית המקדש הראשון ושדד את כתר מלכי יהודה, הרכינה עוד ותר הרקפת את ראשה היפה, ועד היום הוא מורכן מצער ויגון.

גרסה לילדים

מדוע מרכינה הרקפת את ראשה כלפי מטה? כשהפך שלמה למלך על ישראל, הזמין אצל האמנים והאומנים כתר לראשו. באו כולם והציגו בפניו כתרים מעשה מחשבת מזהב ומכסף. אך אף לא כתר אחד מצא חן בעיניו. לא היה יכול שלמה למלוך בלי כתר לראשו. בלב עצוב יצא אל השדות ואל ההרים. והנה הארץ כולה פורחת. זקפו הפרחים ראשיהם וקראו: אני האדום! אני אשמש דוגמה לכתר!.אני הצהוב! אני מתאים לכתר! אני! אני! אני! - קראו הפרחים בגאווה. אך שלמה, שהיה מלך ענו, לא רצה שהפרחים הגאוותנים ישמשו לו דוגמה לכתר המלך. שוב מילא הצער את לבו.

לפתע אורו עיניו. מתחת לסלע הבחין ברקפת פורחת, ורודה וצנועה.

הרקפת היא דוגמה טובה! שמח המלך. הכתר שלי יהיה כפרח הרקפת! זה פרח יפיפה וצנוע. הכתר שלי, כמו פרח הרקפת, יזכיר לי כי עלי למלוך על עם ישראל, עמי, ולשפוט אותו בחכמה אך בצניעות. וכאשר הגיע זמנו של שלמה למות, הצטערו הרקפות צער רב והרכינו ראשיהן כלפי מטה, עד היום הזה.

סיפור הרקפת והפטריה

מאת מיכאל דשא

בחורשה אשר בהרי ירושלים, מתחת לעץ אורן, צמחה לה רקפת. כל הקיץ ישנה פקעת הרקפת בתוך האדמה היבשה, מכווצת ומצומקת במקצת, אך בליבה שמרה על מעט מים ועל ניצנים קטנטנים של עלים ופרחים. ארוך ארוך היה הקיץ, והרקפת כמעט התעלפה מרוב חום ויובש. אך הנה הגיעו ימות הגשמים. מיום ליום פחת החום, השמים היו מעוננים ורוח קרירה נשבה מן הים. עד אשר לילה אחד ירד היורה הטוב והאויר נעשה נקי וריחני. העצים והסלעים נצצו, האבק נשטף מעליהם.

המון סתווניות ורודות צצו מן האדמה חבורות חבורות. גם בני חצב חמודים הופיעו. אחר כך באו גם כרכומים עדינים, חלמוניות צהובות כשמש וכדנים כלחחלים, אלו אשר נקראים פעמוני גשם. אז התעוררה גם פקעת הרקפת משנתה וניצן ענוג של עלה בצבץ מתוך האדמה ולאט לאט הלך וגדל הלך ונפרש בדמות לב גדול וירוק ורשת עורקים גדולים חומים כמו אצבעות על פניו. גם הגבעול הנושא את העלה, זו הפטוטרת הלך והתארך, אחריו הופיע עלה שני ואחריו שלישי אך פרחים טרם נראו. לילה אחד ירד גשם חזר ובבוקר זרחה השמש והאויר היה חמים רך ונעים. והנה סמוך לרקפת , תחת עץ אורן שכן, הופיעה בשעות הצהרים פטריה צהובה חומה, קפצה לה ועמדה על רגל אחת ואחריה פטריה שניה ושלישית ממש משפחה שלמה. כולן גדלו במהירות עצומה והרקפת מביטה ותמהה.

הרהרה זו לעצמה. מה החיפזון הזה? הלא טוב לצמוח לאט ובזהירות ולשמור חלק מן הכח בתוך הפקעת שבאדמה. כך חשבה הרקפת אך את מחשבותיה שמרה בליבה. ואולם לא כך נהגו הפטריות. הן מיד החלו לפטפט בינן לבין עצמן וגם עם שכנותיהן. הגדולה שבהן, כנראה אם הפטריות, פנתה לרקפת ואמרה. בוקר טוב לך ירקרקת, המותר לדעת את שמך? - כן ענתה הרקפת, שמי רקפת ואת מה שמך? - אני? אני מן הפטריות - ענתה הפטריה בחיפזון גדול ומיד חזרה לשאול: אך כמה משונה את גברת רקפת. אינך עומדת זקופה וכאילו חסר בך משהו. איזה מין פטריה את? הנה אני למשל אורניה שמי, כי אני אוהבת לצמוח על ידי עצי אורן. אבל את אחרת, את ירוקה ודקה ואין לך בכלל שום גוף או ראש.  - אני מצמיחה פרחים אמרה הרקפת. - פרחים, באמת? זה נהדר. היכן הם איפה פרחיך? אדרבא, הראי אותם. - אינני ממהרת להוציאם החוצה, לעת עתה אני רק מצמיחה עלים ירוקים והעלים אוספים את חום קרני השמש, הרבה חום ואת החום הם שולחים אל תוך הפקעת שלי. ובפקעת אני אוספת הרבה מים ומזון מן האדמה ורק אחר כך אני מצמיחה גם פרחים.  - פקעת? מה זה פקעת? ואיפה היא פקעת זו? איזה שם מצחיק - פקעת.. אני פשוט מתפקעת מצחוק. כך פטפטה הפטריה וכל בנותיה צחקו אחריה. פקעת - הסבירה הרקפת, זה הגוף שלי, זהו מחסן המים והמזון שלי והוא טמון באדמה. למה הוא טמון באדמה? האם את מתביישת להראותו לבריות? אנו הפטריות אוהבות לגלות את כל יפיונו לעולם בלי להסתיר דבר. - אמנם נכון, אמרה הרקפת, מתביישת אני קצת מפני הבריות, אך לא משום כך אני מסתירה את הפקעת באדמה. אלא גם כדי שהשמש לא תייבש את המים והמזון שבתוכה. באדמה יש קרירות וצל ורטיבות, ושם הפקעת שלי יכולה לחיות הרבה שנים. השיחה נפסקה באמצע, כי רוח חזקה החלה נושבת והעצים רעו, ומפני הרעש לא שמעו הרקפת והפטריות זו את דברי זו.

עברו כמה שעות, הפטריות גדול והתנפחו והתחילו אפילו להתפקע ולהסדק. ראתה אמא פטריה והנה עלי הרקפת כמעט לא השתנו רק גבעול חיוור עלה מן האדמה ובראשו ניצן מקופל וכפוף למטה. הפטריה הפטפטנית השתוממה מאוד. מפנה איפה שנית לרקפת ואמרה: אינני מבינה, למה את צומחת כל כך לאט, עוד מעט תשקע השמש ועדיין איך לך גם פרח אחד ואת עדיין כל כך קטנה. הביטי בי, כבר צמחתי מלאו קומתי, גם הצמחתי את בנותי וכולן כבר גדולות כמוני כמעט. אני אוהבת זריזות ואיני סובלת בריות עצלות ואיטיות. הרקפת נפגעה במקצת מדבריה אך בשקט ובצניעות דרכה ענתה: - טוב לכן שאתן כל כך זריזות, אנו הרקפות אוהבות מתינות. אין אנו עצלות כלל וכלל, אך רוצות אנו לחיות חיים שלווים וארוכים. בשביל כך אנו שומרות את רוב כוחותינו בתוך הפקעת במסתרים, והחוצה אנו מוציאות רק מעט מכל גופינו. עוד מעט אצמיח פרחים יפים והם ילבלבו ימים רבים. אני מקווה שגם אתן תראנה אותם, והם ימצאו חן בעינכן, הלוואי שתחיינה עד אז. - לעת עתה, אמרה הפטריה בבוז, אינני רואה שום פרח אצלך רק כמה עלים ירקרקים שרועים על האדמה. ואילו, אנו, ראי, כמה אנו גדלות וחזקות! ובגמרה לדבר חבקה הפטריה האם את כל בנותיה וכולן צהלו  משמחה. אולם לא זמן רק נותר לפטריות המסכנות לשמח ולצחוק, כי למחרת היה יום חם. השמים היו בהירים והשמש בערה כתנור. הפטריות נעשו צמאות מאוד שהרי לא היתה להן פקעת ואפילו שורשים לא היו להן באדמה. הן התחילו להצטמק ולהתקמט. ראשן שח לאדמה וכמעט לא היה בהן כח עוד. רק הפטריה האם הביטה לצד הרקפת והנה הפתעה - הניצן הקטן הכפוף לאדמה שהופיע אתמול נפתח והיה לפרח זקוף ולו חמישה עלעלים ורדים סגולים. כחמש אשני ארנבת חמודות ועל ידו הציצו שני ניצנים חדשים.

פנת הפטריה לרקפת ואמרה בקול חלוש: הוי רע לי מאוד, יבש לי וכל גופי נדמה לי יתפורר עוד מעט... אמרי נא לי רקפת חביבה, איך את יכולה ביום חם כזה להיות ירוקה ורעננה ועוד להצמיח פרחים יפים כל כך? - האם שכחת מה שאמרתי לך אתמול אמרה הרקפת? כל זה תודות לפקעת שלי אשר באדמה. ועליך צר לי מאוד. אגב, האם עודך חושבת אותי לעצלנית?

הו לא, השיבה הפטריה כמעט בלחש, כלל וכלל לא. מבינה אני עכשיו כי אנו הפטריות זריזות כל כך, כי אין לנו שרשים ולא פקעת באדמה ועל כן אנו צומחות מהר.. וגם נובלות מהר. ופתאום נתקה רגלה מן האדמה ואמא פטריה התהפכה על צידה. למראה זה נתפקה הרקפת בצער ודמעות נראו בקצוות העלים הירוקים חומים. מאז, מרוב צערה על הפטריות הצוהלות, משפילה הרקפת את פריחה כלפי מטה.