שושנת-יריחו האמיתית

שושנת יריחו היא צמח מדברי נמוך ומשתרע השייך למשפחת המצליבים. הצמח מפורסם ומעורר סקרנות בזכות "חיי הנצח" שלו. הזרעים נובטים בתחילת החורף, והצמח מפתח במשך שבועות אחדים ענפים משתרעים וירוקים הנושאים עלים, פרחים לבנים וקטנים שקוטרם כשלושה מילימטרים ופירות נושאי זרעים. קוטר הצמח המשתרע 50-1 ס"מ בהתאם לתנאי הגידול. במשך שבועות אחדים משלים הצמח את מחזור החיים. בסוף החורף הענפים מתעצים, מתייבשים ומתים. בגלל התייבשות והתכווצות שאינם סימטריים, הענפים היבשים מתכופפים כלפי מרכז הצמח, וכך מגינים על הזרעים. בצורתו היבשה הנראית כסלסלה או כאגרוף עובר הצמח את כל עונת היובש.

עם בוא הגשמים נפרשים הענפים היבשים והמתים וחושפים את הפירות היבשים מצויים הזרעים שבהם עקב ספיגת מים, אך אינם חוזרים לחיים. הפרישה כלפי חוף נובעת מתפיחה מוגבר של החלקים העליונים בהשוואה לחיצוניים. בשלד היבש יכול להיפתח ולהיסגר פעמים רבות. הפירות המכילים זרעים ה"כלואים" בתוך השלד היבש מצוידים בתוספת קטנה דמוית כפית. טיפות הגשם "מכות" בכפית וכתוצאה מכך נפתח הפרי והזרעים מופצים. הפירות החיצוניים דורשים פחות מים לצורך פתיחת הפרי מאשר הפירות שבבסיסי הענפים היבשים. כתוצאה מכך ישנה הדרגתיות בהפצה בהתאם לעוצמת הגשם. הזרעים בפירות הפנימיים נותרים לעתים על צמח האם שנים רבות. לאחר הפצתם מהצמח הזרעים ממהרים לנבוט. כאמור, הצמח אינו מפיץ את כל זרעיו אלא רק את אלה שהתפתחו מן הפרחים ההקפיים, וכך נשמר מלאי זרעים לשנים הבאות.

בגלל ענפיו הקוצניים וכושרו להתחדש מדי שנה מאמינים הנוצרים שהוא מסמל את ישו, שיחזור לחיים בעתיד וינחה את מאמיניו.

שושנת יריחו היא אחד הצמחים החד שנתיים המעטים שענפיו מתעצים לפני מותו. 

איך הוענקו לשושנת יריחו חיי נצח? - שתי אגדות מאת רות ריכטר

אגדה ראשונה

ביום השלישי לבריאת העולם ברא האלוהים את הצמחים, ופיזר אותם על פני כדור הארץ. כל הצמחים שמחו בנחלה שהוענקה להם, ורק בני משפחת המצליבים לא היו מרוצים, כי קיבלו את המדבר היבש והשומם. עמדו המצליבים בצד ובכו.

"מדוע אתם בוכים?" שאל האלוהים.

"אני מעניק לאנשים פרחים יפים וריח משכר, ולא אוכל לתת את אלה במדבר הנורא", השיב המנתור.

"גם אנחנו לא נוכל לחיות במדבר, כי אנחנו מספקים לאדם מזון, ולא נוכל לייצר אותו במדבר השומם", ענו הכרוב, הכרובית, הצנון והצנונית.

"ואני מספק לאדם תבלין הנותן טעם למזונו, ולכן לא אוכל לחיות במדבר השומם", הוסיף החרדל.

שמע האלוהים את דברי המצליבים והעניק להם את האזור הסובטרופי החמים והנוח.

 רק שושנת יריחו עמדה בצד ושתקה.

"מה את מבקשת ממני?", שאל הבורא.

"אני אוהבת את נופי המדבר הנפלאים, את רוחותיו החמות ואת חולותיו הלבנים, ואני רוצה לקשט אותו, אבל אני חוששת שאמות שם, ביובש הנורא".

שמע האלוהים את דבריה והחליט להעניק לה חיי נצח. בקיץ ענפיה מתייבשים ומתים. הם מתכופפים למרכז הצמח וכך מגינים על הזרעים. בבוא הגשמים הענפים המתים קולטים מים ונפרשים אך אינם חוזרים לחיים. הזרעים משתחררים, ממהרים לנבוט, ללבלב, ולעשות פרחים, פירות וזרעים.

אגדה שניה

מתחת לשיטת נגב גדולה וענפה נבטה באחד מימי החורף שושנת יריחו קטנה. היא אהבה את העץ הגדול, המעניק לה צל ומטפטף עליה מדי בוקר טיפות של טל, וחיבבה מאוד את הטריסטמית, ציפור המדבר הקטנה, שבנתה לה קן במרומי העץ.

כל ימות החורף לבלבה השושנה, הצמיחה ענפים חדשים, והפריחה פרחים קטנים שמיהרו לחנוט פירות, אבל כשבאו ימי האביב הלוהטים, החלו ענפיה להתייבש, והיא חששה פן תמות.

 "אנא, אלוהים, הצל את חיי! אינני רוצה למות צעירה כל כך!", התחננה השושנה לפני בורא העולם.

"אם תעשי מעשה טוב אחד בימים הקרובים, אעניק לך חיי נצח ולא תמותי", ענה האלוהים.

 הוגיעה השושנה את מוחה ולא מצאה מעשה טוב שתוכל לעשותו.

 למחרת חג מעל קן הטריסטמית עיט גדול, ולטש את עיניו אל הגוזלים הקטנים שבקן. הטריסטמית הסתכלה בו בבהלה, ולא ידעה איך תציל את גוזליה מן העוף הדורס.

"הביאי אלי את גוזלייך ואני אחביא אותם בין ענפיי ואגן עליהם, אבל מהרי, כי העיט ממהר לצנוח על קורבנותיו ואין רחמים בלבו", אמרה שושנת יריחו לטריסטמית המבוהלת.

 עשתה הטריסטמית כדברי השושנה והעבירה את גוזליה למרכז הצמח הקטן, והשושנה כינסה את ענפיה היבשים וחיפתה על הגוזלים מפני הטורף הנורא. הוא עט על הצמח הקטן ואף שבר אחדים מענפיו, אבל לא הצליח לגבור על הסבך הקטן ולהגיע אל הגוזלים הנפחדים.

ראה בורא העולם את המעשה הטוב שעשתה שושנת יריחו והחליט להעניק לה חיי נצח, ומאז מדי שנה, בבוא הקיץ, הוא מייבש את ענפיה ומכופף אותם אל מרכז השושנה, בבוא הגשמים הענפים המתים קולטים מים ונפרשים אך אינם חוזרים לחיים, הזרעים משתחררים, ממהרים לנבוט, ללבלב, ולעשות פרחים, פירות וזרעים