כל המידע על חרוב מצוי
החרוב הוא עץ ירוק-עד, ממשפחת הקסלפיניים, המגיע לגובה של כעשרה מטרים. פריחתו נמשכת מאוגוסט ועד נובמבר והיא בעלת ריח בלתי נעים. פירותיו, תרמילים מאורכים מתוקים מאוד וטובים למאכל, מבשילים בחודשים יולי-אוגוסט. גרעיניו שימשו בעבר להפקת דבק בתעשיית הטקסטיל. ציפת הפרי דובשנית והיא עוטפת זרעים קשים, הנקראים גרות. משקל גרה הוא בדרך כלל 0.2 גרם, ושמה ביוונית קאראט - מכאן מקור השם ליחידת המשקל של זהב ואבני חן. בימים עתיקים, גרעיני החרוב שמשו לשקילת תבלינים ושאר דברים יקרים וסמלו אמת מידה קבועה למשקל.
את החרוב אפשר למצוא ברכסי הכורכר שבאזור החוף - מראש הנקרה ועד נתניה, למרגלות ההרים במזרחו של הגליל ובמערבו, בכרמל, ברמות מנשה ובהרי יהודה. מלבד ערכו התזונתי, מחשיבים אותו מאוד בהזנת הבקר. העזים גילו זאת זמן רב לפני אנשי המדע, ולא הסתפקו בליקוט חרובים שנשרו מן העץ, אלא פיתחו טכניקה, שאפשרה להן לטפס על העץ ולאכול מפריו העליון! עד היום סבורים תושבי קפריסין כי יערותיהם מעשה עזים הם, כלומר: שהעזים פיזרו את הזרעים ברחבי האי.
ברפואה עממית: החרוב משמש כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, שיעול חריף ובעיות נשימה.
לפצעים בפה ועל הלשון: שוברים תרמילי חרוב, ורצוי שיהיו מן הזנים המשובחים, הניכרים בתרמיליהם הגדולים ובציפתם העסיסית, ומורחים את הדבש הנוטף מהשברים על פצעי הפה והלשון.
אצל יהודי מרוקו מקובל להרתיח את זרעי החרוב במשך לילה שלם, עד שמתקבלת שכבת ג'לטין סמיכה בחלקו העליון של הסיר. מהשכבה הזו היו מגישים לבני-זוג מיד אחרי החתונה, כדי שיהיה להם מרץ וכוח לירח דבש פורה. האמונה מבטיחה שהג'לטין המתוק יעזור גם לפריון האשה
אגדה עתיקה אחרת הקשורה לתכונות המיניות שסובבות את החרוב, מתייחסת לריח האופייני לפריחת החרובים. האגדה מספרת על הבדואים שהיו לוקחים את בחירת ליבם אל חרוב פורח שיש לו ריח של זרע הגבר. אם ניכר בנערה שהיא מזהה את הריח - סימן שיש לה ניסיון מיני, ואז היו הורגים אותה.
החרוב מוזכר בסיפור מחבואו של רבי שמעון בר יוחאי שניזון מחרובים. ועץ אחד הספיק לכלכל אותו.
זרעי החרוב ושקילת הזהב
מתוך הספר "הלב והאבן" מאת רות ריכטר ולאה סגל הוצאת כרטא ירושלים 1996
אגדה החרוב עץ מקולל - אגדה
אחד הבולטים בעצי הבר בארצנו הוא החרוב, עץ יפה נוף הנותן צל נעים ופריו טוב למאכל. אבותינו חיבבו עץ זה, אף שפריו שימש בעיקר למאכל עניים. אולם הערבים החליטו שזהו עץ מקולל, המביא מזל רע, וחלקם מכנים אותו בשם מכרוע, כלומר מאוס.
ומדוע החרוב מקולל, על כך מספרת האגדה: המלך סולימאן (שלמה) נוהג היה לשבת בעת זקנתו בבית-המקדש, אשר בנה בירושלים, ועסק בתפילה ובתורה. בכל יום ויום היה צץ בבוקר לפני המלך עץ אחד מעצי ארץ ישראל כדי לארח לו לחברה, לשעשעו בעליו הירוקים ולרעננו בפרחיו הצבעוניים. יום אחד עלה ועמד לפניו עץ אחד, שעליו קשים ויבשים, פרחיו זעירים ונטולי צבע, ופירותיו קשים, שחורים וצורתם כעין חרב מעוקלת. שאלו המלך לשמו, והשיב העץ: חרוב.
הבין שלמה את האות ששלח לו הבורא, בכה ואמר: בישרת לי את קיצי, כי בשמך - החבר והחורבן. ואכן באותו היום נסתלק שלמה המלך לעולמו, והשתחררו מכבליהם הג'ינים – השדים והמזיקים אותם כבל המלך בקסמיו ובכוח חכמתו, והייתה רעה גדולה בארץ...
ועד היום מעדיפים הג'ינים לנוח בעמלם בין ענפי החרוב, וכל שומר נפשו ירחק מצילו. ואומרים הפלאחים: אפילו יהיה הדבר ביום, ועליך לקשור את בהמתך לעץ, אל תקשרנה אל החרוב. ואם אין עץ אחר בסביבה – עשה זאת בדחילו ורחימו, ובקש קודם רשות מן הג'ין השוכן בעץ.
אגדת חרוב
אגדה אחרת מספרת, כי כאשר זקן המלך שלמה ובא בימים התקשה בהליכה ובעיקר בעלייה על מדרגות ארמונו, החליט להתקין מקל שיהיה לו לעזר. ראה ענף חרוב הנראה מוצק וחזק והקציעו למקל. אולם ענפי החרוב חלשים הם ונשברים בנקל, וכאשר נשען המלך על המקל החדש, נשבר זה מכובד משקלו, והמלך נפל מן המדרגות ושבר את מפרקתו. עד היום ניתן לראות את דמו של המלך שהשתמר בעורקי העלים האדמדמים של החרוב...
המרשים בחרובי ירושלים נמצא ביער ירושלים, מול רחבת ויילר בגובה 780 מ' מעל פני הים. זהו עץ עתיק יומין המכונה החרוב של חוני המעגל. מרכזו של העץ התבלה והתפורר במשך השנים, ובטבעת ההיקפית נמצאים מספר רב של גזעים עבים בקוטר 40 סמ לערך, שהם כנראה התחדשות של העץ הקדוש שמת במרכז. בשל צורתו המיוחדת – צורת עוגה עגולה – זכה העץ לשמו, וכאן ראוי יותר מכל מקום אחר לספר את האגדה על חרובו של חוני:
חוני המעגל היה מהלך יום אחד בדרך. ראה אדם נוטע עץ חרוב. שאל אותו חוני: עץ זה, כעבור כמה שנים ייתן פרי? ענה לו הנוטע: לאחר שבעים שנה. אמר לו חוני: כלום ברור לך שתחיה שבעים שנה ותזכה לאכול מפירותיו? אמר לו: אני מצאתי את העולם מלא בחרובים, וכשם שנטעו אבותי לי – כך אטע אני לבני ולבני בני.
ישב חוני לאכול, נפלה עליו שינה ונתנמנם. עלה צוק סלע והפיקו, ומעלם וישן שבעים שנה. וכשקם משנתו, ראה אדם אחד מלקט פרי מאותו עץ חרוב. אמר לו חוני: אתה הוא שנטעתו?. אמר לו: אבי אבא. אמר חוני: וודאי מנמנם הייתי שבעים שנה, הלך לביתו ואמר לשוכני הבית: בנו של חוני המעגל היכן? אמרו לו: בנו נסתלק לעולמו, אבל עימנו נכדו. אמר להם: אני חוני המעגל – ולא האמינו לו. הלך לבית המדרש, ושמע שם את החכמים אומרים: ברורה לנו הלכה זו עכשיו כבימיו של חוני המעגל, כשהיה נכנס לבית המדרש – כל קושיה שהייתה לחכמים היה מיישבה. אמר להם: אני חוני, ולא האמינו לו, ולא נהגו בו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו וביקש רחמים – ומת.
