חלמונית גדולה

היֹה הייתה ילדה עם תלתלים זהובים ונמשים בפניה, שקרנה ביופייה אך ורק בימי קיץ חמים.כאשרצה בחוף הים אל המים וברחה מהגלים כשהם שינו כיוון, כולם היו מסתכלים ונדהמים מצחוקה המתגלגל. כשהייתה מטיילת ברחובות העיר עם הוריה ורואה מרחוק מדשאה עם ממטרות עובדות, הייתה רצה במהירות ומשתוללת בין טיפות המים המרעננות. 

אבל כשהעונה החלה להתחלף והאוויר נהיה קריר, לאט הייתה מתחילה להסתגר בעצמה, לצחוק פחות, לחייך פחות. וכשירד היורה, הייתה פורצת בבכי ונשארת מדוכאת לאורך כל החורף. אביה אבד עצות. הילדה גדלה, וכל שנה אותו סיפור! וכשביקש הסברים, תמיד הייתה לה רק תשובה אחת קצרה: "אני רוצה שמש".

כשהייתה בתו בת שמונה, הרגיש האב שהוא חייב למצוא פתרון, פן יהיה מאוחר מדי, וילדתו האהובה תגדל לנערה עם דיכאונות תקופתיים. עם הגשם הראשון, יצא מהבית והחל לשוטט. הלך ברחובות העיר, חצה גשרים, הגיע לעיירות, למושבים, הלך והלך והלך. כשהחשיך, הניח ראשו תחת עץ ונרדם. בבוקר, עם צאת החמה, פקח את עיניו וגילה שהוא מוקף פרחים צהובים גדולים יפהפיים! הוא הכיר את המקום מטיוליו עם המשפחה בימי הקיץ, אך אף פעם לא ראה את הפרחים האלו, ואמש, הוא משוכנע שלא היו שם. סקרן ונלהב, עצר האב עובר אורח ושאל אותו: מה זה הפרחים האלו שצצו בין לילה? ענה לו: זוהי חלמונית גדולה, היא פורחת רק בשעות היום, ואך ורק בחורף לאחר היורה.

האבא רץ במהירות לביתו, הרים את ילדתו באוויר וקרא בקולי קולות: "מצאתי לך את השמש!". הוא הלביש לה מעיל, יצא איתה אל מחוץ לעיר וסיפר בדרך אל המקום: "כל קיץ השמש מסתכלת עליך ורואה אותך על האדמה, מטיילת, רצה, שמחה ומאושרת. עד שהיא מחליטה שהיא רוצה להגיד לך שלום, מקרוב יותר, אז היא יורדת מהשמיים וצומחת מתוך האדמה בכל מיני מקומות שאנחנו אוהבים לטייל בהם, מחכה לך שתבואי להגיד לה שלום. ואנחנו, טיפשים, אף פעם לא באנו, כי אנחנו מטיילים רק בקיץ." הגיעו השניים למשטח הפרחים הצהובים, הילדה הוקסמה מגודלם המהמם והחלה לרוץ בניהם בצחוק מתגלגל. אביה היה המאושר באדם.

מאז בכל חורף, טיילו האב והבת עם משפחה וחברים בחרמון, בגולן ואצבע הגליל, בים המלח ומדבר יהודה, בהרי ירושלים והשפלה, בצפון הנגב, מחפשים אחר שמשות שפורחות מתוך האדמה להגיד להן שלום מקרוב.