בן-חיטה מעובה

| 23/06/2014

חודשי פריחה

ינו' פבר' מרץ אפר' מאי יונ' יול' אוג' ספט' אוק' נוב' דצמ'

ירושלים של זהב

כתבה רות ריכטר מתוך הספר "הלב והאבן" מאת רות ריכטר ולאה סגל הוצאת כרטא ירושלים 1996

בימי בית שני חיה בגליל משפחה מרובת בנים ובנות. הם לא היו עשירים, אך שלום בית ואושר שכנו במעונם, ומדי שנה, בחג השבועות, עלו בני המשפחה לרגל לירושלים כדי להביא את ביכורי פרי אדמתם לכוהנים. הם נהגו לנטות את אוהלם סמוך לביתה של אחת המשפחות שהתגוררה בירושלים, ולא חסר להם שם דבר.

ברבות השנים התאהבו צעירת הבנות מהגליל וצעיר הבנים של המשפחה הירושלמית, והם הודיעו להוריהם שרצונם להינשא ולהקים בית בישראל.

יום אחד ראה אחד מעשירי ירושלים את הנערה הגלילית היפה, והתאהב בה מיד. הוא בא לאביה של הנערה ואמר לו: "רוצה אני לשאת את בתך לאישה, כי אין יפה ונבונה ממנה בכל העיר. עשיר מופלג אני, ובביתי לא תדע הנערה מחסור. בית נאה, תכשיטים, זהב וכסף אתן לה, ואף אעניק לה כתר זהב הנקרא "ירושלים של זהב", אשר אין יקר ממנו בכל הארץ."

הציע האב לבתו שתינשא לאיש העשיר, אבל הנערה סירבה ודבקה באהובה.

כעס העשיר על הנערה, והודיע לאביה כי בדעתו לחטוף אותה ולקחתה לו לאישה בכוח.

למחרת, בליל שבועות, שעה קלה לפני התקדש החג, ברחו הנאהבים למדבר, מקום מחבואם של הבורחים והמורדים בישראל מאז ומעולם. הם מצאו מסתור באחת המערות, ועבדו לפרנסתם בכרמי האפרסמון הסמוכים למעיינות עין גדי.

תחילה כעסו הורי הנערה על בתם, ולא הסכימו לסלוח לה ולהתפייס עמה, אך כעבור שנה גברו געגועיהם, והם ירדו למדבר כדי למצוא את בתם האובדת ואת בעלה.

ימים רבים שוטטו האב והאם במדבר. השמש קפחה מעל ראשיהם ולשונם דבקה לחכם בצמא, אך את בתם לא מצאו. הם  חיפשו במערות החבויות בסדקי הסלע ובנאות המדבר המעטים, וכמעט נואשו מלמצוא את הנאהבים הבורחים. אבל יום אחד הגיעו עד לפתחה של מערה קטנה, והנה בתם וחתנה משחקים שם עם בנם הקטן, פניהם אור ושמחה, ועל ראשה של האישה הצעירה מתנוסס זר זהוב, קלוע שיבולי חיטה שזה עתה הבשילה.

שמחה האישה הצעירה למראה הוריה, האכילה והשקתה אותם, והציגה לפניהם את נכדם הקטן, שנולד לא מכבר.

לאחר שנחו מעט מהדרך הארוכה שאל האיש את בתו: "מהו כתר השיבולים המוזר המתנוסס על ראשך, בתי?"

ענתה הנערה בשחוק של אושר ובמאור פנים:

"כתר זה קלע לי בעלי האהוב בעת הבשלת הקמה, וטוב לי הכתר הפשוט הזה מאלף כתרי "ירושלים של זהב" שבהם רצה  העשיר לקנותני."

אז הבימו ההורים שצדקה בתם, והם החזירו אותה ואת בעלה לנחלתם שבגליל, ומאז  חיים שם צאצאיהם הרבים בשמחה ובאושר עד עצם היום הזה.

כיצד נוצר הלחם האמיתי הראשון?

כתבה רותי ריכטר מתוך הספר "ארץ ירוקה שלי" ספרית מעריב 1987

כשבאו המלאכים אל אברהם אבינו, והוא יושב בפתח אוהלו כחום היום, הסביר להם אברהם פנים: נתן לפניהם קערת מים כדי לרחוץ את רגליהם, שחט לכבודם בן בקר, הקריב חמאה וחלב, וביקש משרה אשתו לאפות להם לחם מן הסולת, הלוא הם גרגרי התבואה המלאים והמשובחים ביותר שנאספו מן השדה אל הגורן.

לקחה שרה סולת ומעט מים, לשה מהם בצק, ולא הותירה אלא מעט מהקמח ליום המחרת.

בימים ההם היה הלחם שונה מאוד מהלחם שאנו אוכלים היום. הוא היה יבש, שטוח, קשה וחסר נקבוביות, ומיהר להתייבש ולאבד מריחו ומטעמו.

אכלו המלאכים ונחו בצל העץ, ובעוד הם משיבים את נפשם במאכל ובמשקה, בישרו לאברהם שבקרוב תלד אשתו בן זכר. שמעה שרה את דבריהם וצחקה בלבה, כי הייתה שרה בת תשעים שנה, ולא האמינה שתוכל ללדת לעת זקנתה.

לאחר הסעודה הדשנה נפלה תנומה על המלאכים ועל אברהם, ורק שרה לא ישנה, כי סערה נפשה מאוד בשעה שהרהרה בבשורת המלאכים.

כשניעורו המלאכים משנתם חפצו למהר ולהמשיך בדרכם לסדום, אך אברהם ידע שקמצנים וחטאים הם אנשי סדום, והכריח את אורחיו להצטייד בביתו במאכל ובמשקה, כי חשש פן ירעבו בסדום.

אמר אברהם לשרה: "מהרי, שרה, ואפי לאנשים האלה עוד לחם, כדי שיוכלו לשבור את רעבונם."

רצתה שרה למלא את בקשת בעלה, אך כליה לא רוחצו עדיין מסעודת הצהריים, כי הייתה שרה נרגשת מדברי המלאכים, ולא הבחינה שהתרשלה הגר במלאכתה, ולא הדיחה את הכלים במי הבאר.

מיהרה שרה ושמה את מעט הקמח שנותר לה מיום אתמול בכד היין שרוקנו אברהם ואורחיו בעת הסעודה, והיא לא ידעה שנותר בכלי מעט משקע מן היין התוסס ששתו המלאכים ואברהם בעת הסעודה. .

לשה שרה את הקמח ואת המים לבצק ואמרה בלבה: אם אמנם יעלה לחם ממעט הקמח שבכד, הרי אות הוא שאוכל גם אני ללדת בן! ובעוד היא מקוששת עצים ומבעירה אש, ראתה לתימהונה שהבצק תפח ונפחו הוכפל.

אפתה שרה את הבצק שתפח, והיה הלחם טוב בעיניה ובעיני בעלה, כי הייתה הפת ספוגית, רכה ונקבובית, וניחוח נעים עלה ממנה.  

אז הבינה שרה שמשקע היין שנותר בכד התפיח את בצקה, וידעה ששמע אלוהים לתפילתה. היא לא הטילה עוד ספק בדברי המלאכים, ואל בצקה הוסיפה למן היום ההוא מעט ממשקע היין התוסס כדי להתפיחו ולהשביח את טעמו.

חיטה - תעודת זהות

משפחה:  דגניים

"בני דודים": מינים שונים של שעורה, אורז, תירס, שיפון, שיבולת שועל, דוחן, סורגום

מולדת:ישראל

מאפיינים: החיטה היא המין החשוב ביותר בין הדגניים. דגן חד שנתי. העלים צרים וארוכהים, הפרחים מסודרים בשיבולים גבוהות הפריחה מתרחשת בחודש אפריל, והזרעים מבשילים באפריל ובמאי.

ריבוי: ההאבקה עצמית. הריבוי על ידי זרעים.

שימושים ופולקלור: החיטה נחשבת למין החשוב ביותר מבין שבעת המינים  שהתברכה בהם ארץ ישראל. (דברים ח', 8). ממנה מייצרים את הלחם, מזונו העיקרי של האדם. היא מהווה יחד עם הזית והגפן את המוצרים החשובים ביותר בכלכלת הארץ בימי קדם.

אֵם החיטה התגלתה בשנת 1906 על ידי אהרון אהרונסון.

בעבר החל הקציר בפסח, עם ספירת העומר, ונמשך עד חג השבועות.

אמנם גידול החיטה והשעורה החל בארץ ישראל, אך רוב תנובת הדגניים של העולם העתיק גודלה במצרים,  כי מימי הנילוס סיפקו לתבואה מים בשפע, והשדות שליד הנילוס הניבו יבול רב.  תהליך תפיחת הבצק התגלה במצרים העתיקה, ותנורי האפייה הראשונים נבנו מטין הנילוס.

גם פלוטרכוס, שחי ביוון במאה הראשונה לפני הספירה, מייחס את אפיית הלחם התפוח הראשון למצרים. ואמנם, בציורי הקיר שצוירו בקברו של רעמסס השני מתואר תהליך האפייה לפרטיו, ובסיפור יציאת מצרים כתוב: "וישאו בני ישראל את בצקם כי לא יחמץ…" (שמות יב' 34).

הדגניים במקורות

החיטה בתנ"ך

החיטה והשעורה  נמנו על שבעת המינים:

"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ שמן זית ודבש."  (דברים ח' 8)

"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ שמן זית ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם."  (דברים ח' 19)

יצחק נשא ברכה על יבול הדגניים: "ויאמר אליו יצחק אביו: ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש."        (בראשית כ"ז 28)

חג הקציר וחג האסיף היו החגים החשובים בארץ ישראל הקדומה: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה."  (שמות כ"ג 16).

החיטה שימשה גם כאמצעי תשלום. שלמה המלך נתן לחירם מלך צור  תמורת הארזים שקנה להקמת בית המקדש "עשרים אלף כר חטים מכולת לביתו. " (מלכים א' ה' 23).

הקלי  והכרמל הם גרגרי חיטה ושעורה קלויים. משערים שהקלי  והכרמל הקדימו את הלחם, וגם לאחר שלמדו לאפות לחם, המשיכו באכילת הקלי והכרמל. הקלי שימש בעיקר כצידה לדרך, והכרמל נאכל בעודו טרי. בספר רות נאמר:"ויאמר לה בועז לעת האכל גשי ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ ותשב ליד הקוצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר". (רות ב' 14).

גם אנשי הצבא נהגו לאכול מן הקלי. "ויאמר ישי לדוד בנו קח נא  לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה…" (שמואל א' יז' 17).

החיטה נזכרת בחוקי לקט שכחה ופאה:וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לא תְכַלֶּהפְּאַת שָדְךָ לִקְצר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט. (ויקרא יט', 9 )

החיטה במדרשים

המשנה  מספרת כיצד קצרו את העומר בימי בית שני:

"במוצאי החג התקבצו במקום הקציר אנשי האזור, ושליחי בית הדין שיתפו את הקהל בטכס הקציר על ידי הצגת שאלות.

 שלוחי בית הדין:  "בא השמש?"

קהל: "הן"

שלוחי בית דין:  (מניפים מגל) "מגל זה?

קהל: "הן"

שלוחי בית דין:  (מרימים סלסלה) "קופה זו?"

קהל: "הן"

שלוחי בית דין: "האקצור?"

קהל: "קצור"

כל שאלה נשאלה שלוש פעמים. ועל כל שאלה ענה הקהל "הן".

על היגיעה הרבה  שבעבודת האדמה נאמר: "אמר ר' חנינא בן פזי: הקוצים האלה לא מתנכשים ולא נזרעים. מעצמם הם מתמרים ועולים. החטים האלה כמה צער וכמה יגיעה עד שלא יעלו." (בראשית רבה, י').

"הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול. חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וברר, וטחן, והרקיד, ולש ואפה, ואחר כך אכל. ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. (ברכות נ"ח ע'א)

החיטה נזכרת בחוקי העזרה לעניים: "אין פוחתים לעניים בגורן (כשהם מלקטים שם חטים) מחצי קב חטים ומקב שעורים." משנה פאה ח' ה)

על הקשר בין קמח ותורה נאמר: אם אין קמח אין תורה. (משנה, אבות ג', יז).

וכך נאמר על הקשר בין  שלום הבית והפרנסה: אמר ר' יהודה: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו. שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה. שנאמר: "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך" (תהלים קמז 14)

אמר ר' פפא: הוא שאומרים אנשים:  כאשר נגמרים שעורים מן הכד מקישה ובאה התגרה בבית. (בבא מציעא מט' ע' 8 ).

דגם תחנת קמח עתיקה במוזיאון עין דור. צילם אריה ריכטר 

חוות דעת על בן-חיטה מעובה

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...