צב ים חום

צב ים הנמצא גם בחופי ישראל הינו בסכנת הכחדה.

אגדה

צבת הים שלי / מאתר רות ריכטר מחברת הספר ארץ ירוקה שלי.

השחר זה עתה עלה, אך אור רב כבר נגה על העיר המתעוררת משנתה כשהגעתי בבוקר למעבדה. חשבתי שאהיה שם לבדי, אך כרגיל הקדים אותי פרופסור ניר, מנהל המעבדה למחקר של המעבדה  לזואולוגיה, הנקרא בפי כולנו בשמו הפרטי דני. הוא חייך אלי בחביבות כהרגלו, סקר אותי בחיבה ואמר:

"נדמה לי שלא .ישנת הלילה, ילדתי, עינייך עייפות."

כרגיל לא נעלם מעיניו דבר. אף-על-פי שמלאו לי כבר שלושים שנה, נוהג דני לכנות אותי "ילדתי", כפי שנהג לקרוא לי כשהייתי ילדה קטנה.

 חייכתי במבוכה ולא עניתי. לא רציתי לספר לו על ליל השימורים שביליתי עם בעליויעם עופרה, בתי הקטנה, על שפת הים. חשבתי שדני יצחק לי אם אספר לו שחיכיתי כל הלילה לצבית, צבת הים שהצלתי בילדותי, כשארבתי אם אבי לצבות הים  הגדולות, העולות להטיל את ביציהן  בחוף שליד המושב שלנו. הרי לא יכולתי לספר לדני, איש המדע הנודע, שמדי שנה בחודש יוני אני נפגשת עם צבת הים שלי! הרי יצחק לי בלבו. לכן חייכתי חיוך עייף ולא עניתי.

"יש לי הפתעה בשבילך, בשורה חשובה שבוודאי תעורר אותך, דליה. קיבלתי הזמנה לכנס המדעי המתקיים בעוד ימים אחדים בלונדון. אני מבקש שתרצי שם על מחקרך האחרון."

"א... א... אני באמת מודה לך, דני, אבל לא אוכל לנסוע." עניתי במבוכה מעולם לא סירבתי לבקשתו של דני. הוא היה לא רק מורה שלי אלא גם ידיד המשפחה. הוא היה .ידידו הטוב של  אבי שנפל במלחמה,  ועופרה, בתי הקטנה, נהגה בו כאילו היה סבא אהוב ואוהב.

דני הביט בי בתימהון, ואחר-כך ניכר עלבון במבטו. ימים רבים ניסה להשיג את ההזמנה לכנס היוקרתי, ועתה אני מסרבת לנסוע! ואפילו אינני מנה להסביר לו את מניעי!

 הרי לא יכולתי להגיד לו שעלי להמשיך ולצפות לצבת הים שלי, שתופיע באחד הלילות הקרובים על החוף כדי להטיל את ביציה, ואז אוכל להסתכל בה, לראות אם שלום לה, ואם הוסיפה לגדול מאז פגישתנו האחרונה לפני שנה.

בימים הבאים המשיך דני להביט בי בכעס, המעיט לשוחח עמי, ולא הסביר לי פנים כמנהגו. התנהגותו פגעה בי, אך לא חזרתי בי מהחלטתי, ודני החליט לטוס במקומי.

יום אחד לפני שטס ללונדון, קרא לי דני לחדרו. "מדוע אינך רוצה לנסוע, דליה?" שאל אותי בדאגה.

 הבטתי בו בעיניים עייפות ולא עניתי. היה זה הלילה השישי שבו חיכיתי לצבת הים שלי, והעייפות נתנה בי את אותותיה, אבל דני לא ויתר. "למה, דליה?"

 לפתע, בלא שהתכוונתי לכך, פרצו הדמעות מעיני. ולא יכולתי לעצור בעדן.. התביישתי בהן, אבל לא יכולתי לעשות דבר. אין זה ממנהגי לבכות בפומבי, והבכי הרגיז אותי מאוד. דני הושיט לי את ממחטתו, וניסה להרגיע אותי. אך דמעותי המשיכו לזרום בלא מעצור. עכשיו הייתי חייבת לספר לדני על היכרותי עם צבית, צבת הים שלי, ועל פגישותינו מדי שנה בחודש יוני בלילות הקיץ החמים.

 "מדי קיץ, כשהגיעו ימי החופש הגדול, נהג אבי לקחת אותי לחוף הים כדי לצפות בצבות הים הגדולות, העולות להטיל את ביציהן בחוף." סיפרתי לדני שהתבונן בי בסבלנות מהולה בחיבה. "לילות רבים ביליתי עם אבי בחוף כשאנחנו שרועים על אחת הגבעות הזהובות, שאור הירח המלא .מאיר עליהן, אהבנו לחוש בבשרנו את מגעו של החול הקריר והלח ולהריח את ריחו המיוחד והמלוח של הים. פרחי נר לילה הזהובים זהרו באפלה וצלילי הניסור של הצרצרים הפריעו את הדממה.

הפסקתי את סיפורי והפלגתי בזיכרונות. דני לא האיץ בי, ורק תלה בי את מבטו השואל. לפתע חזרתי והייתי ילדה קטנה. וריחות החוף ומראותיו אפפו אותי. ושבו ועמדו מול עיני. אחר-כך המשכתי בסיפורי.

"לילה אחד, כשכמעט נואשנו מן הצבות, ותנומה אחזה בנו, הן הגיחו פתאום מן הים. כגושים אפלים עלו הצבות מן המים והתקרבו אל החוף. הן  היו גדולות וכבדות גוף, שריונותיהן היו קמורים, וראשיהן שלוחים קדימה. הן לא השמיעו קולות, ורק רחש האדמה הנע תחתיהן נשמע באפלה. הן חפרו בציפורני רגליהן בחול הך והרטוב, ואחר-כך כרעו אל הגומות והטילו בתוכן עשרות ביצים לבנות הדומות לכדורי פינג-פונג. הליכתן הייתה מסורבלת, כי רגליהן הקצרות התקשו לשאת את משא גופן הגדול, וכשקמו מרבצן לאחר ההטלה, גררו עצמן בכבדות על חול הצדפים הנושק לשפת המים. בכל גומה נחו עשרות אחדות של ביצים לבנות, והצבות כיסו את הביצים בחול  בעזרת רגליהן לפני שפנו וחזרו אל הים.

"צריך לשמור על הביצים מפני העופות הדורסים ומפני בני האדם הנוהגים לאכול אותן ורואים בהן מאכל תאווה." אמר אבי, שהיה מורה לטבע במושב שלנו.

בימים הבאים הפקידו ילדי המושב שלנו משמרות ליד הגומות המכוסות בחול כדי למנוע פגיעה בביצים,

ומדי לילה ביקרתי אם אבי באתר ההטלה כדי לראות אם בקעו כבר הצבים הרכים, אך רק כעבור כחודשיים חלה הבקיעה, וצבים קטנים, שאורך גופן לא עלה על .רוחב כף ידי, בקעו לילה אחד מן הביצים והצטופפו בחלל הגומה המשמשת להם קן. כשהחל לעלות השחר, ואור חיוור הציף את הארץ, פנו הצבים הקטנים אל הים, שלא כאימותיהן כבות הגוף, הייתה הליכתם קלה ומהירה. כי משקל גופם היה קטן, אבל  מיד .לאחר שהגיחו מהקן, עטתה עליהם להקה של שחפים וטרפה כמה עשרות מהם. צבונים רבים היו לטרף, ובעל מסעדת הדגים שבחוף פשט גם הוא על הצבים הקטנים ועל הביצים שלא בקעו עדיין, וחמס בהם בלא רחמים. אנו, ילדי המושב, הבהרנו לו שצבי הים נמצאים בסכנת הכחדה, ואין לפגוע בהם, אבל האיש הרע לא הסכים לוותר על שללו, ונאבק בא, שניסה לשחרר מכפות ידיו של האיש הרע את הצבים הקטנים ואת הביצים הצחורות.

אז ראיתי את צבית לראשונה. בעל המסעדה לפת אותה בכפות ידיו, ולא רצה לשחרר אותה. מיררתי בבכי כשראיתי את הצבה הקטנה נתונה בכף ידו של האיש, ורק בכוח הזרוע הצליח אבי להוציא אותה מידיו. אבי ערך באותם ימים רחוקים מחקר על יסיכויי ההישרדות של צבי הים, והוא מיהר לסמן את הצבונים הקטנים בכתם צבעוני וזוהר שריסס עליהם מתוך מיכל ריסוס המכיל צבע עמיד למים שאינו רעיל ואינו מזיק לצבים. כשהתקוטט אבי עם בעל המסעדה, נמרח הצבע על גופה של הצבה הקטנה, וכיסה חלק ניכר משריון גבה. וכך היה הכתם שעל גופה שונה משאר הכתמים שסימן אבי על הצבונים האחרים.

עקבנו אחרי הצבה הקטנה החוזרת למים, וראינו כיצד היא נבלעת בגלים יחד עם חבריה. אותו לילה כינינו אותה בשם החיבה צבית. ואני תהיתי אם אפגוש בה שוב אי פעם.

"בעוד שנים אחדות תחזור צבית אל החוף שלנו כדי להטיל את ביציה לראשונה, וייתכן שתפגשי בה באחד הלילות. תוכלי לזהות אותה על פי הכתם  המיוחד שעל גבה," נהג אבא להגיד לי בשנים הבאות. ואני חייכתי, כי לא האמנתי שהכתם יישמר על שריונה.

אבא נפל במלחמת יום הכיפורים, וכשארבתי לצבות הים בשנים שלאחר מותו, חשתי כאילו אני מגשימה את צוואתו, פעמים רבות חשבתי על צבית. האם שרדה את החיים קשים בים? האם לא ניצודה ברשתם של דייגים אוהבי בצע? ואולי בחרה להטיל  את ביציה בחוף אחר, ולעולם כבר לא תחזור לחוף שלנו?

שש שנים חלפו עד שגיליתי באחד הלילות בין צבות הים העולות לחוף את צבית. בתחילה התקשיתי להכיר אותה, כי עכשיו הייתה כבדת גוף וגדולת ממדים. הכתם תפס רק חלק קטן מגבה הרחב, וחלק ניכר ממנו כוסה באצות ירוקות, אבל כשחיככה את גופה בחול הצדפים הלח, התגלה הצבע הזוהר במלוא הדרו. מאז אני נוהגת לארוב לה מדי שנה בשבוע האחרון של חודש יוני ולשמור על הביצים שבגומת ההטלה שלה. אתה מבין, דני, אני מרגישה שאני חייבת את זה לאבא שלי."

סיימתי את סיפורי וציפיתי שדני יפרוץ בצחוק מלגלג. הייתכן שאני, המדענית ההגיונית והשקולה, אדחה את השתתפותי בכנס היוקרתי  בגלל צבת ים אלמונית?

 אבל דני לא צחק.  "אני מבין, דליה, " אמר לי בהתרגשות עצורה. "האם גם הלילה תארבי לצבית?"

"כן. כמובן!" עניתי.

אחרי הצהריים טס דני ללונדון, ואני הקדמתי לעלות על יצועי כדי להספיק לחטוף תנומה קלה, ובערב, כשחזר בעלי מעבודת יומו, הלכנו עם עופרה לחוף. היינו עייפים מאוד, והתנמנמנו על גבעת החול זהובה.

חשבתי שגם הלילה נחזור לביתנו מאוכזבים ומיואשים, אבל לאחר חצות הלילה עלו הצבות מן הים כשהן גוררות בקושי את גופן הכבד והמסורבל. גם צבית שלי עלתה עמן, והכתם שעל גופה זהר בחשיכה. הכתם הקטן התנוסס על גבה הרחב אך צורתו המוזרה נשמרה היטב. ראיתי שהיא חופרת בחול ברגליה בעלות הטופרים החדים, ומטילה בגומה את הביצים העגולות והלבנות ממש כפי שעשתה אמה לפני שנים רבות. עכשיו שמרו אנשי החברה להגנת הטבע על הצבות וביציהן, ולא הניחו לחומדי הביצים והצבות להתנכל להן.

חזרנו הביתה לפני שהנץ השחר כדי שנספיק לישון מעט.

צלצול הטלפון העיר אותי משנתי. היה זה דני שטילפן מלונדון.

"דני!" קראתי בשמחה. "צבית עלתה הלילה לחוף והטילה בו את ביציה."

"יופי!" שאג דני בשמחה, ואחר-כך הוסיף: "את יכולה עוד להספיק להגיע לכנס, דליה. מועד הרצאתך נקבע למחרתיים אחרי הצהריים."

הלומת עייפות עליתי על המטוס. ישנתי כשיכורה במשך כל זמן הטיסה ללונדון, כי לילות הנדודים שבהם חיכיתי לצבית על שפת הים נתנו בי את אותותיהם.

בכנס סיפרתי לחוקרים על המחקרים שערכתי בצבי הים ונחלתי הצלחה. אך לא סיפרתי להם על צבית, צבת הים שלי. כי היא רק שלי.

"אבל את חייבת לכתוב את סיפורה של צבית!" אמר דני כשישבנו במטוס שהחזיר אותנו ארצה. "הרי זה סיפור מיוחד שאין דומה לו!"

כתבתי.

חוות דעת על צב ים חום

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...