רבים האנשים אשר שמעו על ירוחם רק בחדשות ומעולם לא ביקרו בה. אולי החלמוניות הפורחות כל כך סמוך אליה בחודשים אוקטובר נובמבר, יהוו סיבה טובה לביקור בעיירה הדרומית. נדמה שאף פרח לא יחזיק מעמד אחרי הקיץ החם, אך דווקא החלמונית, יחד עם עוד מספר מצומצם של פרחים מבשרי החורף, כמו החצב, מוצאים את הכח לפרוח בסתיו. באביב נוכל למצוא באזור את פריחת אירוס ירוחם המרשים.
מפת האזור
מתי לטייל
החלמונית, פרח מוגן גדול ומקסים הוא סיבה נהדרת לבקר את הטבע שעה שהוא מתכונן לחורף. המסלול לחלמוניות מומלץ בחודשים אוקטובר נובמבר אז הן פורחות וממלאות בצהוב את המדבר החום. יש להיעזר בדיווחי הפריחה טרם היציאה כדי לברר האם החלמוניות אכן פורחות כבר. יש שנים שהפריחה מתאחרת, בהתאם למזג האויר.
בחודשים פברואר - מרץ פורח מצפון לירוחם, אירוס ירוחם היפה והמרשים. בחודשים אלו, מומלץ לבוא לבקר בשמורה, ממנה ניתן גם להמשיך לטיול במכתש הגדול.
הטיול מתאים לכולם שכן מסלול קצר של מספר מאות מטרים מוביל לחלמוניות. מסלול מעגלי מעט יותר ארוך יזכה אותנו גם בתצפית מרהיבה על אזור ירוחם. בכל מקרה, יש לשים לב לטמפרטורות, להשתדל לא לטייל בשעות החמות ולקחת הרבה מים.
שמורת אירוס ירוחם
בחודשים פברואר מרץ - לבאים מבאר-שבע יש לנסוע מזרחה בכביש מס' 25 לכיוון דימונה. בצומת דימונה פונים דרומה (ימינה) בכביש 204 לכיוון ירוחם. מעט אחרי אבן הק"מ ה-158 פונה בדרך עפר שמאלה, בעקבות השילוט, לשמורת אירוס ירוחם. מאמצע חודש פברואר ועד חודש מרס מצויים במקום ריכוזים גדולים של אירוסים בצבע חום-כהה, ולעתים רואים במקום גם מעט אירוסים צהובים.
אירוס ירוחם
השמורה משתרעת על-פני 537 דונם, ומצויים בה כ-90 מיני צמחים שונים, ובמיוחד צמחי בצל ופקעת שאינם שכיחים במקומות אחרים. טוביה קושניר היה אחר מחוקרי האירוסים הראשונים של ארץ ישראל עוד בטרם קום המדינה. טוביה נפל במלחמת העצמאות עם מחלקת הלה במסעה לעבר גוש עציון הנצור כשהוא בן 25 בלבד. על שמו של טוביה קושניר נקראו שני צמחים: הראשונה היא סתוונית טוביה, מין מיוחד של סתוונית הגדל רק במדבר בארץ ושני הואו אירוס עוזיהו אשר נקרא בעבר אירוס טוביה. ספר הזיכרון של טוביה נקרא האירוסים עודם פורחים;
על אירוס ירוחם כתבה מאיה הירט ב-21 במרס באתר האינטרנט של NRG:
בשמורת ירוחם אפשר לראות במרוכז את שפע הגוונים של פרחי צמח זה. לצמח קני שורש, העלים בוקעים עם תחילת הגשמים והפרחים מנצים במרץ אפריל. לכל גוש, עם כמה גבעולי פריחה, יש אותו גוון, אבל לגוש השכן יש על פי רוב גוונים שונים. עושר הצבעים ביחידת שטח הוא מדהים, ולמעשה, אין למצוא בכל רחבי הארץ מין אחר של צמח שבו שלל צבעי הפריחה כה גדול. הצבע השולט באירוס ירוחם הוא סגול ארגמן, אבל בחלקה הדרומי של השמורה יש גוש אחד שפרחיו צהובים והוא נחשב אלבינו. בשמורה ניתן לפגוש גם את כחלית ההרים, צמח בעל עלי כותרת כחולים על גבעול תפרחת הפורח בשפע בשנים גשומות, וכן את גוני האדום כתום של הנוריות.
מקור השם ירוחם
השם ירוחם נזכר לראשונה בכתובת של שישק מלך מצרים המציינת את פלישתו לארץ-ישראל ואת רשימת הערים שהוא כבש בה בשנת 925 לפנהס. תל ירוחם (תל רח'מה) נמצא סמוך לכניסה המערבית ליישוב מזוהה כירוחם הקדומה. ליד האתר נמצאת באר ירוחם, שיש המזהים אותה עם הבאר שמצאה הגר בשעה שתעתה עם בנה ישמעאל במדבר באר-שבע, ככתוב בספר בראשית פרק כא פסוקים יד-יט:
ותלך ותתע, במדבר באר שבע... ויכלו המים, מן-החמת; ותשלך את-הילד, תחת אחד השיחם... כי אמרה, אל-אראה במות הילד; ותשב מנגד, ותשא את-קלה ותבך... ויפקח אלהים את-עיניה, ותרא באר מים; ותלך ותמלא את-החמת, מים, ותשק, את-הנער...
ירוחם כפי שאנו מכירים אותה היום הוקמה בשנת 1951 כמעברה. ריחקה של העיר מהמרכז, ישובה בעולים חדשים והעדר השקעה מספקת של הממשלות השונות של מדינה ישראל, הביאו לתחלופת מתיישבים גדולה. גם כיום, לאחר העתקת מפעלים שונים לאזור ועידוד הקמת מפעלים חדשים, אין מקומות תעסוקה רבים באזור, ואחוזי האבטלה בעיירה הם מהגבוהים בארץ.
מסלול הטיול - ירוחם והחלמוניות
מהכניסה לירוחם ממשיכים דרומה בכביש 204 לכיוון שדה בוקר ומכתש רמון. מצד ימין נראה מבנה עתיק עם קשתות מרשימות, זהו מצד ירוחם [6]. נמשיך בנסיעה עוד כ-2 דקות ובין הק"מ ה150 ל- 149, ישנה פניה מסומנת לעבר שביל עפר היוצא לכיוון מערב מן הכביש [5 אליה מפנה שלט עם הכיתוב חלמוניות ירוחם]. תחילת המסלול היא במפגש דרך עפר זו, המסומנת בסימון שבילים כחול, עם הכביש. אין להשאיר דברים יקרי ערך ברכב מחשש לפריצה.
פרחי זהב במדבר / יוסף אור
מי מציץ מתוך הסלע בששה עלי זהב? חלמונית שאין דומה לה, מזמרת שיר של סתו...
המסלול הינו מעגלי ואורכו המלא הוא כ-5 ק"מ (2-3 שעות הליכה נינוחה) אך ניתן לקצרו ולשוב בחזרה לרכב גם אם לא מגיעים לסופו מאחר ואת החלמוניות נמצא לאורך כל הדרך. לאחר חניית הרכב, נתחיל ללכת בדרך העפר המסומנת בסימון שבילים כחול [5] . אמנם דרך זו עבירה לרכבי שטח אך ההליכה בה אורכת כ 10 דקות בלבד.
לאחר ההליכה הקצרה נגיע לפיצול שבילים [7] נמשיך עם הסימון השבילים הכחול ימינה. ונלך איתו כ 20 דקות עד שהוא מתחיל לטפס במעלה הגבעה [4]. כבר כאן תוכלו למצוא את פרחי החלמונית פורחים במלוא עוזם. למסתכלים סביב, ניתן לראות כי פיצול השבילים עובר בסמוך למסלול זרימתו של נחל רביבים אשר זורם כמובן, כמו נחלי המדבר האחרים, רק בשעת גשם.
החלמונית, כמו פרחי פקעת אחרים (לדוגמה החצב והכרכום), פורחים בחודשי הסתיו מתוך בחירה אבולוציונית. בעוד שבחודשי האביב פרחים רבים מתחרים על תשומת הלב של החרקים, ולכן סיכויי הרבייה של כל פרח ופרח נמוכים יותר, לאחר הקיץ רק פרחים שאגרו במשך הקיץ נוזלים בפקעת או בבצל שלהם יכולים לפרוח. בסתיו אין לפרחים אלו תחרות על תשומת הלב של החרקים והרבייה קלה יותר.
הדרך ממשיכה בטיפוס מתון כק"מ ורבע לעבר תצפית יפיפייה לירוחם ואגם ירוחם. אלו שאינם רוצים לטפס לתצפית היפיפייה, יכולים לחזור על עקבותיהם לעבר הרכב.
מהתצפית [3] אשר נמצאת על שלוחה של הר רחמה, נמשיך צפונה עם השביל הכחול. נשים לב כי בתחילה השביל עובר על דרך עפר, אך לאחר קצרה על דרך זו, השביל פונה ימינה מהשביל. לאחר הליכה של ק"מ במורד מתון נגיע למפגש השבילים עם השביל השחור [8]. מנקודה זו נחזור מזרחה עם השביל השחור בחזרה לעבר פיצול השבילים [7] וחניון הרכב [5].
אגם ירוחם
לאחר הסיור הרגלי נוכל לקנח בפיקניק באגם ירוחם. נמשיך צפונה עם הכביש לכיוון ירוחם, ובכיכר נפנה שמאלה לעבר האגם. אגם ירוחם נקווה מאחרי סכר גדול, שנבנה באפיקו של נחל רביבים. בשנים 1953-1954 בנו את הסכר, שנועד לרסן את הגאויות בנחל, לתפוס מי שיטפונות חורפיים וליצור אגם מים, לנוי ולנופש. הוא נועד גם כדי להעביר מים בצינורות להשקיית השטחים החקלאיים של קיבוץ משאבי שדה. הסכר הוקם על תשתית סלע קשה ובמקום בו נחל רביבים מתחיל לחצות את רכס ירוחם. תופעה זו, בה נחל חוצה רכס מוכרת גם ממקומות אחרים בארץ, כגון נחל חתירה ונחל הבשור. התופעה בה נחל חוצה רכס הגבוה ממנו, מוסברת בכך, שבתקופה גיאולוגית קודמת, בטרם רכס ירוחם היה קיים, זרם הנחל באין מפריע מערבה לים התיכון. בהמשך, רכס ירוחם החל להתרומם, וכך נחל רביבים פילס לו מעבר תוך כדי התרוממותו של הרכס.
בעונת החורף המקום מרהיב ביופיו. ניתן לטייל לאורך ערוץ הנחל, על-פי סימון השבילים הכחול, אל שמורת החלמוניות הפורחות לפני גשמי היורה, וגם מעט אחריהם בצבע צהוב בולט. בפריחת החלמוניות רואים רק את הפרח, שכן העלים - שתפקידם להכין מאגר מזון לבצל שבאדמה – מלבלבים רק לאחר נבילת הפרח. האגם משמש כתחנת ביניים עבור הציפורים הרבות אשר למדו לנצל את המקום במסען הארוך. בחורף מצויות בו ציפורי מים רבות כגון אגמיות, סופיות, לבניות, טבלנים, ברכיות וביצניות. ניתן לזהות את הציפורים על-פי מספר מאפיינים בולטים. כך למשל, הסופיות בעלות כתם אדום על המקור, משמיעות קולות גבוהים, אינן יודעות לשחות היטב (אין להן קרום שחייה באצבעות) ולכן הן מצויות רוב הזמן על החוף, ומלקטות ממנו את מזונן. לעומתן, האגמיות משמיעות קולות נמוכים, הן שוחות היטב (יש להן קרום שחייה), מצויות רוב הזמן במים, ומהם הן שולות את מזונן. זנבן של הציפורים השוחות היטב נמצא תמיד מחוץ למים. זכר הבירכיה הוא בצבעים מתכתיים, ואילו הנקבה – בצבעים חומים. הברכיות, הסופיות והאגמיות דרות באגם ירוחם רק בחורף.
במועד בנייתו של האגם המלאכותי הייתה תקווה, שאפשר יהיה לשוט בו בסירות, לערוך בו פעילויות ספורט מים אחרות, ואף לצפות בנדידת הציפורים במקום. אולם, בתום החורף התייבש האגם, מתו הדגים, והמקום הלך והפך לשלולית אחת גדולה. עם הגידול שחל בירוחם ובמפעליה, התמלאו ברכות החימצון עד שנסתמו לחלוטין, והביוב הגולמי זרם ישירות לנחל רביבים; מספר חורפים שחונים, שלא יצרו כלל זרימת שטפונות בנחל רביבים – הפכו את אגם המים השפירים לאגם ביוב גולמי המזהם גם את ערוצי המשנה של הנחל. גם המשאבות נסתמו, והשקיית הפארק נשתבשה. המקום הפך לאסון אקולוגי. המשרד להגנת הסביבה אסר את הרחצה בו. אלישיב רייכנר, עיתונאי ורכז ההדרכה במדרשת ביחד בירוחם, כתב ב-18 במאי 2006 תחת הכותרת בין מכתש לאגם:
במימי האגם כבר שטו בעבר סירות ובתוכו שחו קרפיונים. גם כיום כשהוא מזוהם משפכים, הוא מוקף צמחייה ענפה, ציפורים וברווזים, עדרי גמלים וכבשים, ונוף מדברי שמעניק לו יופי פסטורלי מרגיע. ההנאה מיופיו של האגם מתערבבת תמיד בתחושת ההחמצה של המקום. עשרות תוכניות כבר נרקמו סביב האגם אך כולן נשארו במגירה. למועצת ירוחם לא הייתה אפשרות כלכלית למנף את הפרוייקט בכוחות עצמה. העיסוק בהישרדות תקציבית והטיפול בבעיות דחופות יותר של תעסוקה וחינוך מנע מהמועצה השקעה ארוכת טווח במכרה הזהב התיירותי שנמצא ברשותה. בשבועות הקרובים אמור סוף סוף לצאת לדרך, בסיוע הקרן הקיימת לישראל, פרוייקט לשיקום האגם שיימשך מספר שנים.
כעבור כמחצית השנה, ב-5 בדצמבר 2006, ביקר במקום שר התשתיות הלאומיות, בנימין (פואד) בן אליעזר, והניח אבן פינה להקמת מטש (מכון טיהור שפכים) שהחלו בהקמתו בפארק ירוחם. מכון זה הינו מהמשוכללים בישראל, והקמתו יועדה לאפשר שימוש חוזר במי השפכים למטרות השקיית פארק ירוחם, שמירה על מפלס מי האגם והשקיית הגינון הציבורי בירוחם. השר בן-אליעזר הורה לאנשי משרדו גם להכין תוכנית להנחת קו צינור גז טבעי שיגיע לאזור התעשייה בירוחם. לפארק ירוחם והאגם הנמצא בתוכו צפוי אפוא עתיד טוב יותר.
מידע והיסטוריה על ירוחם
ירוחם הייתה אחת המעברות הראשונות שהוקמו בנגב עבור העולים שהגיעו בעלייה ההמונית מיד לאחר קום המדינה: עלייה זאת הכפילה ויותר את אוכלוסיית המדינה (במועד הקמת המדינה נמנו בה כ-650,000 איש), ועקבותיה הטביעו את חותמם בכל תחומי החיים של המדינה. לראשונה מזה מאות שנים הפכה ישראל ליעד העיקרי של ההגירה היהודית בעולם כולו. כ-700,000 עולים הגיעו לארץ בשלוש השנים וחצי, שלמן הקמת המדינה ועד סוף שנת 1951. מעולם לא הגיעה לארץ עלייה בממדים מעין אלה, וגם בהשוואה להגירות בינלאומיות לארצות קולטות הגירה – נחשב היקף זה לחסר תקדים.
העלייה ההמונית
בכל שלושים שנות המנדט הבריטי (עד שנת 1948) הגיעו לארץ כ-483,000 עולים. תוך כדי מלחמת העצמאות, במאבק ההישרדות מול צבאות ערב, נאלצה אפוא המדינה להקים את מוסדותיה, לבנות את תשתיותיה, ובאותה השעה לגייס גם את כל כוחותיה לטיפול בגלי העלייה ההמונית. עלייה זאת התאפיינה לפחות במספר מאפיינים שאחד מהם הוא עלייתן של קהילות שלמות, שהגיעו לארץ על משפחותיהן ועל המבנה החברתי שלהן בארצות מוצאן. פרופ' משה סיקרון במחקרו על העלייה ההמונית ציין כי
קווי-האופי המיוחדים של העלייה ההמונית נקבעו במידה רבה על-פי תכונות העולים שהגיעו מהקהילות השונות. ההרכב הדמוגראפי של העולים מאותן קהילות שהגיעו בשלמותן מאסיה ואפריקה היה שונה במידה ניכרת מזה של העולים שרידי מחנות העקורים מגרמניה או מזה של העלייה הסלקטיבית שהגיעה מהקהילות היהודיות מצפון-אפריקה. העלייה מארצות אסיה ואפריקה, בהיותה אוכלוסייה מארצות תת-מפותחות, כללה אחוז גבוה של ילדים, מיעוט זקנים, והיא התאפיינה ברמת פריון גבוהה, רמת תמותה גבוהה-יחסית, וכן נוהגי נישואין בגיל צעיר והפרשי גילים ניכרים בין הבעל לבין האשה ; ואילו בין העולים ניצולי השואה מהמחנות מאירופה היה אחוז ילדים מצומצם ואחוז מבוגרים גבוה (וביניהם הרבה אלמנות).
ההרכב המקצועי של העולים שהגיעו בעלייה ההמונית היה שונה שינוי יסודי מזה של עולים שהגיעו בתקופות קודמות או באוכלוסייה הוותיקה, והדבר הכביד על קליטתם וחייב שינוי מרחיק לכת במשלוח היד בו עסקו בארץ בהשוואה למקצועם בחוץ-לארץ. בין העולים שהיו מפרנסים בחוץ-לארץ, היוו עובדי המלאכה והתעשייה את הקבוצה הגדולה ביותר. רק 5% מהמפרנסים התפרנסו בחוץ-לארץ, טרם עלייתם לארץ כחקלאים. ממדי העלייה ההמונית, בהשוואה לאוכלוסייה הקולטת והתכונות המיוחדות והרבגוניות שלה, הביאו לשינוי מרחיק-לכת בגודלה של אוכלוסיית ישראל והשפיעו השפעה עמוקה על תכונותיה לזמן ארוך. בסוף שנת 1951 מנתה האוכלוסייה של מדינת ישראל 1.4 מיליון נפש. לכך יש להוסיף גם את תרומתה לאורך זמן בשל אחוז הריבוי הטבעי הגבוה המאפיין חלקים ניכרים מאוכלוסיית העלייה ההמונית.
עולים שהגיעו בעלייה ההמונית מארצות אסיה ואפריקה היו בעלי רמת השכלה נמוכה-יחסית, בהשוואה לזו של האוכלוסייה הוותיקה, והרכבם המקצועי התאפיין בריכוז במקצועות ברמות נמוכות יותר. כתוצאה מכך הפכו העולים, בייחוד מאסיה ואפריקה, לשכבות הנמוכות מבחינה סוציו-אקונומית בחברה הישראלית. הפערים ככליים משמעותיים נפערו בין קבוצות העולים מאסיה ואפריקה לבין קבוצות העולים הוותיקות ובין העולים מאירופה ואמריקה. השתלבות העולים בעבודה בארץ נתקלה בקשיים רבים בעיקר בגלל ההיצע המוגבל של מקומות תעסוקה באותן שנים, בגלל קשיי הקליטה של העולים, שהיו בעלי מקצועות שלא נדרשו בארץ וגם בגלל אי-ידיעת השפה העברית. בעיות אלו גרמו, בין השאר לכך, שהעולים הקשישים לא נכנסו בחלקם לכוח-העבודה. הירידה בהשתתפות בכוח-העבודה הייתה חריפה יותר בקרב עולי אסיה ואפריקה ומצומצמת יותר בקרב עולי אירופה.
עד הגעת העלייה ההמונית התגוררה אוכלוסיית ישראל בעיקר באזור החוף (מגדרה ועד חיפה), והתרכזה בעיקר בשלוש הערים הגדולות: תל-אביב, חיפה וירושלים. עם תחילת גלי העלייה יושבו העולים במקומות המגורים שהיו פנויים. אלה היו בעיקר בערים ובשכונות עירוניות במרכז הארץ, שניטשו מתושביהן הערביים וכן במחנות ריקים של הצבא הבריטי, שהפכו למחנות עולים. הדבר הביא לגידול האוכלוסייה בייחוד במחוז המרכז. לאחר מכן, בתחילת שנות החמישים, הופנו העולים לעיירות ולכפרים נטושים באזורים רחוקים יותר בצפון ובדרום. כן החלה התיישבות חקלאית מקיפה, שהביאה לגידול באוכלוסייה הכפרית. אולם, ההיצע היה קטן מהביקוש. בעקבות זאת הלכו והוקמו המעברות.
המעברות
לקראת סופה של שנת 1949 נמצאו במחנות העולים יותר מ-90,000 איש. העלייה המשיכה לזרום לארץ, ובהעדר מקומות פנויים במחנות – הוקמו מחנות נוספים ללא תשתית מתאימה. המחנות הוקמו בתחילה בעתלית, בפרדס-חנה, רעננה, בית-ליד, בנימינה, חדרה וראש-העין, ומאוחר יותר – בבאר-יעקב, קריית אליהו, קריית מוצקין, רחובות וירושלים.
מחלקת הקליטה של הסוכנות יהודית דאגה לאחזקתם של העולים במחנות, ולמרות המאמצים והתקציבים שהושקעו בכך היו התנאים הפיסיים קשים ביותר. ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היה גיורא יוספטל. במחקרה של מרים קצ'נסקי על המעברות, צוטט גיורא כאומר כי אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם... החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט.... הצורך למצוא פתרון מהיר ככל האפשר למצב קשה זה, שבו יהודים מחזיקים יהודים אחרים במחנות – הלך ודחק כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב-27 במרס 1951 גם בדבריו של לוי אשכול, גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות שלה:
מאה אלף נפש נמצאות כיום במחנות ללא עבודה, ללא תעסוקה, אוכלי לחם חסד הסוכנות היהודית... והנה עומדים להתוסף השנה עוד למעלה ממאתיים אלף נפש... בחודש האחרון מרבה אני לבקר במחנות העולים וסופג את אווירת הלענה של חייהם. הדבר מחלחל בתוכי ומכה על קודקודי, ואני מבקש מזור ומוצא. הפתרון מוכרח להימצא, הוא בתוכנו, בתוך הארץ הזאת, בתוך עמנו... יש להוציא המלאכה הזאת, שהיא בידי קומץ פקידים מסורים - - - ולהטילה על היישוב כולו, על עריו, מושבותיו, מושביו וקיבוציו.
כעבור שבועיים הציע אשכול להפסיק לחלוטין את קליטת העולים במחנות הקיימים, ולהקים ברחבי הארץ, סמוך ליישובים קיימים לשם תעסוקה עבור העולים, שיכוני עולים או שכונות עולים ואפילו לתקופות מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר-שבע. כך החלו לצוץ המעברות הראשונות. פתרונות מעבר זמניים, שכדרכן של תופעות רבות הפכו לחלק מהנוף האנושי עוד שנים רבות. המעברות הוקמו על-ידי הסוכנות היהודית בשיתוף-פעולה עם משרד העבודה של ממשלת ישראל. הן נבנו מהר מאוד מחומרי בנייה קלים וזולים יחסית, ונקראו בשמות הידועים: פחונים, בדונים, צריפונים ואסבסטונים. לצד יחידות המגורים הוקמו גם צריפים, שהעניקו שירותים שונים כמו גני ילדים, בתי תינוקות, בתי-ספר ועוד. פרט לפתרון בעיית הקליטה נועדו המעברות להוות גם מכשיר לפיזור אוכלוסיית העולים ברחבי המדינה. כך הלכה והוקמה גם מעברת תל ירוחם.
ירוחם: ממעברה למינוי מועצה קרואה
ירוחם הוקמה במרס 1951 כמעברה והייתה העיר הראשונה שהוקמה מדרום לבאר שבע. היא נוסדה על כביש המחבר בין באר-שבע למעלה העקרבים, סמוך למכתש הגדול. דניאל בן-סימון, כותב בספרו עסקה אפילה בדרום את האירוע שבעקבותיו הוקמה המעברה. לדבריו, באחד הימים של 1951 הסתובב בשוק מחנה יהודה רודי קליינר, יוצא פלמח מקיבוץ גן שמואל. הוא פגש שם באקראי את גיורא יוספטל, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, אשר הציע לו להקים ולנהל מעברה בנגב. בעקבות זאת קיבל על עצמו קליינר את המשימה להקים את מעברת תל ירוחם.
שלא כרוב המעברות שהוקמו סמוך למקומות יישוב, הוקמה מעברת ירוחם כמעברה עצמאית, שהייתה אמורה להפוך עם הזמן ליישוב קבע. המעברה לא תוכננה מראש, והייתה פרי אלתור ביוזמת מחלקת העלייה של הסוכנות. מיקומה של המעברה נבחר על-פי קרבתה למכתש הגדול ולשדה הפוספטים באורון, שבהם הניחו כי ניתן לכרות מחצבים רבים. המעברה יועדה לעובדי מחצבת 'אבן וסיד' ליד באר שבע ולעובדי המחצבות במכתש הגדול. בקיץ 1951 הגיעו 270 עולים ראשונים מרומניה. השנה הראשונה הייתה קשה ביותר.עובדים מעטים בלבד עבדו במכתש, ואילו ליתר העובדים נמצאו עבודות יזומות. הצריפים לא הגנו מפני החום והקור והתנאים היו קשים. מאוחר יותר הוקמו במקום מאפיה, מכולת, בית חרושת לקרח וספריה, גם כעבור שנתיים עדיין לא היו מים וחשמל. כמחצית מהמתיישבים הראשונים עזבו את המעברה. בשנת 1954 חל שיפור במצב: המעברה חוברה למים ולגנרטור והוקם בית ספר ראשון במעברה. משנת 1955 נעשה ניסיון להפוך את המעברה לכפר, שתושביו יעבדו במפעלי האזור, ויחזיקו, כל אחד, משק חקלאי קטן ליד ביתו. אולם, בגלל המחסור במים והאדמה המלוחה נכשל ניסיון זה. עזיבת המעברה נמשכה, ועולים חדשים נשלחו למלא את מקום העוזבים. בשנים 1957-1954 עברו בירוחם כ-5000 עולים. למרות זאת מספר התושבים בסוף 1957 עמד על 880 בלבד! יוסף ביתן, אחד החוקרים הכותב מונוגרפיה על ירוחם מציין כי במקורות הראשוניים לעבודתו הוא מצא הוראה מפורשת האוסרת על נהגי המשאיות, שהביאו את העולים לירוחם, לצאת מחיפה לפני השעה 16:00 וזאת כדי להבטיח שהעולים מצפון אפריקה יגיעו לירוחם (באמצע הדרך בין נהריה לאילת, כפי שאמרו להם) אחרי רדת החשיכה. ואכן, היו כאלה, שמייד כשהתעוררו בבוקר – עזבו את המקום, ואחרים נותרו במקום בלית בררה. באותן השנים הגיעו עולים ממרוקו ומהודו.
בשנת 1959 ניתן ליישוב מעמד של מועצה מקומית, וכעבור שלוש שנים שונה שמו מ'כפר ירוחם' ל'ירוחם'. ביישוב חיו אז כ-2,500 איש. ללא תעשייה מקומית, וללא מקורות תעסוקה אחרים. העלייה מצפון אפריקה ומהודו נמשכה, ובעקבותיה הקימו מעברה נוספת. רק בשנת 1965 הוקם מפעל 'פיניציה' לייצור בקבוקי זכוכית, ובשנת 1968 מפעל 'טמפו' לייצור בקבוקי משקה, משקאות וארגזי פלסטיק. גם במפעלי הפוספטים ובתעשיות הביטחוניות נקלטו יותר ויותר עובדים מירוחם. במקביל הוקמו בירוחם מבני ציבור כגון קופת חולים, בריכת שחייה ובית כנסת מרכזי. הקמת המפעלים אמנם שיפרה את מצב התעסוקה, אולם הייתה זו תעשייה המבוססת על עבודה במשמרות, ללא הכשרה מקצועית, שהנציחה את תחושת התסכול והייאוש בקרב התושבים.
זאת ועוד, גם ירוחם הלכה והתרחקה ממרכז הארץ: בשנת 1965 נפתח כביש הערבה שהסיט את התנועה לאילת מירוחם. בסוף העשור נפתח גם הכביש בין באר-שבע ומצפה רמון, וירוחם נותקה מכל ציר תחבורה ראשי. המחסור במקורות תעסוקה, והריחוק ממרכז הארץ גרמו לרוב הצעירים לעזוב את המקום. שיפור מסוים חל בשנות ה-80 עם תחילתו של הפרויקט לשיקום השכונות בירוחם. הוקמו מוסדות תרבות כגון הספרייה העירונית והמרכז למוסיקה בזכות תרומתה של קהילת מונטריאול מקנדה. באותן שנים התחילו להגיע לירוחם גרעיני הנחל המשימתיים של תנועת בני-עקיבא. בני הגרעינים עשו את הפרק האזרחי של השירות הצבאי בירוחם ורבים מהם התיישבו בה לאחר שחרורם, והשפיעו על התפתחות המקום.
בשנות ה-90 השתלבו בהנהגת היישוב יותר ויותר צעירים ילידי המקום, ששמו את הדגש על שינוי מהותי במערכת החינוך. על פי מודל של משרד החינוך, שהופעל בשלושים יישובים בישראל, ונקרא 'פרויקט שלושים היישובים', ליוו מומחים חיצוניים לחינוך את אנשי החינוך המקומיים בבתי הספר. בתוך מספר שנים עלו שיעורי ההצלחה בבחינות הבגרות בירוחם מ-17% ל-60%, יותר מן הממוצע הארצי, ובשנת 2003 היה אחוז הזכאים לבגרות 73%. שנות ה-90 הביאו לירוחם תושבים רבים. עולים רבים מברית המועצות לשעבר מצאו את ביתם בירוחם, והשתלבו במערכת החינוך ובהנהגת היישוב. הוקמו גם מפעלי תעשייה המבוססים על אוצרות הטבע באזור: מפעלי 'אקרשטיין' ו'נגב קרמיקה' המפיקים חומרי בניין ממחצבי האיזור; וכן מפעל 'אגיס' למוצרי קוסמטיקה המספק מקומות עבודה רבים. ענף השירותים הציבוריים והקהילתיים מספק אף הוא מקורות תעסוקה לרבים מתושבי ירוחם.
חלוצים בעל כורחם
לקראת סוף שנת 2005 מונה עמרם מצנע לעמוד בראש מועצה קרואה שמונתה על-ידי שר הפנים לניהול ירוחם. הוא בנה תוכנית הבראה למועצה; הקים חברה כלכלית שמשימותיה העיקריות הן לשקם את פארק ירוחם ולפתח בסביבתו תיירות וספורט אתגרי; הקמת פארק חממות לייצור מוצרי חקלאות ליצוא ובעיקר צמחי תבלין; הקמת חדרי אירוח וצימרים; הקמת שכונה לאנשי צבא קבע עם הקמת עיר הבהדים (בסיסי ההדרכה) של צהל בנגב; עידוד הפיתוח ותוספת תשתיות ועובדים למפעלים הקיימים בירוחם. כן דאג מצנע להקמתה של ועדת מנכלים ממשלתית לענייני העיר, הקים את קרן ירוחם לחינוך – קרן שמממנת, בין היתר, לימודי כלי מוסיקלי לכל ילדי היישוב בחינם, דאג שמערכת החינוך ביישוב תהפוך לממוחשבת, והעלה באורח ניכר את מספר אירועי התרבות ביישוב.
מצנע קבע את היעדים הבאים: הגדלת מספר מקומות התעסוקה ביישוב והגדלת מקורות ההכנסה; פיתוח תשתית פיזית לאזור התעשייה, כמו מסילת רכבת וצינור גז טבעי שיגיעו ליישוב; פיתוח התיירות ופארק האגם כאתר נופש ובילוי; קידום מערכת החינוך בעיר והתאמתה לצרכים השונים של התושבים; השלמת פיתוח המרכז המסחרי ואולם ספורט אולימפי. ב-24 בפברואר 06 כתב אלישיב רייכנר, עיתונאי ורכז ההדרכה במדרשת ביחד בירוחם, על החלוצים של ירוחם:
אף אחד לא חושב לתאר כחלוצים את העולים ממרוקו שנשלחו מהאונייה היישר למשימת הקמת ישוב במרכז הנגב. למרות שהתיישבותם באזור הייתה כפויה בדרך כלל, בסופו של דבר, הם סבלו לא פחות מהקיבוצניקים. בזכות שרידותם הוקמו נתיבות, שדרות אופקים ודימונה בשממה המדברית, ואין כל סיבה שהמעשה הציוני שעשו לא יוגדר כחלוציות, גם אם הם היו חלוצים בעל כורחם. בימים אלו מלאו חמישים וחמש שנה להקמת ירוחם. המעשה החלוצי של מקימי עיירת הפיתוח הראשונה בנגב, טרם זכה להכרה הראויה לו.
 |
דיונים בפורום האתר בהם עלה הנושא:
|  |
|
|
|
|
|
|
077-333-4555
לחצו על התאריך וקבלו את כל אירועי היום:
להדפסת המסלול
תצפית על אגם ירוחם
