(מידע זה נכתב בעזרתו של דן לנדאו מבית ספר שדה אילת)
רקע
התקופה היא ינואר 1949, סוף מלחמת השחרור, לאחר חצי שנה של לחימה מתישה ישראל מצליחה לייצר כמה וכמה הצלחות. במבצע יואב ולאחריו במבצע חורב מצליח צהל לפתוח את הדרך לנגב הנצור, לכבוש את באר שבע ומצליח להגיע עד העיר אל עריש אשר בסיני. בשל לחץ דיפלומטי נאלץ בן גוריון להורות ליגאל אלון שהיה מפקד חזית דרום להסיג את הכוחות לקו הגבול בין ישראל ומצרים שנקבע ב-1906.
עקב אווירת ההצלחה הזו בצד הישראלי מסכימים המצרים לשבת לשיחות על שביתת נשק. השיחות מתקיימות במלון השושנים ברודוס שביוון. נוצרת הסכמה עם המצרים כי קו הפסקת האש יהיה קו הגבול אשר סומן בשנת 1906 בין הבריטים והתורכים.
לאחר השיחות עם המצרים, החלו השיחות עם הירדנים. לאחר דיונים ארוכים (בכמה רמות) שלא הצליחו להגיע לידי הסכמה הוחלט על כלל אחד לפיו יחתם הסכם שביתת נשק - היכן שיושבים חיילים ישראלים השטח הוא ישראלי והיכן שיושבים חיילים ירדנים השטח יהיה ירדני.
לאור הסיכום טוענים הירדנים כי חיילים ישראלים יושבים רק עד קו ניצנה חצבה בדרום ואילו לירדנים ישנה נציגות צבאית באום רשרש אשר לחופי מפרץ אילת ולכן כל המשולש הדרומי של נגב שייך להם. המשלחת הישראלית לשיחות הפסקת האשר שולחת מברק בהול לארץ הפכו את אילת לעובדה!!! כך נולד מבצע עובדה.
תכנון המבצע
מטרת המבצע לא הייתה כיבושה הצבאי של אילת (מאחר וכבר סוכם על הפסקת אשר) אלא קביעת עובדה בשטח והוכחה לירדנים שאילת וכמובן כל שאר הנגב שייכים לישראל. בפקודות למבצע נקבע כי על המבצע לשאת אופי חשאי ללא התגלות על ידי המצרים והירדנים מחד אך חייב להצליח מאידך (על פי הוראתו של בן גוריון). יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, מחליט לשלוח 2 כוחות שינועו במקביל. כוח אחד ינוע בערבה כאשר דרכו תהיה קלה יותר אבל ישנה סכנה גדולה שייתפס על ידי הירדנים והכוח השני ינוע במרכז הנגב בדרך קשה מאוד אך נסתרת. נבחרו 2 חטיבות:
- חטיבת הנגב (חטיבה 12), אשר הוקמה במהלך מלחמת השחרור מכוחות פלמח, תנוע לאילת דרך ההרים.
- חטיבת גולני (חטיבה 1) עטורת הקרבות וההצלחות מהצפון תנוע בציר הערבה ותהווה, בין השאר הסחה לפעילותה של חטיבת הנגב.
לחטיבת גולני לא היו בעיות רבות עם תכנון ציר התנועה והיה ברור כי החטיבה תנוע דרך מעלה עקרבים אל הערבה ומשם דרומה עד לאילת. לעומתם, לחטיבת הנגב היה קושי גדול בתכנון ציר התנועה לחטיבה. היה עליהם לחצות שטח ענק של הרים שאין בו דרכים, ללא מיפוי וכמעט ולא נמצאו הסיירים אשר הלכו בדרך זו בעבר.
לאחר חיפושים נרחבים מוצא קצין המודיעין של חטיבת הנגב תצלומי אוויר ישנים של הבריטים שלפיהם ניתן להעריך מהיכן ניתן לעבור. חטיבת הנגב מוציאה סיור מכין ראשון על מנת לבדוק את השטח. הסיור מגיע עד מכתש רמון ומוחלט כי הדרך דרומה תהה דרך המכתש. בעיית העבירות בהמשך הדרך נותרה בעינה.
לאחר מחשבות רבות נמצא פתרון יצירתי למדי - הקפצה עי חיל האויר. חיל האויר מודיע כי יש לבדוק אפשרות נחיתה במרחב הנגב הדרומי. סיור מוטס בפייפר יוצא לבדוק את השטח ומוצא כי ישנו אזור פוטנציאלי לנחיתה המתאים לתכנוני התנועה של החטיבה. בכדי לוודא זאת בצורה מוחלטת, יוצא סיור הכנה של 11 ג'יפים, בהם 2 מומחים של חיל האוויר, מלווה במטוס פייפר. הסיור מגיע לאזור הנחלים הגדולים ובודק את השטח. לאחר בדיקות לוודא כי אורך השטח הפתוח מספק לנחתית מטוס דקוטה, נקבע כי הנחיתה תתבצע בשדה אברהם אשר נמצא מצפון לבסיס סיירים של היום.
לאחר בחירת שדה הנחיתה, לא עמדו סיירי הפלמח בפיתוי, וניסו להמשיך מעט דרומה. הסיירים מגיעים עד אזור עין נטפים והר יואש, אשר שנמצא כ-10 קמ מאילת ושם הם פוגשים משפחה בדואית - הסיור נס על עקבותיו ומקווה שהבדואים לא ידווחו על הימצאות חיילים ישראלים בשטח למצרים או לירדנים. אל המפקדה בבאר שבע מגיע ידיעה מהש''י (שירות הידיעות, חיל המודיעין בזמן המלחמה), האומר כי המצרים מדווחים לירדנים על סיור ישראלי באזור עין נטפים. לאחר דקות ארוכות של חשש מחשיפת המבצע, מגיעה ידיעה נוספת מהירדנים למצרים האומרת כי הירדנים לא מצליחים לפענח את ההודעה. החשש יורד, אך יגאל אלון, הכועס על ביצוע הסיור ללא אישור מודיע כי הדבר יסלח רק אם המבצע יצליח!
ב-4 למרץ 1949 , לאחר כל ההכנות, נשלחת פקודת מבצע לשתי החטיבות ובה המגבלות הבאות:
- לא תהיה הפעלת כוחות צבאיים בסמוך לגבול עם מצרים (כדי שלא לגרור את המצרים להפרה של הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו ב- 24 בינואר).
- אין להיכנס לקרבות עם הלגיון הערבי והירדני מדרום לקו נחל פארן (מפקדי חטיבות גולני והנגב הוחתמו באופן אישי על כך שיקיימו תנאי זה. רק לאחר פגישה של יגאל אלון עם הרמטכל, הותר לכוחות להתגונן באם יותקפו).
- חל איסור מוחלט לתפוס את מתחם ראס אנקב, אם כוחות הלגיון הערבי ישהו בו בזמן שכוחות צהל יגיעו אליו.
- על כוחות צהל לנתק מגע במקרה של התקרבות כוחות בריטיים.
מהלך המבצע
5-6.3.1949 - המבצע יוצא לדרך. הג'יפים של חטיבת הנגב יוצאים להכשיר את שדה אברהם למטוסים וחטיבת גולני מתקדמת ומחכה בראש מעלה עקרבים.
7.3.1949 - לאחר הכשרת שדה אברהם, ולאחר כמה טיסות שווא בהם לא לא נמצאה הדרך, נוחתים בשדה המטוסים הראשונים. מגיעה אספקה וכן הפלוגה המוטסת הראשונה בתולדות צהל בפיקודו של אברהם אדן (ברן) אשר תפקידם היה למצוא הדרך לרדת לאילת בהרים. כוחות חטיבת גולני מתקדמים דרומה ותופסים את עין יהב (עין ויבה) אשר היה מוצב קידמי של הלגיון הירדני.
8.3.1949 - לאחר יום הנסיונות הראשון, חוזרים הסיירים של פלוגה זו עם חוות דעת כי הנוף ממש מדהים אך ללא דרך הגעה לאילת. חטיבת גולני מתקדמת בערבה, נתקלת במחלקה ירדנית אשר ניסתה לחסום את דרכה, מניסה אותה ולכדה שריונית.
9.3.1949 - פלוגת 'ברן' מחטיבת הנגב יוצאת לנסות את מזלה שוב.באזור ביר אל-קטאר וראס אלנקב שם היו מוצבי לגיון אשר קיוו כי לא יהיו תפוסים. חטיבת גולני ממשיכה בדרכם דרומה ונעצרת ליד עין רדיאן (יטבתה של היום).
10.3.1949- בעקבות סיור אוירי, ברן מקבל הודעה כי משלט הצוק, הלוא הוא הר יואש, שהיה משלט ירדני התפנה מאנשים וכי הוא יכול להתקדם אליו עם חייליו. ברן יוצא בראש חייליו לכיוון הר יואש דרך עין נטפים לא לפני שהוא לוקח את דגל הדיו שהכינה פועה אראל, הפקידה הפלוגתית, על מנת לשים אותו בראש התורן באילת ולקבוע עובדה.
| בכדי להתגבר על התנאים הטופוגרפים הקשים הוחלט בחטיבת הנגב, לחצות את קו הפסקת האש עם מצרים, ולהתקדם בדרך נוחה יותר לכי רכב דרך בקעת הירח וראס אלנקב המצרית. חבורת הפיקוד של החטיבה, ממשיכה במורד ההררי, ומגיעה לעבר חוף מפרץ אילת בשעה 1500 ומניפים ליד מבנה משטרת אום רשרש את דגל הדיו. (להלן הנפת דגל הדיו, צילום מיכה פרי) כשעתיים לאחר מכן, מגיעים כוחות חטיבת גולני אשר התעקבו בכניסה לאזור המפרץ בעקבות תקלה בקבלת פקודה ברשת הקשר. דגל הדיו מוחלף בדגל תקני אשר היה ברשות חטיבת גולני. מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן שלחו מברק באמצעות מכשיר הקשר: העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה ליא באדר מגישות חטיבות הנגב פלמח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל. אילת (אום רשרש) ט' באדר תשט אחרית דבר
|  |
.jpg?&width=568&height=320)
