סיפור מהשטח - על נגישות, חברות והטבע שמאחד בין כולם

עומר צור, מורה דרך ומכור לטבע יצא לטיול אחרי הצבא והגיע לטיבט. שם, על אחת הפסגות חווה התגלות הקשורה באביו, שמוליק, קצין לשעבר בפלס"ר 7 שנפצע במלחמת יום הכיפורים ונותר מרותק לכיסא גלגלים. כשחזר, הם החליטו לצאת למסע משותף, רצוף בקושי ואתגרים, לצעוד (ולנסוע) 500 קילומטרים בדרך הליקית שבטורקיה, מלאת החתחתים
| 31/10/2018

מי אני:

בן 34, נשוי לנטע ואבא לאורי, שחר, אלון ורותם. במקור מראש פינה, והיום, חי בחנתון – קיבוץ בגליל. מורה דרך ומכור לטבע. מאז ומעולם חייתי בחוץ. כמה שיותר, והכי רחוק שאפשר.

האמת שזה די פשוט, בהתחשב באורח החיים שבו גדלתי, ואולי יותר מזה – עם החינוך שקיבלתי.
צא! צא ולמד!
הטבע, השטח, המרחבים, האוויר, האנשים, הסלעים והוואדיות – הם ילמדו אותך הכי טוב.
"אבא לאן?"
"שם בערוץ, מעבר לעיקול.  תגיע לתצפית משגעת! אני אחכה בצד השני. נתראה (היום, מחר, עוד שבוע...)"
שיחה די שיגרתית בין אבא לביני לפני יציאה לעוד מסלול טיול אל הלא נודע.
ואבא רק מכוון, ונותן עצות לדרך אבל לא יכול להצטרף בעצמו.

האירוע ששינה את הכל

לפני 45 שנים, במלחמת יום הכיפורים, שמוליק צור – אבא שלי, היה קצין צעיר בפלס"ר 7 של חיל השיריון. לאחר חציית תעלת סואץ הגיע הכח לנקודה בה נאלצו לחכות להוראות להמשך. אבא, שהיה מפקד, ישב בעמדה על הנגמש. מה שקרה לאחר מכן, שינה את חייו (וחיינו) לעד.
המצרים ירו פגז שפגע ישירות בנגמ"ש. החיילים של אבי ששהו בפנים נשרפו בן רגע, והוא, שישב למעלה עף ונחת על החול. הפגיעה בחול הצילה אותו, אך המפגש לא היה כל כך נעים. הוא עף עם הראש קדימה ונחת עם הפנים קודם. מעוצמת הפגיעה נשברו 3 חוליות בצוואר והותירו את אבא משותק מהחזה ומטה ומרותק לכיסא גלגלים לעד.

"החלום שלי הוא לא לכבוש את כל ההר בבת אחת, אלא להתקדם עוד סנטימטר ועוד סנטימטר לעבר המטרה. הכל בסדר – בסוף נגיע" כך אבא נוהג לומר.
זה אורח החיים שעל פיו גדלתי. ההר ייכבש. אל הפסגה – נגיע. פשוט בצעדים מדודים. אין דרך אחרת.
כשסיימתי את השירות הצבאי, ויצאתי לטיול הגדול, הרגשתי שאני לוקח איתי משא נוסף. אבל לא ידעתי מהו בדיוק. ואז, על פסגת הר בטיבט – יחד עם כל הנזירים – היתה לי התגלות.

נוף ילדות - נחל ראש פינה | צילום: עומר לוי
נוף ילדות - נחל ראש פינה | צילום: עומר לוי

הבנתי לפתע שכל מה שאני עושה, והדרך שבה אני חי את חיי – הן תולדה ישירה לדרך בה חונכתי על ידי הוריי האדירים. “איך יתכן?”, שאלתי את עצמי, “שאני מטייל, רואה עולם, כובש פסגות, כמו שצעירים אוהבים לעשות אחרי השחרור, ואבא מעולם לא זכה לטיול שכזה?”
כך נפל דבר.

“מה אני נכה?!”, אבא הזדעק

החלטנו, אבא ואני, שאנחנו יוצאים לטיול אחרי צבא עבור אבא. בלי להתחשב בעובדה ה"פעוטה" שהוא יושב בכסא גלגלים. טרק בטורקיה עם אוהלים ושקי שינה וכל מה שעושים או לא עושים בטיול אחרי הצבא.
הרבה מ"תורת העבודה" שלי היום בנויה על התהליך שעברתי מאותו רגע ועד לסוף הטיול – בשנת 2008.
אחד הדברים החשובים ביותר שהבנתי, וכיום הוא נר לרגליי, הוא עובדה בסיסית ביותר, שלרוב אנו נוטים להתעלם ממנה, והיא – שאדם הוא מכלול של יכולות ומגבלות. פשוט, לא?

פתאום הבנתי שלרוב אנחנו מסתכלים על אדם עם מוגבלות ומיד מקטלגים אותו כנכה או מוגבל. זאת אומרת שאנחנו שמים את מרבית המשקל על המגבלה ולא על היכולת.
אני הבנתי את זה בדרך הקשה: לאחר שהחלטנו שיוצאים לדרך, התחלנו לתכנן את הטיול. ואז הגיע השלב שבו צריך להבין איך מתכוונים לצעוד. הרגעתי את אבא: "אל תדאג, דיברתי עם חבר'ה מהצוות, הם ישמחו לבוא לסחוב אותך באלונקה".
"מה אני נכה?!" אבא הזדעק!
הבנתי לפתע שבמקום לקחת את היכולות של אבא שלי – במקרה הזה ידיים סופר חזקות – ולנצל אותן, אני הקטנתי אותו והפכתי אותו למשא שאנחנו הולכים לסחוב.
מאותו רגע התפיסה השתנתה לחלוטין. מכאן והלאה הכל נעשה יחד.

יחד עם מעצבי מוצר תכננו את הגרסה הראשונה של ה"טרקר" (Trekker) – כסא גלגלים מותאם לתנאי שטח קשים ויצאנו לדרך.

בחרנו בטרק שנקרא "הדרך הליקית" – טרק סופר מורכב. 34 חברים הגיעו לסייע לאורך הדרך שארכה 509 ק"מ (עם דילוגים על קטעים משעממים כמו לאורך הים או לצידי כבישים). לקח לנו 33 ימים להשלים את המסע וזה היה בפירוש תהליך של לידה מחדש.

אבא חזר מאושר וזוהר. מאדם שלא מוכן לקבל עזרה ומתעקש לעשות הכל לבדו, פתאום הוא הסכים לגלות חולשה, פתאום הוא הסכים להיעזר – והוא יצא ענק מזה. גם החברים, שהגיעו "רק כדי לסייע" חזרו מאושרים מהחוויה.

עומר ושמוליק צור בטורקיה | צילום: עומר צור
עומר ושמוליק צור בטורקיה | צילום: יואב אלון

paratrek

ולי כבר היה ברור מה הולך להיות הצעד הבא – הקמת Paratrek – חברת טיולים המתמחה בייצור פתרונות עבור אנשים עם מוגבלויות, בכדי שיוכלו לצאת ולטייל בקבוצות מעורבות של אנשים עם ובלי מוגבלות.
לאחרונה חזרנו מטיול בירדן. קבוצה מקסימה שכללה 4 אנשים המתניידים עם כסא גלגלים, בחורה עיוורת ועוד 6 אנשים ללא מוגבלות כלל, יצאנו לחוות את מה שיש לירדן להציע – ג'יפים בוואדי רם, טיול רגלי בואדי ג'וער וכמובן טיול בפטרה. הקשרים והחברויות שנוצרו והתהדקו במהלך הטיול היו פשוט מדהימים. 

קשרים וחברויות נוצרו במהלך הטיול | צילום: עומר צור
קשרים וחברויות נוצרו במהלך הטיול | צילום: יואב אלון

יש עוצמה מיוחדת בקבוצת זרים שמטיילים יחד ומתחברים בצורה כזו. לא פחות חזק הוא הקשר בין אב לבנו שחזרו לא מזמן מטיול שנתי של הבן עם כיתתו. לראשונה בחייו לאחר 7 שנות טיולים שנתיים שלא לקח בהם חלק מפני שהוא יושב בכיסא גלגלים, הצטרף הבן אל חבריו למסלול הטיול.

בסוף היום, כשישבנו תחת עץ אלון גדול, אפשר היה לראות אור חדש בעיניהם של אב ובנו. האב הודה כי לא האמין שישוב עוד לטייל יחד עם בנו שמגיל 3 הפך כבד מדי עבורו, ופתאום הם כאן, במסלול, יחד עם כל חבריו לכיתה. והם – החברים – הם אלה שסייעו לו להתקדם במסלול. אותם תלמידים שרגילים לראות אותו בכיתה אחרי שחוזרים מהטיול, ומשתפים אותו בחוויות שחוו במהלך השבוע, חזרו נרגשים ביותר אף הם. "זה היה מדהים, יש תחושת סיפוק לעזור למי שלא טייל אף פעם" – כך התנסחו בסוף הטיול.

תחושת סיפוק אדירה לעזור למי שלא טייל אף פעם | צילום: עומר צור
תחושת סיפוק אדירה לעזור למי שלא טייל אף פעם | צילום: יואב אלון

הטיולים האלה, ויותר מכך, האנשים בקבוצות, מחזקים אצלי את ההבנה שקורה כאן משהו ענק. פאראטרק היא רק בורג קטן בתוך התהליך העצום הזה שמתרחש אי שם, בטבע, בחוץ, במקום שהקירות לא מפריעים לאף אחד לצמוח ולגדול. עם כל טיול שיוצא, וכל קבוצה שאני פוגש, אני מתמלא באושר על הזכות שנפלה בחלקי לסייע לאנשים להגשים חלומות. פשוט כך.

רוצים לדעת עוד על פאראטרק?

  • היכנסו לאתר – www.paratrek.org | או דברו עם עומר – 052-375-0767

תגובות

טוען תגובות...