בעקבות אירוס הגלבוע להר ברקן

מסלול הטיול מאת גיל ברנר, מדריך טיולים המתמחה באזור הגליל והמדבר | טלפון: 052-2692631

מכביש נחל עירון (ואדי ערה) נגיע עד לצומת מגידו. משם נמשיך לכיוון עפולה עד צומת הסרגל (כביש 65), שם נפנה ימינה (דרומה). ניסע בכביש 675 עד צומת יזרעאל, נמשיך ישר לכיוון מזרח עוד 1 ק"מ ואז נפנה ימינה (דרומה) בכביש 667 לכיוון הגלבוע [1 במפה]. נעלה לגלבוע דרך מעלה נורית. מהכביש המרכזי של הגלבוע נפנה מזרחה וניסע להר ברקן [4].

• עצירה שווה בדרך: מהפנייה למעלה נורית אפשר לפנות כעבור כ-5 ק"מ [2] שמאלה (צפונה) להר שאול [3]. כאן נפרצה לאורך הרכס מערכת שבילים היקפיים, שערוכה כך שניתן לטייל בכל שביל בנפרד ולחזור לנקודת ההתחלה. המסלולים מלווים בתצפיות מרהיבות אל עמק יזרעאל ואל הגליל העליון והתחתון. במקום גם שולחנות פיקניק. לאחר התצפית מפסגת הר שאול, נחזור לכביש המרכזי של הגלבוע.

מיהו אירוס הגלבוע

אירוס הגלבוע (Iris haynei) הוא אחד הפרחים הגדולים, היפים והמרשימים בארץ. הוא אנדמי לאזור ולכן נפוץ רק בגלבוע ודרומה, ופורח בחודשים מרץ-אפריל. באמצע המאה העשרים התפרסם הפרח בזכות יופיו, אך סבל מקטיפה ועקירה, עד שכמעט נכחד. מבצע הסברתי וחינוכי נרחב של חובבי טבע יחד עם שמירה והאבקה ידנית הביאו להצלת האירוס. ההצלה הזו נודעה כאחת ההצלחות הגדולות הראשונות של תנועת הגנת הטבע בארץ, והביאה להקמתן של רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע, שהאירוס נבחר גם להיות סמלה.

מומלץ להדפיס ולקחת איתכם לדרך גם את דף המידע על אירוס הגלבוע, שם תמצאו פרטים מעניינים על האירוס וסיפור יפה.

הר ברקן

הר ברקן  הוא הגבוה בשרשרת הצפונית של הרי הגלבוע. קרוב לפסגת ההר נראה תעלות וחפירות, שהן שריד למשלט של צה"ל שהיה כאן במלחמת השחרור ואחריה. התצפית מהר ברקן טובה מאוד בזכות העובדה שהרכס סביב אינו מיוער, בהיותו שמורת טבע. הר ברקן מהווה תחום מעבר בין האזור הים-תיכוני לאזור הערבתי, וכאן גם נמצא ריכוז האירוסים הגדול בגלבוע. מהחניון שבפסגת הר ברקן, שנמצא מתחת למגדל התצפית, יוצא שביל מסומן בסימון אדום, המקיף את הפסגה. השביל יוליך אותנו אל שמורת האירוסים ואל אירוס הגלבוע, שפורח כאן במלוא הדרו. נלך על השביל האדום מחניון הברקן דרומה. לאחר זמן קצר נגיע למפגש שבילים [5], נעזוב את השביל האדום ונתקדם בשביל המסומן ירוק מפסגת הברקן דרומה, עד שנגיע לשביל האירוסים שבלב שמורת האירוסים. עשרות פרחי אירוס ילוו אותנו בהליכה לכיוון דרום לאורך השביל, שיוליך אותנו אל חניון האירוסים.

בנקודה שבה מסתיים השביל ומגיע אל החניון [6], ליד שלט ירוק של רשות שמורות הטבע, מחכה לנו הפתעה: קבוצה של אירוסי גלבוע צהובים (לבקנים). קבוצה זו של אירוסי גלבוע לבקנים ידועה מזה כמה עשרות שנים. בעבר היו כמה קבוצות כאלו ברחבי הגלבוע, אלא שחלקן נעקרו במזיד ואילו השאר התנוונו, ולכן כרגע זו הקבוצה היחידה של אירוסי גלבוע צהובים הקיימת בשטח. נמשיך ללכת לכיוון חניון האירוסים ונגיע אל מערכת שולחנות ישיבה ופיקניק, שהוצבו במקום על ידי הקרן הקיימת לישראל [6]. מחניון  הקק"ל נחצה את כביש הגלבוע ממערב למזרח, נעבור על פני מעבר בקר ונגיע לדרך עפר המושכת מזרחה ומתעקלת בכיוון דרום מזרח [7]. כעבור כ-500 מטר תוביל אותנו הדרך אל מצבה לזכרו של פלטי סלע, משיב האירוסים אל הגלבוע.

סיפורם של האירוסים בגלבוע

במהלך שנת 2005 ביצעה רשות שמורות הטבע סקירה מקיפה, שכללה את כל צמחיית אירוס הגלבוע הפורחת ונמצאת על ההר. הסקירה נערכה לקראת אפשרות הקמתו של הישוב הקהילתי מיכל במרומי הר יצפור שבגלבוע. לפי נתוני הסקר, נמצאו על שטח של 3,600 דונם כ-1858 גושי פרחים, שכללו 1032 פרחי אירוס פורחים. כמו כן, נמצאו בתחום הישוב המתוכנן 645 גושי אירוסים, שבהם 2,433 פרחים פורחים. כלומר, בסקירה נמצאו ברחבי הר גלבוע כ-3500 פרחי אירוס פורחים, אך לא כך היו פני הדברים לפני כארבעים שנה.

בשנת 1965 נכנס פלטי סלע, איש העמק ויליד המושב בלפוריה, לעבודה כפקח ברשות שמורות הטבע. פלטי מספר: "בפברואר 1966 היה מצב האירוסים על הגלבוע בכי רע. בסיורי על ההר ראיתי רק מספר אירוסים בודדים, כשהמרחק בין אחד לשני היה מאות מטרים, ללא כל סיכוי להפריה או רבייה בניהם. באותן שנים הגלבוע היה עזוב. דורבנים ונברנים עשו שמות באוכלוסיית האירוסים שעל ההר, וחברי הקיבוצים שלמרגלות הגלבוע נהגו להביא זרים ענקיים של אירוסים ולקשט בהם את החדרים בקיבוץ. המודעות לשמירת טבע לא הייתה קיימת, ואוכלוסיית האיריסים בגלבוע עמדה אז בסכנת הכחדה. ניסיתי להתייעץ עם עזריה אלון, שבגינתו בקיבוץ בית השיטה ראיתי אירוסים שהוא הביא בזמנו מהגלבוע. עזריה נהג להאביק את האיריסים בגינה בעזרת מכחול עדין, שבעזרתו העביר את האבקנים של ארוס אחד לעלי הכותרת של האירוס השני, וכך היה מבצע הפריה ושומר על אוכלוסיית האירוסים בגינה שלו מניוון. הוא הדריך אותי, ובביקור נוסף שערכתי בגינתו ראיתי שפעולת האבקת האירוסים בגינה הצליחה. האירוסים בגינה פיתחו הלקטים שמהם הופצו מאוחר יותר הזרעים".

סלע החליט לנסות לעשות דבר דומה גם בגלבוע: "עברתי בין פרחי האירוסים הבודדים שמצאתי בגלבוע וביצעתי האבקה והפריה. בחורף איתרתי מקומות נביטה של אירוסים והעברתי קני שורש ושתילים ממקום למקום בגלבוע. עיקר המאמצים התמקדו בהר ברקן. בחורף 1967 בעזרת מתנדבים מקיבוץ מעלה גלבוע איתרתי מיקום נביטת אירוסים ושתלנו בערך כ-100 קבוצות אירוסים חדשות במרחקים של 20-30  מטרים מן הקבוצות הישנות. באותם שנים, עבר קו הגבול בינינו לבין ירדן במרומי הגלבוע. לא התביישנו ולקחנו קבוצות אירוסים  אפילו מקו הגבול עצמו. ערביי הכפר פקועה שמן הצד השני, לא הבינו מה עושה קבוצת יהודים משונה  החופרת באדמה בסמוך לכפר שלהם.  מבצע השתילה מחדש הוכתר בהצלחה וראינו שמרבית האירוסים ששתלנו בהר ברקן אכן נקלטו. באביב 1967 התחלנו להפרות את האירוסים שעל ההר, בשיטת הפינצטה. התהליך היה פשוט - משהוא היה נוהג בג'יפ אני הייתי יורד מהצד השני של הרכב לוקח אבקנים בעזרת פינצטה מפרח איריס מסויים, עולה לגיפ ומייד נוסע לקבוצת אירוסים אחרת שצמחה לא הרחק משם וחיכתה להפריה המלאכותית שלנו. לבסוף גילינו שאפשר גם בלי פינצטה והתחלנו לבצע את ההפריה באמצעות אצבעות הידיים. עבודת ההפריה באמצעות אצבעות הידיים התקדמה במהירות וההספקים שלנו בהפריית אירוסים  הלכו וגדלו".

למזלו, שיתף סלע במבצע הפריית האירוסים כמה חברה טובים מקיבוץ מעלה גלבוע, והם התגייסו למלאכה בחרדת קודש: "בתוך זמן קצר הם הפכו למומחים לעניין, האבקנו בכל יום בממוצע כעשרים עד שלושים פרחי אירוס שונים. להערכתי האבקנו באביב 1967 כמה מאות פרחי איריס בכל רחבי הגלבוע. בקיץ 1968 היו כבר בידיי שפע של הלקטים וזרעים וזרענו אותם בהר ברקן איפה שהיום שמורת האירוסים ושביל האירוסים. עברו כמה שנים ואני כבר התחלתי להתייאש חשבתי שאין כל פרי לעמל הזריעה והאבקה שלנו. רק בחורף 1973 התחלתי לראות נביטה גדולה של אירוסים באזור הברקן ובאביב –קיץ 1974 הבנתי שהיה שכר לפועלינו. מאות אירוסים כיסו את ההר והמרחקים בין קבוצה לקבוצה הלכו והצטמצמו. הטבע התחיל להסתדר לבד והאירוסים התפשטו בכל מרחבי הגלבוע . כיום הגלבוע מלא באירוסים, אבל אני ממשיך ללוות אותם בדאגה ולהתרשם מפריחתם.

פלטי סלע הלך לעולמו בחורף שנת 2000 והוא בן 83 שנים. רשימה זו מוקדשת לזכרו - האיש שהחזיר את האירוסים אל ההר.

על דרכי הרבייה של האירוס

המין אירוס גלבוע תואר לראשונה בשנת 1876 על ידי החוקר בייקר, שכיבד את החוקר היין בשמו המדעי של המין, ולכן אירוס הגלבוע נקרא בשמו הלטיני איריס היין. אירוס הגלבוע שייך לקבוצת אירוסי ההיכל, המסוגלים להתרבות בשתי דרכים עיקריות: רבייה וגטטיבית באמצעות קני שורש, ורבייה מינית באמצעות האבקת חרקים. באירוסי ההיכל קיימת אי-סבילות עצמית, ולכן האבקה זרה על ידי חרקים היא הכרחית לרבייה המינית ולייצור זרעים. פרח האירוס מהווה יחידת פרסומת אחת גדולה, אך למעשה הפרח בנוי משלוש מנהרות האבקה שבכל אחת מהן יכולה להתבצע פעולת ההאבקה. מנהרת ההאבקה נוצרת עי התקמרות של עמוד העלי המורחב, שיוצר מעין גג מעל לשפית הפונה החוצה. בחלק העליון של כל מנהרה יש אבקן אחד שבו הלשכות פונות כלפי מטה. הצלקת היא קשקש קרומי רחב בחלק העליון של פתח המנהרה. האבקה מתבצעת כשהאבקה נופלת על החלק העליון של החרק הנמצא במנהרת ההאבקה, ונדבקת לצלקת בכניסתו הבאה למנהרת האבקה.

בדרך כלל קיים בטבע מתאם חיובי בין גודל הפרח וכמות הגמול המוצע למאביקים. ככל שהפרח גדול יותר, כך צפוי שנמצא בו כמות גדולה יותר של צוף. אירוסי ההיכל הם יוצאי דופן בהיותם הצמחים בעלי הפרח הגדול ביותר בארץ, אך בניגוד למצופה אין בהם כלל צוף. בשעות רבות של תצפית במשך היום לא נצפו כלל חרקים המבקרים בפרחי האירוסים - כצפוי בפרח שאינו מציע גמול, ולכן לא היה ברור מיהם המאביקים של הפרחים הענקיים. התעלומה לגבי המאביקים של אירוסי ההיכל נפתרה בתצפיות לאחר רדת השמש: זכרים של דבורים בודדות (שאינן חברתיות כמו דבורי הדבש), בעיקר מקבוצת המחושיות, (דבורי ענק בעלות פרווה) נכנסים עם השקיעה אל מנהרות הפרחים ולנים שם עד הבוקר. זכרי המחושיות מתאפיינים במחושים ארוכים מאד ובכתם לבן או צהוב בקדמת הראש. זכרי המחושיות הם חיות פרוותיות שאפשר לתפוס ביד ללא פחד מעקיצה: לזכרי דבורים אין עוקץ מכיוון שכל תפקידם בחייהם הקצרים הוא להפרות את הנקבות, ואין סיבה לבזבז עליהם כלי נשק כמו העוקץ.

בניגוד לנקבות של המחושיות הישנות בדרך כלל במנהרות הקינון החפורות באדמה, הזכרים לנים בסדקים בקרקע או בסלע, בקצות ענפים או בתוך פרחים. מתצפיות בטבע נמצא כי זכרי המחושיות ישנים לא רק באירוסים, אלא גם בפרחים כהים אחרים.

זכרי המחושיות הישנים בפרחי האירוס הם המאביקים הבלעדיים של אירוסי ההיכל ובלעדיהם לא תיתכן יצירת זרעים. במחקר שנערך על ידי יריב עברי מאיילת השחר נמצא מתאם בין צבע האירוס לבין צבע האדמה שעליה הוא פורח: אירוסים כהים ושחורים צומחים על קרקעות בהירות, ואילו אירוסים בהירים יותר צומחים על קרקעות כהות. כל זה על מנת למשוך את זכרי המחושיות להגיע ללינת לילה בתוך פרחי האיריס וליצור את האבקה.

מפת המסלול