סא"ל תומר גרינברג, בן לאייזיק ועדינה, אח של זיו, בעל לאשירה ואבא לארבל הקטנה בת ה-4, גדל בכפר סבא ובמרץ 2007 התגייס לגדוד 12 בחטיבת גולני, עבר מסלול לוחם, קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר וחזר לפקד על מחלקה בגדוד. במחלקה זו הוא חווה את אחד האירועים המרכזיים שעיצבו אותו: נפילתם של אלירז (סמג"ד 12) ואילן (קשרו של תומר) בהיתקלות ברצועת עזה. לאחר מכן הוא יצא ללימודים, עבר קורס מ"פ ושב לחטיבה החומה, בה ביצע מספר תפקידים: מ"פ הכשרה, מ"פ מבצעית, מפקד עורב גולני, מ"פ בגפן, מפקד שטח 100 וסמג"ד סיירת גולני. תפקידו האחרון בצבא היה בתור מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני. תומר ראה בתפקיד זה את תפקיד חייו, לפניכם הדברים המצמררים שנשא בכניסה לתפקיד זה:

"אני מתחייב בפניכם שזהו תפקיד חיי, אני מתחייב בפניכם לתת את כול מה שאני יודע ועוד קצת. לתת את כל מה שאני יכול ועוד קצת. לאהוב אתכם אהבת נפש ובאותה העת לקרוע לכם את הצורה ולהכין אתכם למלחמה. מתחייב אני בפניכם כי בכול יום בבוקר שאעמוד מול המראה אבחן את עצמי בצורה נוקבת האם אני ראוי לדבר האדיר הזה שהוא פיקוד עליכם. רק ימים יגידו האם הייתי ראוי או לא”.

ההתחייבות השניה היא לכול עם ישראל, אך ההתחייבות הזו אינה פרטית שלי. ההתחייבות הזו היא בשם כול גדוד 13, כי הרי לא אוכל להתחייב לכזה דבר מבלי שהחבורה המופלאה הזאת של אנשי הגדוד עומדת מאחוריי. אני מתחייב בפני עם ישראל בשם גדוד 13 שלא משנה כמה תהיה קשה המשימה, כמה נפגעים יהיו, לא משנה אם המשימה תהיה בצפון, בדרום, מעל לפני הקרקע או מתחת לפני הקרקע, לא משנה אם המשימה תהיה ביום קיץ שרבי או ביום חורף סוער, ביום בהיר או בלילה חשוך- גדוד 13 לעולם אבל לעולם לא יישבר."

מלבד אהבתו לצבא ולחטיבת גולני, תומר היה איש משפחה למופת, בעל אוהב ואבא מדהים לארבל. לו ולאחיו זיו (גם הוא קצין בצבא) היה תחביב משותף – עולם השטח, והם אהבו לטייל יחד. הכל התחיל לפני מספר שנים כשהם קנו טרקטורון ישן (ספורטמן 570) וג'יפ סיקס שנת 82, ואהבה זו רק התעצמה עם השנים - את הסיקס הישן הם החליפו בסוזוקי סמוראי "חדש יותר" (שנת 94), וביצעו בו מספר שיפורים כדי להכין אותו לשטח, ואת הטרקטורון הם החליפו בסוג חזק יותר (סקרמבלר 1000) כך שהטיולים עלו מדרגה.

בשנים האחרונות בגלל העומס בחייהם הכלים עמדו יחסית מוזנחים אך לתומר היו שני חלומות: הראשון הוא לשפץ את הסמוראי – בין היתר, לצבוע אותו בכחול, לסדר את החשמל, להחליף בולמים ולאבזר אותו לשטח. והשני להחליף את הטרקטורון ברייזר הכי חזק שיש ועם 4 מקומות במטרה להרחיב את כמות המשתתפים בטיולים. בשיחה האחרונה שלו עם אחיו מתוך רצועת עזה הוא כתב: "נחליף לרייזר ונטייל כל שבת, חיים פעם אחת". מאז חלומות אלא הפכו למטרת חייו של זיו ובמסגרת פרויקט מיוחד הטרקטורון התחלף לרייזר מפלצתי כשמעטרות אותו מדבקות עם תמונותיו של תומר, וגם הסמוראי נבנה בדיוק כמו שתומר חלם. אגב, שני הכלים נושאים את הכיתוב- "קווים לדמותו" ועכשיו רק נותר להוציא אותם לשטח. אחיו מספר כי תומר היה אדם מיוחד, חריג ושונה, וזה נאמר גם על ידי אנשים רבים שהכירו אותו.

הוא היה איש צבא בכל רמ"ח איבריו, מהסוג שלא מייצרים היום, כאלה שבעתות מלחמה תרצו ללכת אחריו. במהלך שנותיו בצבא הוא הצליח לגעת ולהשפיע על כל כך הרבה אנשים, והיה דמות להערצה בקרב לוחמיו, עד כדי כך שהקלטותיו וציתותיו היצירתיים המשיכו ללוות את המסגרות השונות עליהם פיקד.

ב-7 באוקטובר גדוד 13 ביצע תעסוקה מבצעית בנחל עוז, היה למושא ההתקפה העיקרי של חמאס ואיבד 41 מלוחמיו. תומר, יחד עם מפקדי ולוחמי הגדוד, הצליחו לקום ולהיות בין הכוחות הראשונים שהחלו את התמרון ברצועה. למרות העומס הוא אפילו הספיק לדבר עם מרבית משפחות הנופלים להן הבטיח שיגיע לחבק אותן כשתיגמר המלחמה. תומר נפל ב12 בדצמבר, הוא היה בן 35 בנופלו.

צאו לטייל לזכרו של תומר