כל המידע על מגן הוורדים לעמק המצלבה

איך מטיילים

  • הסיור אינו מעגלי, אך בימים שבהם התחבורה הציבורית פועלת, ניתן לשוב בעזרתה לתחילת המסלול. 

  • הכניסה למוזיאון ישראל, לגן הבוטני ולמנזר המצלבה בתשלום - שעות הפתיחה מפורטות למטה. בכל אחד מהמקומות ניתן להנות שעות רבות. תכננו את זמנכם בהתאם.

כיצד מגיעים

  • הגעה ברכב מחוץ לירושלים: מגינות סחרוב ממשיכים עם כביש הכניסה לירושלים. לאחר מרכז הקונגרסים פונים ימינה שדרות הנשיא השישי ובשדרות יצחק רבין פונים שמאלה. ממשיכים מעט ופונים עם השילוט לגן הוורדים. מחנים את הרכב בחניון המסודר (בתשלום). ניתן לחנות גם בחניון שמול בית המשפט העליון).

  • הגעה בתחבורה ציבורית: קווים 9, 17,24.

  • התחנה הסופית הינה בגן הבוטאני ברחוב יהודה בורלא 1, בסמוך ניתן לחנות רכב מאסף.

גן הוורדים

עוד טרם נבנו מוסדות השלטון, תוכנן השטח שבו אנו נמצאים להכשרת גן גדול. בתחילה יועד הגן שנקרא 'גן הנשיא' להוות מקום לטקסים ממלכתיים הסגורים לכלל הציבור. אך בעקבות מאבק ציבורי נפתח הגן לקהל הרחב. נשוטט בגן ונבחין בזני הוורדים הרבים השתולים בו: למעלה מ-15 אלף שיחי ורדים נטועים כאן ומסודרים בחלקות על פי ארצות המוצא.

כיצד הפך גן הנשיא לגן הוורדים? בשנת 1981 חיפש דוד גלעד, חבר מועצת הפרחים, מקום לארח את תערוכת הוורדים הבין לאומית. גן הנשיא הפך לגן הוורדים בזכות תרומתם של ויויאן ומוריס וואהל, הקרן לירושלים וכן בעידודו של ראש העיר, טדי קולק.

כדאי לשוטט באופן חופשי בין השבילים. בשיטוטנו נבחין באגם מלאכותי המשמש מוקד משיכה לצילומי כלות ביום חתונתן. בזמן הכשרת הגן נמצאה רצפת פסיפס מהתקופה הביזנטית המוצגת בשביל המוביל אל הכנסת.

נחלוף על פני האגם ונצא מגן הוורדים ונפנה שמאלה למנורה מול הכנסת.

מנורת הכנסת [2]

בשנת 1956 החליט הפרלמנט הבריטי להעניק למדינת ישאל הצעירה שי- מנורה, כפי שמופיעה בתבליט בשער טיטוס. את המנורה יצר האמן בנו אלקן. בתחילה עמדה המנורה בגן הסמוך למקום מושב הכנסת הראשונה, ברחוב קינג ג'ורג' ועם הקמת מוסדות השלטון הועברה לכאן. המנורה עשויה מברונזה ועל קניה ובסיסיה מתוארים 29 אירועים חשובים בתולדות עם ישראל דוגמת מרד גטו וורשה, גלות בבל, תור הזהב ועוד.

מהמנורה נחזור על עקבותינו ונרד בכיכר יק"א לרחוב קפלןעד שנגיע לקריית המוזיאונים.

מוזיאון ישראל [3]

  • שעות פעילות המוזיאון: ראשון, שני, רביעי, חמישי: 10:00-17:00 | שלישי: 16:00-21:00 | שישי וערב חג: 10:00-14:00 | שבת: 10:00-17:00.

  • הכניסה למוזיאון בתשלום | לאתר מוזיאון ישראל >>

המוזיאון, שנפתח במאי 1965 ביוזמת ראש העיר דאז טדי קולק, מתוכנן בשיטה ייחודית – השיטה המודולארית, המאפשרת להרחיב את המוזיאון בכל עת, מבלי לגרוע ולפגוע באופי המבנה. מבנה בולט ומרשים במוזיאון הוא היכל הספר, המשמש כמשכנן של מגילות מדבר יהודה. כיפת ההיכל צבועה בלבן ועומדת בסתירה מוחלטת לקיר הבזלת הסמוך לה – ניגוד שמדגיש את התיאור במלחמת בני האור בבני החושך המוזכרת במגילות הגנוזות. מוזיאונים נוספים במתחם: מוזיאון המדע ומוזיאון ארצות המקרא, המציג תגליות מתרבויות שונות ומכלל ארצות המקרא.

לאוהבי הספר שבינינו מומלץ להגיע לספרייה הלאומית (שנקראה בעברת בית הספרים הלאומי) שנמצאת בתוך האוניברסיטה העברית, המכיל למעלה משני מליון ספרים, כתבי עת, כתבי יד עבריים ועוד. בקומה השנייה של בית הספרים מוצג לראווה ויטראז' ענק וצבעוני של האמן מרדכי ארדון.

נותיר את מוזיאון ישראל מאחורינו ונרד לתוך עמק המצלבה לכיוון דרום מזרח הכניסה היא דרך שביל ליליין המתפצל מדרך רופין. נגיע לפיצול שבילים ונפנה שמאלה לטיילת מייזר, נחלוף על פני בקתת אבן קטנה ולאחר כמה מטרים ניכנס לבית הבד מימין.

בית הבד [4]

בית בד הוא מפעל קדום להפקת שמן זית, שקיבל את שמו על שום קורת העץ הגדולה (בד) שהייתה מותקנת בו כדי לשמש כמנוף. שרידי בית הבד שלפנינו מתוארכים לתקופה הביזנטית ומעידים על השימוש הרב בשמן זית של שוכני האזור. 

איך מוסקים?
הזמן הטוב ביותר למסוק זיתים הוא לאחר החגים, לרוב עם הגשם הראשון. שיטה אחת היא לפרוש יריעות תחת העץ ולהכות בו, כך שהזיתים יצנחו על היריעות. שיטה אחרת היא החליבה – לסרוק עם האצבעות ענף אחר ענף ולחלוב את הזיתים. יש להביא בחשבון שעץ הזית הוא עץ סירוגי, כלומר, בשנה אחת ייתן יותר פרי ולאחריה ימעיט, אולי כדי לאושש את עצמו ולהחזיר לו את חיוניותו.

לפנינו הים והממל - או בשמות המקובלים יותר כיום: המפרך והמפרכה. כתישת הזיתים נעשתה על גבי שתי אבנים אלו. המפרכה הינה קערה שטוחה ובמרכזה מוט ועליו מולבש ציר שעובר דרך האבן השנייה, המפרך. אל הציר רתמו בהמה, בדרך כלל חמור, שנע במעגלים ועל ידי כך נכבשו ונכתשו הזיתים. לאחר המעיכה הראשונית הועבר רסק הזיתים לסלים קלועים- 'העקלים'. בעזרת קורה או מכבש בורג נלחצו העקלים והשמן טפטף ונאסף לבור ניקוז ולאחר מכן סונן מהמוהל ונשמר בכדי חרס. רסק הזיתים שנשאר בעקלים נקרא גפת ושימשה כחומר הסקה ובעירה.

נצא מבית הבד, נלך ימינה לכיוון דרום ונתחבר לשביל הראשי נמשיך איתו לכיוון המנזר.בדרך נתבשם מריח העמק ונשמע אודותיו.

עמק המצלבה

עמק המצלבה קרוי על שם מנזר המצלבה שבו. לפי המסורת הנוצרית, מעמק זה נלקח העץ שממנו הכינו הרומאים את הצלב שעליו נצלב ישו. הצמחייה בעמק אופיינית לאקלים הים תיכוני, ובדרכנו נוכל להבחין בעצי זית רבים, עצי אלון שקד וחרוב, אורנים וברושים וכמובן אלה ארצישראלית לצד אלת המסטיק. בחודשים אוקטובר-נובמבר נוכל לפגוש בהפתעה מרנינה: סתוונית ירושלים הנדירה מאוד, שייחודית לעמק המצלבה. גם בעלי חיים יש כאן, ולברי המזל שבינינו יזדמן לפגוש בדרכם דורבן או קיפוד, ציפורים ממינים שונים ואפילו את הצבי הארצישראלי.

נגיע למנזר הגדול – מנזר המצלבה. שם נוכל לסייר במבצר המרשים.

מנזר המצלבה [5]

כאמור, שמם של המנזר והכנסייה קשור למסורת הנוצרית שלפיה במקום צמח עץ הצלב של ישו. המנזר נמצא בבעלות הכנסייה היוונית אורתודוכסית ומתגוררים בו ארבעה נזירים בלבד - שני גברים ושתי נשים.

קיימות שתי גרסאות באשר לנסיבות ייסודו של המנזר. גרסא אחת טוענת שהמנזר נוסד על ידי מלך גיאורגי. גרסה אחרת טוענת שהלנה, אמו של קיסר האימפריה הביזנטית, קונסטנטין, בנתה את הכנסייה במסע חיפושיה אחר הצלב. במאה השישית, כמאתיים שנה מאוחר יותר, הורחבה הכנסייה ובסמוך לה נבנה המנזר על ידי יוסטיניאנוס. ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מספר לנו שיוסטינינוס הטמין במבנה את אוצרות בית המקדש שהיו שמורים עד אז ברומא. במאה השמינית המוסלמים פרצו אל המנזר וטבחו בנזירים, כולל אלו שידעו על מקום המטמון ועד היום איש אינו יודע היכן מוסתר המטמון הקדוש.

איש מיוחד התגורר בכנסייה: שותה רוסטווילי- המשורר הלאומי של גאורגיה שנאלץ לעזוב את מולדתו בעקבות פרשיית אהבים עם המלכה תמר. הוא התיישב במנזר, צייר ציורי קיר וכתב את פואמת המופת שלו "עוטה עור הנמר" הרוויה בכאב לבו השבור:

"אנוכי נגיד רוסתווי
שמתי זאת על צווארי
כי בשל מנהגת גיל
אשתגע לאין הבריא
נחלשתי כי בחלד אין תחבושת לשברי
או תגהה מזור לפצע
או מהר תכרה קברי"

בתקופה הממלוכית פעלו הממלוכים נמרצות להכחיד את הנוכחות הנוצרית. המבנה הוסב למסגד ולמשכנם של הדרווישים. רק לאחר השתדלות רבה מצד הנוצרים ורק לאחר שאורגנה משלחת גאורגית ואיתה מתנות לסולטאן ולשריו ניאות הסולטאן להשיב את המקום לדייריו. במלחמת העצמאות הפך המנזר לבסיס פעילות של הגדנ"ע ולאחר המלחמה הוחזר לפטריארכיה היוונית.

ניכנס למנזר בעד דלת נמוכה וקטנה – עוד אחד מסממני המבצר, שנבנה כך כדי למנוע אורחים לא קרואים. ניכנס לחדר המבואה ונבחין בכתובת בשפה הגיאורגית: "יסלח אלוהים לנשמת בונה הקשתות האלו שלווה שוביסשבילי הוריו ואחיו".

במרכז המנזר מצויה הכנסייה הבנויה בסגנון צלבני: בזיליקה עם אולם תווך ושתי סיטראות המסתיימות בצד המזרחי בשלושה אפסיסים (גומחות). שרידי פסיפסים מהמאה השישית שרדו עד ימינו. נבחין בציורי קיר רבים המתארים קדושים ופועלם. על הקירות חריטות של שמות עולי הרגל שנוספו עם השנים. מהכנסייה מוביל פתח אל מקום צמיחת העץ הקדוש ובו תמונות המתארות את תולדות העץ. על פי המסורת הנוצרית, שתל לוט עצי ברוש ארז וזית כאן בעמק ככפרה על מעשיו. מאוחר יותר הותקן הצלב מחוטרי העצים הללו.

נצא מהמנזר ונתחבר לשביל קטן. נבחין שהוא קרוי על שם שותה רוסטווילי. מהשביל נפנה ימינה ומיד ימינה ונעפיל מעלה ברחוב ניות. בדרכנו נחלוף על פני גדוד הצופים ובית"ר. נגיע לרחוב דווידזון נמשיך בו עד שנגיע לצומת ניות ומשם נרד אל הגן הבוטאני.

הגן הבוטני [6]

בשנת 1926 נרכשה חלקת קרקע ראשונה בהר הצופים לצורך הקמת גן בוטאני של האוניברסיטה. התכנון התבסס על ייצוג חברות הצומח של ארץ ישראל השונות והמגוונות. עד מלחמת העצמאות התנהל הגן באין מפריע, וידוע במיוחד אוסף האירוסים של טוביה קושניר שנהרג בשיירת הל"ה. עם חלוקת ירושלים נותק הקשר עם אוניברסיטת הר הצופים ובשנת 1954 הוחל בבניית גן בוטני חדש. כיום, פועל בגן מרכז חינוכי ותרבותי להעשרת הידע בנושא צמחיית ארץ ישראל ובעלי החיים, כמו כן מופעלת חממה טרופית ולרוצים להעשיר את השכלתם הבוטאנית מומלץ לבקר במקום.

כאן מסתיים סיורנו. מכאן נוכל לחזור על עקבותינו, או לנסוע בתחבורה הציבורית למוזיאון ישראל.