טיול מיוחד בתל אביב - טיילת החוף

על המסלול

במשך שנים רבות תל אביב, העיר העברית הראשונה, "הפנתה גב" עוין לים, וחזיתות הבתים ברחוב הירקון פנו לרחוב במקום מערבה, אל מרחבי הים. בדרום העיר, על גבול יפו, עמדו בתי מגורים שהטיח נשר מהם, חדרי מדרגות טחובים שעולה מהם צחנה וריח שתן. כיום, הכיעור הולך ונסוג, על החוף התל-אביבי מתנשאים בתי קומות נאים ומלונות פאר רבי חדרים, שגובהם מטיל צל כבד על הבתים הנמוכים, ולצערנו, מונע את בריזת הערב אל תוך תל אביב. מהחדרים הגבוהים, דרך הזכוכית הכפולה, מציצים אורחים לרגע, בעיר ההולכת ומתחדשת. הבתים הישנים שעדיין עומדים, נבוכים בקלונם ומתביישים במראם הדהוי, מצטנעים מול הארמונות החדשים. אבל בצללים האפלים של חדרי המדרגות והחצרות נגלים הסיפורים. מסלול הליכה ממלון שרתון, שעל הטיילת, עד מבנה הדולפנריום וחזרה לאורך רחוב הירקון, יגלה לנו חלק מהם.

שתי שכונות היו בתל אביב, רחוקות אחת מהשנייה: שכונת מנשיה על גבול יפו, ושכונת מחלול, שצריפי הזפת המתפוררים שלהן נחו מעל חוף גורדון. שתי השכונות כבר מזמן נעלמו, אך בנתיב שביניהן נפרסים סיפורים על רציחות פוליטיות, שצרובות בתולדות היישוב העברי. כ-5 ק"מ, שנוגעים בהיסטוריה של טרם קום המדינה. באותם ימים הבתים ברחובות הנושקים לים היו מועטים, מגבעת הכורכר נראה היטב החול הזהוב והים התכול, עד שארמונות השיש שנבנו היום חסמו את האוויר ואת הנוף.

מהלך המסלול

רצח פוליטי ראשון
תחילת המסלול בגן הקטן, הגן הציבורי ע"ש מירה ואלכס אינדריך, שנמצא צמוד למלון שרתון, ברחוב הירקון 115. בערב חמים של יולי 1933 יצאו בני הזוג ארלוזורוב מבית המלון "קטה דן" (היום מלון דן). תוך כדי הליכתם, כשהם לוגמים מאוויר הים, ראו שעוקבים אחריהם שני בחורים, אחד גבוה והשני נמוך. אחד מהם, שאל את חיים ארלוזורוב: "כמה שעה?", וכשקיבל את התשובה נעלמו שניהם. לאחר דקות אחדות שוב הופיעו השניים, הנמוך מבניהם ירה בארלוזורוב, ושני הבחורים נמלטו לכיוון שכונת מחלול, שבאותם הזמנים הייתה אוסף של צריפים מטים לנפול על מדרון היורד לחוף גורדון. "ארלוזרוב נרצח!", בישרו הכותרות. מי שהיה ראש המחלקה המדינית, סופר, אדם מוכשר ורב פעלים, מראשי תנועת הפועלים בארץ ישראל, נפל מכדור מרצח. עד היום חלוקות הדעות מי רצח את ארלוזרוב, ובעיקר למה.

שכונת מחלול והבית האדום
נמשיך לחלקו של הגן, הנושק לרחוב הירקון. נעבור בזהירות את הכביש היורד אל הטיילת ונתחיל לרדת דרומה לכיוון הטיילת. קשה לדמיין שכאן במדרון היתה שכונה מחלול. צריפי זפת ישנים ש"קישטו" את המורד לים ומדרגות רעועות ירדו בין הצריפים אל חוף הים. בגן ישנם כמה ספסלים, במשולש החיבור בין הכבישים הסואנים. בתוך הצמחייה המטופחת על שפת רחוב הירקון, מסתתרים שני שלטים חשובים, כאן עמד "הבית האדום", זה היה בניין מועצת פועלי תל-אביב, שבתקופת העפלה, שימש כמגדלור לספינות המעפילים. כאן ישב הפיקוד העליון של ההגנה. במרחק קצר צפונה, בין הצמחייה של הגן, מסתתר שלט נוסף, השלט הזה מציין את המקום בו חנתה פלוגת 'תל אביב' של גדוד העבודה, בין השנים 1923-1929. הפלוגה נקראה ע"ש של יוסף טרומפלדור. פלוגת תל אביב סללה רחובות, הקימה בתים, את הקיבוצים עין חרוד, תל יוסף, רמת רחל וגם את ה"בית האדום".

הכביש היורד אל הטיילת
נמשיך לצעוד על המדרכה המערבית שיורדת אל הטיילת (ממשיכים ללכת על הטיילת עד מעבר החצייה לכיוון גן לונדון). זו נקודת תצפית נפלאה על המרינה ועל חוף גורדון. בכל המורד היו פזורים בעבר הצריפים העלובים של שכונת מחלול. ממשיכים דרומה לחוף פרישמן, מלון פרימה ואחריו מלון דן וחוף הים, שנמתח עד יפו.

סיפורה של אלטלנה
נהלך לכיוון טיילת החוף, ממש בסמוך לשדרת המלונות, מול מעבר החצייה היורד מגן לונדון (עד למבנה כהה נמוך יחסית למבנים האחרים ברחוב). על טיילת שלמה להט (מול גן לונדון), מוצב שלט זכרון לסיפורה העצוב של האוניה 'אלטלנה'. באותם הימים התקיים ויכוח בין הנהגת המדינה הצעירה לבין מפקדי ארגון המחתרת האצ"ל. הוויכוח גלש כמעט למלחמת אחים. הספינה 'אלטלנה' הגיעה לחופי הארץ ב-21.6.1948, על סיפונה היו 930 מעפילים, אודים מוצלים ממחנות ההשמדה, ביניהם לוחמים ולוחמות. במחסניה היה נשק רב, שיועד לעזור במלחמת השחרור. בהנהגת המדינה הצעירה החליטו למנוע מהספינה להגיע לחופי תל-אביב ולפרוק את הנשק. יריות התותח כוונו אל הספינה, פגעו בה והיא בערה מול חופי תל-אביב. ענן שחור ריחף על חופי תל-אביב וענן נוסף, וירטואלי, ריחף מעל החברה הצעירה, המתגבשת בארץ. 16 מאנשי הספינה נהרגו. על טיילת שלמה להט הוצבה אבן זיכרון, שמצביעה כחץ אל הים ועליה חרוט סיפורה של ספינת הנשק אלטלנה.

גבול שכונת מנשיה
במרחק הליכה קצר דרומה מאבן הזיכרון לאלטלנה,  בחלקו הדרומי של גן צ'ארלס קלור, נמצא בניין נאה עטוף בשיש כהה. כיום בבניין זה ממוקמים משרדיה של חברת 'הכשרת הישוב'. פעם היה זה גבולה הצפוני של שכונת מנשיה, הגבול בין יפו ותל-אביב. מעבר לכביש גן צ'ארלס קלור, קו הטיילת הנושק לים, תצפית על יפו מדרום ועל חוף תל אביב מצפון. בלב הגן 'בית עמיחי' (פייגלין), מוזיאון שנח במבנה יפה על שפת הים, ליד הדולפינריום. המוזיאון הוקם לזכרו של קצין המבצעים של אירגון האצ"ל, עמיחי פייגלין.

מסגד חסן בק
נחצה את הכביש מזרחה אל מסגד חסן בק (על רחוב הירקון מול מלון דן אינטרקונטיננטל. הכניסה למסגד מרחוב הכובשים). כיום, המסגד שופץ ומתקיימות בו תפילות למוסלמים. לפני קום המדינה, השטח סביב המסגד היה מסוכן, צלף ערבי התמקם בראש צריח המסגד והיה יורה במי שעבר במקום.

גן הכובשים
נצעד מעט מזרחה, לכיוון גן הכובשים הסמוך (פינת רחוב יצחק אלחנן והכובשים). בלב הגן, שהפך משכנם הכמעט רשמי של המהגרים, מתנשאת אנדרטה יפה לזכרם של כובשי ומשחררי יפו. האנדרטה הוקמה במקום בו עמדה פעם מפקדת המשטרה הבריטית במנשיה.

שבעה "כלניות" נהרגו
לאחר הביקור בגן, נקיף אותו מרחוב הכרמל ונרד ברחוב דניאל, אחרי מסוף כרמלית לכיוון מערב, אל הים. נפנה צפונה ברחוב הירקון עד לבית מספר 19, שבו שוכן כיום מלון רויאל ביץ', שקצהו בשמיים. לפני קום המדינה, היה במקום בסיס של החיילים הבריטים, היחידה כונתה ה'כלניות' (בגלל הכומתות האדומות שחבשו לראשם). החיילים היו שותפים לפשיטות רבות על הישוב היהודי. חברי אצ"ל באותם הימים ביקשו לנקום בהם, פרצו עם לילה לבסיס הצבאי והרגו שבעה מחיילי הכלניות. הצבא הבריטי זעם, יחד איתו חלק מהציבור בארץ, המשורר נתן אלתרמן חרז מעל דפי העיתון את התנגדותו לפעולה, בכותרת: "דרושה מטפלת למפקדי האצ"ל".

התקפת המחבלים על מלון סבוי
נמשיך בהליכה צפונה, עד לפינת הרחובות הירקון וגאולה (פונים ברחוב גאולה מערבה לכיוון הים). מרץ 1975. למלון 'סבוי' חודרים שמונה מחבלים שהגיעו מהים, אלה תפסו כבני ערובה את אורחי המלון. משא ומתן מתנהל בין המחבלים למפקדי צה"ל, לכוח הפושט הצטרפו חיילי צה"ל, חלקם היו במקרה במקום. הם פורצים למקום, בניסיון להציל את בני הערובה. בפעולה זו נרצחו שמונה בני ערובה וחיילי צה"ל, איתמר בן דוד, משה דויטשמן ואלוף משנה עוזי יאירי. כיום, מלון סבוי הישן נמחק, במקומו הוקם מלון חדש, מעוצב ומסוגנן, יש בו מאתיים חדרים ומשמש כמלון בוטיק עירוני. שלט זיכרון זכוכית הוצב על קיר החזית ובו סיפור הרצח הקשה וציון שמות החללים.

הכנסת הראשונה
סיום הטיול הוא בכיכר הכנסת, שבקצה רחוב אלנבי הגולש לים. כיכר עם מזרקה גדולה, מול הים מתנשא מגדל האופרה (לא קשה לטעות, המזרקה נמצאת בקצה רחוב אלנבי ונושקת לים. הכניסה לבניין האופרה מול המזרקה). המבנה הראשון הוקם בשנת 1945 ובו היה קולונע קסם. בשנת 1948 התקיימה בו ישיבת הכנסת הראשונה והכיכר מחוץ למבנה נקראת הכנסת הראשונה. אחריו, השתכנה במקום האופרה הישראלית. המבנה נהרס ובמקומו הוקם המבנה שנקרא מגדל האופרה, מקום מקורר היטב, עם מסעדות בתי קפה, חנויות וגם קצת היסטוריה. מגדל האופרה, כיום הוא בניין מגורים המתנשא לגובה של 82 מטר וצופה אל הים. בחלק התחתון נמצאת פינת זיכרון לכנסת הראשונה, עם צילום גדול וסרטי הקלטה של ישיבות הכנסת הראשונה. בקומה התחתונה יש תצלום גדול ומי שלוחץ על הכפתור שומע את הקלטת הישיבה הראשונה. כאן מסתיים הטיול וחזרה קלילה לאורך רחוב הירקון עד לנקודת ההתחלה.

תודה למדריכת הטיולים ירדנה מנור, על העזרה בהכנת המסלול.