איך מטיילים

  • המסלול מתאים לכל המשפחה, אך מדורג כמסלול בינוני, מאחר שהעליות בו דורשות מאמץ לא קצר אך גם לא קשה, ששווה בהחלט את הנוף.

  • המסלול מתאים לכל עונה, אך פחות מומלץ בסוף הקיץ, אז חם והמסלול פחות ירוק. יש להצטייד ב-3-4 ליטרים של מים.

  • הצעה להקלה במסלול: ניתן לעלות לתל ולרדת לוואדי, ולוותר על הטיפוס להר עצמון - מיד אחרי היציאה מהנחל המשיכו עם דרך העפר השחורה ולאחר מכן האדומה.

  • העלייה לתל סלולה ונוחה מאוד, אך מומלץ להצטייד במקלות הליכה. היזהרו מבורות פתוחים בתל.

  • בשנת 2015 שופץ מתחם התל וקיימת בו חניה לנכים ומסלול של חצי שעה מונגש (אדום), מסלול מעגלי קצר ירוק (כשעה) ומסלול מעגלי ארוך שחור (כשעה וחצי).

  • לאורך המסלול אין פחי זבל - אנא הקפידו לקחת איתכם את האשפה. שימו לב להנחיות השלט בכניסה לתל.

איך מגיעים

מכביש 77 פונים בצומת המוביל שמאלה, ולאחר כ-0.5 ק"מ פונים בצומת יפתחאל ימינה לכביש 7914, שהופך לאחר מכן לכביש 784. לאחר שעוברים את כפר כאוכב אבו אל היג'א, ממשיכים כ-1.5 ק"מ ופונים ימינה לכביש 7955 (לעבר יודפת, הררית ואבטליון) [1]. ממשיכים בכביש, פונים לכיוון יודפת ולאחר כ-100 מטר רואים פנייה שמאלה (עם שלט) לתל יודפת. היצמדו לימין כל הזמן, והדרך הסלולה תביא אתכם ישר למגרש החנייה שלמרגלות התל [2]. ניתן להגיע ליודפת גם בפנייה מזרחה מצומת אבלים שעל כביש 70.

המסלול

מחניית הרכב נמשיך עם השביל עד לתל יודפת [4]. בדרכנו, מצד שמאל, ניתן לראות את המושב יודפת שנמצא על רכס הרי יודפת. המושב הוקם בשנת 1960, וסבל עם היווסדו מבידוד בלב האוכלוסייה הערבית במקום, מתנאי הקרקע ומהיעדר מים. תעסוקה נמצאה בצורת נטיעת יערות מטעם קק''ל ולאחר מכן ביישוב עולים ביישוב שגב.

המתיישבים הראשונים ביודפת היו בני גרעין יובלים, שהיו תלמידיו של ד''ר יוסף שכטר ונקראו ''שכטריסטים'' על שמו. שכטר (1901-1994) היה מחנך, הוגה דעות וסופר, שמסריו היו מיוחדים ושונים מאלו שהיו מקובלים בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. בתחילת שנות החמישים התגבשה סביבו בבית הספר הריאלי, שבו לימד, קבוצת תלמידים, שדבריו על חתירה למימד העומק המחשבתי והנפשי שבאדם, נגעו לליבם. הם החליטו להקים גרעין ייחודי משלהם, שבו ימומשו המחשבות ודרכי החיים הללו, ולאחר גלגולים שונים עלה הגרעין ליודפת.

תל יודפת

לתל יודפת היסטוריה מרתקת מתקופת שונות של העם היהודי, אך במיוחד מתקופת המרד הגדול. מרד זה שהחל בשנת 67 לספירה והסתיים בשנת 70, בחורבן בית המקדש השני, התנהל בכל חלקי הארץ, בין השאר בגליל. על אזור הגליל פיקד בתקופת המרד הגדול יוסף בן מתתיהו שקבע את מושבו ביודפת. הרומאים, ובראשם המצביא אספסיאנוס, פעלו לדכא את המרד על ידי כיבוש מקורות ההתנגדות. בין השאר כבשו הרומאים, לאחר מצור וקרב עז את העיר היהודית גמלא שברמת הגולן כמו גם את גוש חלב. מעט על ההיסטוריה של העם היהודי באותה תקופה.

קרב קשה התרחש בשנת 67 לספירה ביודפת, שתוכננה לעמוד במצור ממושך. הדבר מתואר בצורה בהירה בספר מלחמות היהודים ג,ז,ז: ''והעיר יודפת נמצאת כמעט כולה בראש הר תלול המוקף מעברים תהומות אין חקר, ונסות איש להקיף למטה, תחשכנה עיניו מעומק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר כי שם נבנתה בצלע ההר המשתפע ויורד.. ועוד הרים נוספים הקיפו את העיר סביב ועל כן נסתרה מעיני אדם טרם התגלו אליה. זו הייתה תכונת יודפת הבצורה''.

אנו, אכן נטפס אל ראש התל שנראה היום קירח למדי, מצדו הצפוני המתון יותר. בזמן העלייה נוכל לראות פסל דמוי חיילים רומים הצרים על התל ובכלל מומלץ לדבוק במסלול הירוק והשחור המקיפים את התל ולוקחים אתכם יחד עם פסלים ושלטים ממש לסיפור הקרב בין תושבי יודפת לרומאים. מראש התל נקל להבין את תיאורו של יוסף בן מתתיהו על הגיאוגרפיה של התל. אבל יוסף בן מתתיהו לא הסתפק בנתונים טבעיים אלו וביצר את העיר על ידי הקמת חומה וחפירת בורות מים לשעת מצור. תיאור לכך ניתן למצוא ב'חיי יוסף', פרק לז: "ביצרתי ערים אחדות בגליל... ואת יודפת... ואצרתי צרכי אוכל לרוב וגם נשק לביטחון הימים הבאים".

אבל לרומאים שיטות מצור מנוסות ובדוקות - אלו הטיחו בעיר, כפי שנמצא בממצא הארכיאולוגי, חצים מראשי ברזל, אבני בליסטראות, ואף בנו סוללה גדולה על ידי שפיכת עפר בסמוך לחומה. מהתצפית צפונה אפשר לדמיין את 160 מכונות הקלע שהציב המצביא הרומאי אספסיאנוס כדי להרוג במגנים, את מחנה הרומאים העצום שכלל אלפים רבים של חיילים בהם פרשים, רגליים, קלעים ונושאי קשת. לנגד עינכם, במקום תל חשוף, הייתה פעם עיר הומה, שניסתה לעמוד במצור קשה.

הנצורים השתמשו בשיטות שונות להגנה, בהן אבני דרדור שזרקו על הרומאים התוקפים, הגנה על החומה מפני איל הניגוח עם שקים מלאי קש ומוץ, ובהמשך אף ניסיון שריפת איילי הניגוח על ידי לפידים, שפיכת שמן רותח ופיזור גרגרנית מבושלת (שהופכת בבישול לרכה כחמאה וחלקלקה מאוד) על קרשי הגשרים, כדי שההולכים עליהם יחליקו. במהלך המצור יצאו לא פעם חרש מגינים כדי לפגוע במחנה הרומאים, וכן כדי להביא מזון ותחמושת לנצורים. בד בבד, עם בניית הסוללה, הורה יוסף בן מתתיהו להגביה את החומה ואף השתמש בעורות של שוורים כדי להגן על הבונים מפני החצים. למרות הכל, לאחר 47 ימי מצור, ב-20 ביולי 67 לספירה, החומה הובקעה.

רבים מתושבי יודפת שלחו יד בנפשם, אחרים נהרגו בקרבות פנים אל פנים, והמסתתרים במערות נשחטו ללא רחם. הרומאים שבו בקושי 1,200 איש ומספר החללים, כך מספר יוסף בן מתתיהו, היה ארבעים אלף איש (יש האומרים שהתכוון לגליל כולו). בסיומו של הקרב נותרו ארבעים מורדים שהסתתרו במערה, ובראשם מפקדם - יוסף בן-מתתיהו. אחרוני המורדים מחליטים להתאבד ומתחילים בהגרלה (ממש כמו במצדה). לאחר סדרת הגרלות נותרים בחיים יוסף ולוחם נוסף. הרומאים חיפשו את יוסף בין כל החללים והשבויים, ולא מצאו אותו, עד אשר אישה אחת גילתה להם היכן הוא מסתתר. הרומאים שלחו את שרי האלפים שלהם בכדי לשכנעו להיכנע. יוסף סירב, והם רצו לשרוף את המערה שבה הסתתר. לבסוף יוסף החליט שעדיף שיחיה ולכן נכנע לרומאים.

יוסף בן מתתיהו, הופך לשבוי של הרומאים. במהלך השבי, מנבא יוסף לאספסיאנוס כי זה יהפוך להיות קיסר רומא במקום נירון. כאשר הדבר מתממש הופך יוסף בן מתתיהו ליוספוס פלוויוס והחל לשמש כהיסטוריון של המרד הגדול וכותב את קדמוניות היהודים, ומלחמות היהודים. שני ספרים אלו מהווים את מקורות המידע המרכזיים שלנו על ההיסטוריה של תקופת בית שני.

נסייר מעט בתל, ובראשו נוכל להבחין בבורות מים רבים שתעלות קטנות החצובות באבן מובילות אליהם את מי הגשמים - היזהרו בזמן ההליכה, כי חלק מהבורות לא מסומנים. באחד מהבורות נתגלה בזמן החפירה הארכיאולוגית ערימה גדולה של עצמות אדם - ככל הנראה שרידים להרוגי הקרב. מצבה לזכרם הוקמה לאחרונה בתחתית התל, על הדרך שבה עלינו. על התל מצויים יחידות מידע ואיורים המשחזרים ומסבירים את הווי החיים ביודפת העתיקה.

נמשיך עם הסימון הכחול, נשים לב לשרידי החומה ונתחיל לרדת מהתל בכיוון דרום מערב. הירידה תלולה במעט, אך מפגישה אותנו, ולא לראשונה הטיול, עם הנוף מרשים של רכסי הגליל התחתון. במהלך ההליכה ילוו אותנו צמחים רבים, בהם עצי אלון, חרוב, זית ואלה, וכן חוטמית זיפנית, פרגים, קידה שעירה, סירה קוצנית, סתווניות, רקפות, לטם מרווני, לטם שעיר ועוד.

הר עצמון

עם ההגעה לתחתית הערוץ השביל מתחיל לטפס במתינות לעבר הר עצמון. לאחר כ-0.5 ק"מ טיפוס, מגיע השביל לדרך עפר [5], שבה הוא פונה ימינה. לאחר הליכה של כ-250 מטר בדרך העפר, השביל הכחול פונה שמאלה וממשיך בטיפוס לעבר פסגת ההר. שימו לב כי הסימון חמקמק לפעמים ויש לחפשו בשטח. בתקופה המתאימה, נוכל לראות תוך כדי העלייה את פריחת הסחלבים המרשימה. העלייה ללא ספק שווה את המאמץ לאור הנוף עוצר הנשימה שנשקף מהפסגה [6]. הרחק במערב ניתן לראות את הים התיכון, את מפרץ חיפה והכרמל, בדרום את עמק בית נטופה ומזרח את הרי הגליל בניהן בולטת הכנרת.

יוסף בן מתתיהו מספר על הר עצמון: ''וכל המורדים והשודדים אשר בגליל שרדו אל ההר הנמצא בטבור הארץ והנשקף על פני ציפורי והוא הנקרא הר-עצמון... וכל העם אשר נמצאו המורדים במרומי ההר, נקל להם לעמוד על נפשם בפני הרומאים העולים עליהם, וגם המיתו מהם כמאתיים נפש. אולם כאשר סבבו הרומאים את ההר והגביהו לעמוד - כרעו המורדים לפניהם במהרה, כי לא היה להם נשק, ולא עצרו כוח לשאת את כובד מלחמת אנשי הצבא המזוינים, ובדרך לא יכלו להסתתר מפני סוסי הרוכבים. רק מעטים נמלטו אל מקומות נשכחים מני רגל ואלפי איש ויותר נפלו חללים'' ('מלחמות היהודים' ב', י"ח, י"א).

כיום נמצאים בפסגת ההר שרידיה של מצודה קטנה בעלת חומה כפולה, שמצפון לה נגלה מערת קברים. זוהי נקודה מצוינת להפסקת אוכל וקפה. השתדלו רק להשאיר אחריכם את הנקודה נקייה מכל לכלוך. בקעת בית נטופה הפרוסה לרגלי הר עצמון היא הגדולה שבבקעות הגליל התחתון. חלק מן הבקעה מוצף בחורף ולכן לא תראו ישובים במרכזה. בחודשי האביב פסיפס השדות החקלאיים מרהיב. בבקעה, שאורכה 16 ק"מ ורוחבה הממוצע שלושה ק"מ, עובר כיום מוביל המים הארצי בתעלה שקל לראותה מתפתלת בבקעה. בצידה המערבי נשפך המוביל למאגרי אשכול, ברכות מים גדולות מאוד, מהם ממשיך המוביל באמצעות מנהרות וצינורות דרומה אל מישור החוף והנגב. מדרום לבקעה ניתן להבחין בהר תרען והיישוב בית רימון בראשו, וברכס הרי נצרת שמדרום לו אשר בצידו הצפוני גן לאומי ציפורי.

מהפסגה יורדים ישר למטה, עם השביל סימון הכחול ומתחילים ללכת עך דרך ג'יפים רחבה לכיוון מערב. אחרי 0.5 ק"מ לערך תגיעו לצומת T. כאן, ניתן לקצר את המסלול ולפנות ימינה. קטע זה (שימו לב: במפת טיולי מסומן שחור ובשטח מסומן בכחול) יוביל אתכם מסביב להר עצמון חזרה אל התל דרך השביל האדום. המעוניינים במסלול המלא יפנו שמאלה (גם בסימון כחול). הירידה שמתחילה כירידה מתונה הופכת לאחר כ-200 מטר לשביל עזים. בשלב מסוים, השביל מתעקל חזק שמאלה ומוריד אותנו בתלילות בין עצי האלה ובין סלעים וטרסות טבעיות יפות אל הוואדי. כאן יש קטע די תלול וצריך להיזהר מהחלקה.

בתחתית הירידה, מחכים לנו מעיינות אבלים: עין אל-ווסטא ועין אל קזיזה [8]. המעיינות מטפטפים מבעד לשערות שולמית כל אחד אל בריכת אגירה די רחבה, ואף כי צבע הקרקעית ירקרק, המים נקיים למדי. אלו הם מעיינות שכבה, ובדרך כלל יש בהם כמות מים מסוימת לאורך כל השנה. ניתן לשכשך רגליים במעיינות אלה. הבעיה הגדולה של המעיינות היא כי רבים מכירים אותם לכן לעתים קרובות מוצאים אותם מלאים לכלוך, זהו המקום לגלות טיילות טובה ולנקות לפחות חלק מהזבל, גם אם אתם לא זרקתם אותו.

האגדה על המעיינות מספרת, שבימי צלאח א-דין (המאה ה-12) חי באזור זה לוחם מוסלמי גיבור, שאף נטל חלק בנצחון בקרב קרני חיטין, ושמו אל חוסם אבו אל-היג'א, המכונה ''אל-שמאן'', כלומר ''השמן'', עליו מסופר כי בעת שרכב על סוסו הייתה בטנו מתחככת ברצפה. אחת האגדות מספרת כי כאשר אל-היג'א וחייליו חנו כאן ליד המעיינות, באה אישה הרה, ובקשה לשתות מהמים, וחייליו של אל-היג'א סירבו. שמע על כך אל היג'א, וכעס מאוד, כי לא רחמו חייליו על האישה ההרה. כעונש אמר להם שגם הם לא יוכלו לשתות ממימיו הזכים של המעיין. ואכן, לפתע הפסיק המעיין את נביעתו. הבינו החיילים את המעשה הרע שעשו, והלכו אחר האישה ההרה, והביאו אותה חזרה למעיין לתת לה מים, ואז חידש המעיין את זרימתו.

מכאן ממשיך השביל הכחול צפונה וכך נמשיך איתו עוד כ-1 ק"מ. מאחר והשביל עובר באפיק נחל אבלים (נחל אכזב) אשר משמש לגידולים חקלאים ובניה לתושבי הכפר כאוכב אבו אלהיג'א, יתכן כי יהיה עליכם לחפש בשבע עיניים את סימון השבילים הכחול שנוטה להיעלם. כ-1 ק"מ מהמעיינות ישנו פיצול מהשביל הכחול ימינה (מזרחה), בדרך עפר המסומנת בסימון שבילים אדום [9]. דרך זו תוליך אותנו לאחר כ-1.25 ק"מ נוספים של הליכה בחזרה למפגש עם דרך העפר המסומנת בסימון שבילים ירוק [3], בה נפנה שמאלה, ובהמשך ימינה לפנייה המובילה לתל יודפת ומקום חניית הרכב [2].