ינאי קמינקא הוא בנם הבכור של אייל ואילנה ואחיהם של ליעם, תמנה ונבו. הוא החל את חייו בדיבור אינסופי שהתכנס פנימה כשגדל, ובדאגה אינסופית למשפחתו ולחבריו שלא חדלה עד יומו האחרון. הוא ניחן בחשיבה מבריקה, הבנת מצבים חברתיים ומנהיגות שקטה, וידע לקרוא אנשים בעיני הרנטגן שלו. הוא שנא להיות במרכז תשומת הלב ומצא תמיד את השפה לחדור לנפשו של כל אדם. שילוב תכונותיו הייחודיות הפך אותו למנהיג קשוב ומוקד עלייה לרגל לעצה טובה, שיתוף והכוונה.

בתיכון הוא לימד את עצמו לנגן פסנתר, ובלי ללמוד תווים ידע לנגן משמיעה כמעט כל דבר שאהב ואף הלחין יצירות אותן סירב בתוקף להקליט בטענה שהוא מנגן כדי להביע ולא להופיע.

תמונה מתוך אתר למטייל בישראל (טיולי)

במסגרת שנת השירות ינאי התנדב עם נוער בסיכון ולאחר מכן התגייס לחטיבת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. כבר אז ידע שהוא רוצה להיות מפקד, כזה שהחיילים שלו הולכים אחריו בגלל שהם יודעים שהוא רואה אותם. את התפיסה הפיקודית שלו רשם במהלך קורס קצינים והיא נמצאה במחשב שלו לאחר מותו – "הערך הראשון לפיקוד", כך כתב, "היא אהבת החיילים ושירגישו שאוהבים אותם". עוד כתב "אהבה היא כמו שריר ואם תתאמן מספיק תצליח לאהוב את כולם", והוסיף: "אני מתכוון ליישם זאת במחלקה שאקבל." והוא אכן יישם. הוא התייחס לחייליו כאילו היו ילדיו.

בלילות, במקום לישון, היה עובר מעמדת שמירה לשנייה כדי לדבר עם הטירונים שהיו תחת פיקודו, לשמוע על חייהם ושאיפותיהם, ולהוציא אותם מהבדידות והפחד שחוו. הוא ערך ביקורי בית לחייליו, זיהה צרכים ודאג למשפחתם בכספו ובזמנו הפנוי מתוך תפיסה שחיילים חייבים לחזור לבית מוגן ויציב, וזו אחריותו הבלעדית. וזה לא הכל, בקורס קצינים הוא פיתח מערך שיעור למפקדים שעסק בתחושת הבדידות של חיילים. הוא האמין בהקשבה לעומק, אחד על אחד, וסלד מחוסר אותנטיות.

ינאי מאוד אהב לטייל ובמיוחד נמשך לשקט המדברי - איתנות השקט, מרחב האופק ורוגע העוטף עוצמה, כל אלו משכו אותו והתאימו למנהיגותו השקטה. בגיל 13, לקראת בר המצווה, הוא הלך עם הוריו כמה ממקטעי שביל ישראל בצפון, מהבניאס ועד הר מירון. היה זה טיול מעצים שדרש סיבולת, התמודדות עם כאבים פיזיים ופיתוח יכולות ניווט, את כל אלו לקח אחר כך לצבא.

תמונה מתוך אתר למטייל בישראל (טיולי)
כשהיה בן 19 החל לדבר על רצונו לגור בשדה בוקר, והמסלול אליו היה חוזר שנה אחר שנה, כמסורת משפחתית, היה נחל חווארים. כל שנה בחודש מרץ היה הולך במסלול לאור ירח, מטפס על אחת הגבעות הראשונות בו, מרגיש את החושך, נכנס לערוצים הזעירים שבדרך, פותח פק"ל קפה ועורך שיחות נפש עם אחיו. זו הייתה אחת מהחוויות המשמעותיות ביותר עבורו.

כשנה לפני הגיוס, בתקופה בה הוא היה ידיד טוב לחבריו אך לא לעצמו, ינאי אימץ את השיר "באנו חושך" שנכתב עבורו והקריא אותו לחבריו ולחייליו בשביל לסייע להם. הוא היה מנהיג נערץ ומוערך, חבר טוב וקשוב, אדם שלם במעלותיו וקשייו, שכל חייו ועד רגעיו האחרונים לא חדל לראות את האנשים סביבו. את המשפט האחרון בשיר הפך לסיסמת חייו.
 

בָּאנוּ חֹשֶׁךְ / אייל קמינקא

בָּאנוּ חֹשֶׁךְ, בְּיָד מְלַטֶּפֶת

בָּאנוּ לָגַעַת, לִשְׁמֹעַ קוֹלְךָ.

בָּאנוּ לִהְיוֹת לְךָ לְמִשְׁעֶנֶת

בִּשְׁעַת מְבוּכָה. בְּתוֹךְ עוֹלָמְךָ.

אֹזֶן נַטֶּה. דְּמוּתְךָ הַנֶּחְשֶׁכֶת

רוֹכֶנֶת כְּלַפֵּינוּ עוֹטֶפֶת שָׁחֹר.

לֹא נְגָרְשֶׁהָ. בְּעַיִן אוֹמֶצֶת

נִבְחַן מֵחָדָשׁ לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר.

לִבֵּנוּ שׁוֹנֶה. הָאֹפֶל יָעִיד –

דָּמֵנוּ שׁוֹטֵף אֶת תּוֹלְדוֹת הַלְּאֹם.

אַךְ דַּוְקָא צִירוֹ שֶׁל סִיבוּב עוֹלָמֵנוּ

מַרְאֶה כִּי לְכָל גּוּף יֵשׁ לַיְלָה וָיוֹם.

נוֹשִׁיט אֶת הַיָּד. נִקַּח אֶת שֶׁלְּךָ.

הַקֹּר יַעַטְפֶנּוּ, נַעֲמֹד כָּךְ צְמוּדִים.

נַבִּיט בַּקּוֹלוֹת. וּלְפֶתַע שִׁירֵנוּ יַזְכִּיר -

רַק בַּלַּיְלָה רואים כּוֹכָבִים.


סגן ינאי קמינקא ז”ל נפל ב-7.10.23 בבסיס זיקים במהלך קרב הגנה אל מול עשרות מחבלים. יחד עם שאר המפקדים הוא הגן בגופו על הטירונים שהיו בעמדת השמירה ועל האזרחים שברחו לבסיס לאחר שהותקפו על ידי המחבלים שחדרו לישראל עם סירות, והצליח להציל את חייהם. בנוסף, הם מנעו את כיבוש הבסיס.

צאו לטייל לזכרו של ינאי