איך מטיילים

  • במסלול קטעים של הליכה בנחל, חלקם מחייבים מעבר בשחייה – קיימת סכנת טביעה. כניסת ילדים עד גיל 13 מחויבת בליווי והשגחה צמודה של מלווים בוגרים. אין במסלול שירותי הצלה ועזרה ראשונה. הקפיצה למים אסורה! היזהרו מהחלקה.

  • המסלול הינו אתגרי, שכן הוא דורש הליכה של למעלה משעתיים בתוך המים. בחלק לא קטן נדרשת חצייה של לגונות עמוקות המחייבות שחייה של 50-25 מטרים.

  • הצטיידו במים לשתייה והמנעו מציוד מיותר - כל מה שתקחו איתכם צפוי להרטב, את מפתחות הרכב והארנקים כדאי לעטוף היטב בשקית אטומה למים.

  • חובה להגיע בנעליים טובות להליכה במים (לא כפכפים או קרוקס), עדיף נעלי ספורט המחזיקות היטב את הרגל. ההליכה במים היא על סלעים ואבנים.

  • שימו לב שגם דף זה עלול להירטב ולכן קיראו אותו עד סופו לפני הטיול ונסו לזכור את הוראות ההכוונה, במיוחד את אלו המתארות איך לחזור מסוף המסלול חזרה לרכב.

  • משך הטיול 3-4 שעות, בהתאם לקצב ההתקדמות במים. אין לשהות בשמורה בשעות החשיכה.

  • הטיול מומלץ בעיקר בעונת הקיץ ואינו מומלץ בחורף.

  • מסלול מים דומה אך קצר יותר והמתאים למשפחות שאינן מטיבות לכת הוא המג'רסה הסמוכה.

  • ניתן לטייל במסלול עם כלבים, בתנאי שהם קשורים. עם זאת, מכיוון שמדובר במסלול שמחייב שחייה מרובה, הוא מתאים רק לכלבים שאוהבים מים ושמסוגלים לשחות לאורך זמן. 

  • לפני הטיול מומלץ להתקשר לרשות הטבע והגנים ולוודא שהמסלול פתוח ונגיש: 04-6793410.

תמונה מתוך אתר טיוליצילום באדיבות: עומר זיו| הזאכי – שפך נחל משושים

איך מגיעים

נוסעים מצומת בית צידה מזרחה לעבר צומת יהודיה, ושם פונים ימינה לכביש 92. ממשיכים עד צומת מעלה גמלא, ושם פונים לדרך עפר משולטת שמובילה לכיוון המג'רסה (שפך נחל דליות). עד מהרה הכביש פונה ימינה והופך לדרך עפר בסימון שבילים כחול. בצומת השבילים שבו הסימון הכחול פונה שמאלה אל המג'רסה, ממשיכים בשביל שממשיך ישר, עם השילוט וסימון השבילים הירוק לכיוון נחל הזאכי. ממשיכים וחוצים שני מעברי בקר, חולפים על פני חניית האוטובוסים ונוסעים עד לנקודה בה יש שילוט לחניית רכבים פרטיים (משמאל). מנקודת החנייה הולכים כמה עשרות מטרים ואז יורדים לאפיק הנחל דרך הגדה המזרחית. לא להשאיר חפצי ערך באוטו.

הגעה בתחבורה ציבורית: לצומת בית צידה (התחלה מספר 1) ניתן להגיע בקווים: 57,61,83,12,52 של מועצה אזורית גולן.

שימו לב: בעבר היה ניתן להתחיל את המסלול במפגש השבילים אדום וירוק, הסמוך לצומת יהודיה. אולם חלק זה כבר אינו מתוחזק, הסימון לא קיים ברובו ואפיק הנחל חסום בכמויות אדירות של צמחייה שמקשה על המעבר. לכן, היום ניתן להיכנס לזאכי אך ורק בדרך שמתוארת לעיל (דרך כביש הגישה למג'רסה).
 

תמונה מתוך אתר טיוליצילום באדיבות: יוחאי כורם| צב ביצות

בקעת בית צידה

רגע לפני שנחלי הגולן נשפכים לצפון הכנרת, הם מאיטים את זרימתם ונוצרת דלתא מרהיבה המוכרת בשם בקעת בית ציידה (בטייחה). זהו המקום היחיד בארץ בו קיימים עדיין נופי מים מתוקים במגוון עשיר כל כך. יש כאן לגונות, פלגים הזורמים כל השנה ופלגים עונתיים, בריכות, מעיינות, שטחי הצפה ונסיגה של הכנרת.

נופי מים אלה הוכרזו כשמורת טבע ומשתרעים על שטח גדול של כמעט 5,000 דונם, כולל מובלעות של שטחים חקלאיים. חשיבות מיוחדת נודעת לעובדה כי הלגונות והנחלים מהווים בית גידול טוב לדגי הכנרת, בעיקר לאמנון הגליל בעונת ההטלה (מאי-יוני). חלק משמורת הטבע סגור למטיילים שמפריעים לרביית האמנונים שמהווים חלק חשוב באקולוגית האגם כמו גם מקור פרנסה לדייגי טבריה.

חמשת הנחלים בבקעת בית צידה (מצפון לדרום) הם: הירדן, נחל משושים (הכולל בחלקו הסופי גם את זרימת נחל הזוויתן), נחל יהודיה, נחל דליות ונחל שפמנון. בערבית ידועים שפכי היהודיה והמשושים בשם הערבי זאכי על שם מימיו הזכים, ושפך נחל דליות המוכר בשמו העממי מג'רסה. בשני נחלים אלו ישנו מסלול טיול מסומן. הלגונות של הנחלים האחרים סגורות למטיילים.

יש האומרים כי נחל הזאכי נקרא על-שם זאכי עבאדי, יצחק עבאדי. יהודי מסוריה שרכש את אדמות בית ציידא. לאחר קום המדינה, במסגרת הסכם עם משפחת עבאדי האדמות הועברו לחזקת המדינה. נכדו של יצחק עבאדי (איני עבאדי) חי היום בדגניה.

הזאכי

אורך המסלול בתוך המים הוא כ-2 ק"מ ועוד 1.5 ק"מ בדרך היבשה בחזרה לרכב. ההליכה בנחל מאתגרת לעיתים, שכן היא דורשת מציאת שיווי משקל בין חלוקי הנחל והאבנים שבקרקעית. במספר מקומות בנחל היובל הופך ללגונה רחבה שיש לשחות בה. מספר נקודות לאורך הנחל עשויות להיראות לכם כמו סוף המסלול, אך נקודת הסיום מסומנת בשלט ברור של אין כניסה. בכל מקרה, אם עייפתם, תוכלו לצאת בכל אחת משבע דרכי המילוט לאורך הנחל ולעלות לגדה השמאלית (המזרחית) לדרך המוליכה חזרה לרכב.

את ההליכה מלווה צמחיית נחלים עשירה. במקומות בהם הזרימה חזקה תמצאו את שיחי הרדוף הנחלים הפורחים בורוד וכן ערבה מחודדת. במקומות בהם הזרימה חלשה יקשטו את הדרך שיח-אברהם מצוי, שנית גדולה אב-קנה, נענה משובלת, פטל קדוש, ברוניקת המים, ליסימכיה מסופקת, ולבנה רפואית, דבשה לבנה, עליעב מדקרן, משין גלילי, לוביה מצרית, חנק מחודד, שבטבט ענף, פרעושית משלשלת, שנית מתפתלת ועוד. בין העצים תוכלו להבחין באנפה אפורה ואנפה לבנה, שלדגים ופרפורים. בתוך המים ובסמוך לגדות תוכלו להבחין בצב ביצות שבחר לו מקום מגורים בחורים על גדת הנחל.

בסוף המסלול נגיע לנקודה המסומנת בברור בחבל החוצה את הנחל ובשלטים, המעידה על כך שזהו סוף המסלול ויש לצאת מן המים. מנקודה זו אסורה ההליכה במים שכן אזור זה הוא אזור ההטלה של דג האמנון.

לסיום המסלול

על אף שנדמה שסוף המסלול הוא כאשר מגיעים לשלט המורה על דרך מילוט מספר 7 ניתן להמשיך לחצי שעה נוספת ולחצות את הלגונה הגדולה והעמוקה ביותר בנחל. שימו לב שאורך השחייה בקטע זה הוא קצת יותר ארוך ממה שחוויתם עד כה. כאשר תגיעו לסוף המסלול תתקלו בבטונדה סלולה ושלט המורה על סוף המסלול. יוצאים בעקבות החץ שעל השלט לגדה השמאלית והולכים עם דרך העפר בחזרה כחצי שעה עד לחניית הרכבים. 

בית הבק

כ-500 מטר ממזרח לשפך הירדן אל הכנרת נמצאת קבוצת מבנים הנקראת בית הבק (או חרבת אלערג'). כאמור, דרך עפר היוצאת מגשר אריק מובילה לנקודה זו. בסוף התקופה העות'מאנית - תחילת המאה העשרים (ראו רצף תקופות היסטורי), התגורר בבית האבן המרשים הבק הכורדי עבד אלרחמן באשה אליוסף שהיה בעליהם של רוב האדמות בבקעת בית צידה. בתחילת המאה העשרים החליטה קבוצת יהודה מחצי האי קְרים שבאוקראינה להתיישב באזור. מאחר ולא יכלו לרכוש את האדמה, הציעו להיות אריסיו של הבק בתמורה למזון ומחסה. בסתיו 1904 התיישבו במקום 16 משפחות שהתגוררו בצריפים ובחדרים בבית הגדול. הבדידות, הקושי להשיג תרופות ומזון מטבריה כאשר האזור היה מוצף ובמיוחד מחלת המלריה שהפילה חללים מבין המתיישבים, אילצה אותם לעזוב לאחר כשנה.

לאחר מלחמת השחרור ב-1948, היה אזור זה בשליטת הסורים שהתנכלו לא פעם לדייגים הישראלים. בשנת 1955, במסגרת מבצע עלי זית, כבש כוח צנחנים שהגיע מאזור אלמגור של היום (תל מוטילה – גבעת קלע) את בית הבק. 

כיום מתגוררת בבית משפחת שנידר, שמחזיקה עדר בקר שרועה באזור בקעת בית צידה בעידוד רשות הטבע והגנים, על מנת למנוע את התפשטות אוכלוסיית הקנה המצוי ולאפשר גידול של מגוון מינים אחרים.
 

המסלול פתח לכם את התיאבון? בואו לגלות מה אפשר לאכול בסביבה »