אלוני אבא ובית לחם הגלילית

הצטרפו לטיול בעקבות ספרו של מאיר שלו "פונטנלה", אל נופי הגליל התחתון שנשתמרו מפעם. הסיור כולל שני חלקים מעגליים ומתאים לכל המשפחה. נתחיל בטיול בשמורת אלוני אבא - יער אלוני תבור ונמשיך בסיור בעקבות הטמפלרים במושבה הציורית בית לחם הגלילית
| 22/05/2019

המידע עודכן על ידי מורה הדרך רונן נחמן. רוצים לטייל עם רונן? היכנסו לעמוד המדריך שלו בטיולי »

איך מטיילים

הסיור כולל שני חלקים:

  1. סיור רגלי בשמורת אלוני אבא: סיור של כ-2 ק"מ, שמתאים לכל המשפחה ומומלץ בעיקר בחודשים ינואר-מאי, אז השמורה מתכסה בירוק ובשלל פרחים. הסיור אינו מתאים לעגלות.

  2. סיור במושבה הציורית בית לחם הגלילית: סיור בעל מאפיינים היסטוריים, המתאים לכל המשפחה וגם לעגלות. בסמוך לביקור מומלץ לקרוא בספרו של מאיר שלו "פונטנלה", הממחיש בצורה נהדרת את אופי החיים בארץ לפני קום המדינה.

איך מגיעים

נכון לתחילת 2019 מחלף תשבי והשומר [1] השתנו ולכן צריך לנסוע לכיוון רמת ישי ובצומת ישי לפנות מערבה לכביש 75 לכיוון קרית טבעון, אך מיד לפנות ימינה-צפונה בצומת אלונים [2] לכביש 7513, לכיוון אלונים ובית לחם הגלילית. ממשיכים ישר עם הכביש המתפתל וכ-200 מטר לפני הפניה לישוב אלוני אבא, ישנו שלט המפנה שמאלה למגרש החנייה של שמורת אלוני אבא [3].

השביל עובר מעבר בקר ומתחיל לעלות במעלה הגבעה, ולאורכו יש מספר נקודות נהדרות למנוחה קצרה. כבר בתחילת השביל מצד שמאל ניתן לפגוש בגת עתיקה. נמשיך ונעלה בשביל המתעקל שמאלה ולאחר כקילומטר הליכה, מגיעים לראש הגבעה, בשביל שמאפשר תצפית יפה לגבעות הגליל. ניתן לראות מספר עצי אלון תבור גדולים במיוחד, שמהווים נקודה מצויינת לצילומים. בסמוך לנקודה הגבוהה במסלול, השביל הראשי פונה שמאלה, בחזרה לעבר מגרש החניה.

שמורת הטבע אלוני אבא

השמורה היפהפייה, שנמצאת בין שפרעם, שער העמקים וציפורי, היא חלק מיחידת נוף האופיינית לגליל התחתון המערבי, וכוללת גבעות קירטון נמוכות המכוסות בצומח רב בתצורת יער פארק על פני שטח של 950 דונם. השמורה נקראת על שם המושב השיתופי הסמוך לה - אלוני אבא, שהוקם על אדמות המושבה הטמפלרית ולדהיים, שבה מתרחש חלק מעלילת הספר "פונטנלה". הטיול בשמורה הוא בשיטוט עצמאי בשבילים המתפתלים, ומומלץ לבקר בה במיוחד בחודשים ינואר-מאי. הכניסה לשמורה ללא תשלום.

שבילי טיול מסודרים בשמורה
בסמוך לכביש ישנו מגרש חניה מסודר, שממנו יוצא שביל מעגלי העובר בין עצי היער. השביל מסומן בחצים ירוקים על גבי הסלעים לאורך המסלול ואין לרדת ממנו, כדי לא לפגוע בחי ובצומח.

השביל עולה במעלה הגבעה, ולארכו יש מספר נקודות נהדרות למנוחה קצרה. לאחר כקילומטר הליכה, מגיעים לראש הגבעה, בשביל שמאפשר תצפית יפה לגבעות הגליל. ניתן לראות מספר עצי אלון תבור גדולים במיוחד, שמהווים נקודה מצויינת לצילומים. בסמוך לנקודה הגבוהה במסלול, השביל הראשי פונה שמאלה, בחזרה לעבר מגרש החניה.

שביל נוסף, שבהחלט מומלץ לשוטט בו, ממשיך ישר לעבר הישוב הבדואי בסמת טבעון ומגיע עד לבית הספר של הישוב. מעבר לבית הספר השביל יורד לעבר הכביש, אך הוא אינו מעגלי ולכן מומלץ לשוב בחזרה לפיצול השבילים.

הצומח בשמורה
כפי שניתן לנחש משם השמורה, העץ השולט בה הוא אלון התבור. הוא מלווה במיני עצים נוספים: אלון מצוי, לבנה רפואי, אלה ארץ-ישראלית, חרוב מצוי, אשחר ארץ ישראלי וכליל החורש. יער האלונים אינו צפוף כמו היערות באירופה והוא מאפשר התפתחות בתה עשירה במיני צמחים, ביניהם שיחים ובני שיח: קידה שעירה, אזוב מצוי, אלת מסטיק ועוד.

בחורף ובאביב מתמלאת האדמה שלל פרחים צבעוניים ומרהיבים שמציגים את הטבע במלוא עוזו. בין השאר תוכלו למצוא רקפת מצויה, כלנית מצויה, נורית אסיה, נרקיס מצוי, שפתן מצוי, צבעוני ההרים ועוד. על העצים תמצאו את המטפסים: קיסוסית קוצנית, אספרג החורש, פואה מצויה ועוד. בין העצים מקננים דוכיפת, ירגזי, שחרור עורבני ועוד.

שמורת אלוני אבא הינה השריד הגדול ביותר ליער אלונים שכיסה בעבר את כל השטח שבין הרי נצרת וטבעון בצפון, ועד חדרה וקיסריה בדרום. רוב רובו של יער זה נכרת על ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה כדי לשמש כדלק לקטרים. ההתנגדות העיקשת של המתיישבים הטמפלרים היא זו שהביאה לשמירת חלק זה של היער.

בית לחם הגלילית

לאחר הטיול בשמורת הטבע אלוני אבא, נמשיך ישר מזרחה בכביש שבו באנו, נחלוף על פני הפניה למושב אלוני אבא ונמשיך עד בית לחם הגלילית [4]. ניכנס למושבה וניסע ברחוב הראשי ואת כלי הרכב נשאיר במגרש החנייה הנמצא בצד ימין בין הבתים הטמפלרים. מכאן נמשיך רגלית ברחוב הראשי, ולאחר מספר דקות נבחין משמאלנו במבנה גדול ומרשים - בית העם של המושבה.

מעט היסטוריה: הטמפלרים והקמת הישוב

הטמפלרים היו קבוצת נוצרים פרוטסטנטיים שנוסדה באמצע המאה ה-19 בדרום גרמניה. לפי אמונתם, קירוב הגאולה יתאפשר על ידי גאולת הארץ ולכן עליהם לבוא ולגור ולעבוד בארץ הקודש. הם נקראים טמפלרים כי הם מאמינים שהמקדש או ההיכל הקדוש נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו (טמפל=מקדש או היכל) ולכן אינם זקוקים לכנסייה או מקדש חיצוני. ראשוני הטמפלרים הגיעו ב-1868 לחיפה והקימו תוך זמן קצר ארבע מושבות: בחיפה (המושבה הגרמנית מתחת לגנים הבהאיים) ב-1868, ביפו (כיום – המושבה האמריקאית) ב-1869, שרונה בתל אביב ב-1871, ובירושלים ב-1873. בסיום גל ההתיישבות הראשון ישבו בארץ 1,340 איש, שעסקו בחקלאות, מלאכה, מסחר, תחבורה, תיירות, אדריכלות ועוד. הטמפלרים בכלל ושרונה בפרט שימשו לבני העלייה הראשונה, שהגיעו החל מ-1882, מודל לחיקוי והראו כי אפשר ליישב את הארץ הקשה הזו.

לאחר כ-30 שנה החל גל התיישבות שני של טמפלרים בארץ ואז הוקמו וילהלמה (בני עטרות) ב-1902, ואלהלה ביפו ב-1903, בית לחם הגלילית ב-1906, ולדהיים (אלוני אבא) וגם נויהרדטהוף מול טירה דרומית לחיפה, שתיהן ב-1907. לגבי בית לחם הגלילית, בשנת 1906 חלק מן המשפחות שגרו בחיפה החלו לחפש מקום חדש להתיישבות חקלאית. נוהל משא ומתן עם משפחת סורסוק בעלת אדמות בעמק יזרעאל, וקבוצת הטמפלרים רכשה כ-7,815 דונם מהם שליש אדמות יער, בסכום של 130 אלף פרנק. ב-14 אפריל 1906 הגיעה למקום, הקבוצה המייסדת לבחינת השטח, בינהם האדריכל, הארכיאולוג והמהנדס בן חיפה ד”ר גוטליב שומאכר, שמזהה את המקום כבית לחם המקראית. על פי חלק מהחוקרים והמסורות, ישוע נולד בבית לחם הגלילית הסמוכה לנצרת ולא בבית לחם שביהודה.

בית לחם מוזכרת כבר במקורות: "ויעל הגורל השלישי לבני זבולון משפחותיהם (...) ונהלל ושימרון וידאלה ובית לחם ערים שתים עשרה וחצריהן" (יהושע פרק י"ט 15). בהמשך שימשה בית לחם כמשכנו של השופט איבצן מבית לחם (...) וישפט את ישראל שבע שנים וימת איבצן ויקבר בבית לחם. (שופטים א' פרק י"ב 8-9). בתלמוד הירושלמי (מסכת מגילה, פרק א' דף א', עמוד א'), היא נקראת בשם בית לחם צרויה, להבדילה מבית לחם יהודה, כנראה על שם העיר צור, ששלטה על אזור זה בגליל. גם לפי רשימת 24 משמרות הכהונה, הייתה במקום קהילה יהודית, וכאן היה מקומה של משפחת הכהנים מלכיה שבניה היו מיועדים לשרת בבית המקדש. בשטח המושב נמצאים עדיין ממצאים רבים, רצפות פסיפס, בתי בד, בורות מים, מערות קבורה ושרידים של מבנים מימי הבית השני והתקופה הביזנטית.

המושבה הטמפלרית הוקמה כאן לא משיקולים אידיאולוגים דתיים, אלא משיקולים מעשיים של חיפוש אדמות פוריות הקרובות למוקדים עירוניים, מתוך רצון להיות בקרבת שווקים לתוצרת המושבה. לאחר בחינת המקום, הובאה ההצעה לרכישת האדמות בפני אסיפת התושבים שבחיפה וב-6 באוגוסט אותה שנה נחתם חוזה הרכישה. מחצית מסכום הקניה הגיע בעזרתה של 'החברה לקידום ההתיישבות הגרמנית בארץ ישראל', והשאר מחברי הקהילה.

מחלת הקדחת שהכתה במתכננים האטה את תהליך המדידות והמיפוי, אבל לבסוף התקיים ב-15 בספטמבר 1906 טקס חנוכת הישוב בנוכחות אורחים מכל המושבות הגרמניות בארץ ישראל. כריסטוף הופמן, ראש העדה הטמפלרית בארץ, אמר: "אני תקווה כי ה' ימשול בישוב שבו הנאמנות והתרבות הגרמנית ימשלו בכיפה ויכוונו את המתיישבים לעשות טוב וכי השלום והאחווה ישררו ביניהם".

השלטון התורכי התייחס בחשד למתיישבים וסרב לרשום את אדמות הכפר על שמם, בעיקר לאור העובדה כי ההתיישבות הייתה קרובה למסילת הברזל החיג'אזית שעברה בעמק, גם הבנייה התנהלה באיטיות היות והמתיישבים חששו להשקיע את כספם בעתיד לא ברור. רק לאור ההתקרבות בין השלטון הגרמני לשלטון החדש של "הטורקים הצעירים", נוצרה אפשרות לרישום הקרקעות בשנת 1911.

הכפר הוקם על על גבעה מאורכת, גם מתוך מטרה לנצל את מירב האדמות בעמק, וגם כדי להתרחק מהביצות והקדחת. החקלאות הטמפלרית הייתה מבוססת על פלחה, מספוא, כרמים, זיתים, פירות, משק חי שכלל חזירים, תרנגולות, ומשק חלב גדול, היו ניסיונות גם להחזיק ענף של כוורות ולגדל גפנים לתעשיית היין.

תיכנון הכפר היה בסגנון 'כפר רחוב' - כפר מאורך משני צידי רחוב ראשי שאורכו 770 מטר ורוחבו 12 מטר והוא נחצה על ידי רחוב ניצב. בצומת המרכזית הוקצו שני מגרשים לצורכי הציבור, ולאורך הרחוב הראשי ניטעו עצי נוי. הבתים נבנו בסגנון הבתים בארץ מוצאם: בנייה של 3 קומות – האמצעית ששם חיים בני המשפחה, העליונה שמשמשת לאחסון וחדרי שינה, והמרתף החצי שקוע לאחסון מזון וכלים חקלאיים. גגות רעפים אדומים משופעים, ארובות אח, חלונות גדולים לכל הכיוונים, קירות אבן עבים, מרפסות בולטות חיצוניות, מדרגות חיצוניות למרפסות המשמשות מבואה לבתים ולרוב הבתים יותר מדלת כניסה אחת.

הבתים נבנו מאבן מקומית שהובאה מהגבעות הקרובות או ממחצבת קבטייה בשומרון. העצים לבניה הובאו ע"י סוחרים טמפלרים מאירופה דרך נמל טרייסט. הרעפים הובאו מבית החרושת סנט הנרי ממרסיי, ואילו אבני השפה לבניינים, המעקות למרפסות וגרמי המדרגות נרכשו מבית החרושת של משפחת ביילהארץ בחיפה. 

בית העם

במרכז המושבה שוכן בית העם - בית מידות יפה בן שתי קומות. הקומה הראשונה הוקמה כנראה בשנת 1917. את התאריך ניתן לראות על הקשת המרכזית בכניסה למבנה. הקומה השנייה התווספה בשנות העשרים, כאשר מצבם של המתיישבים השתפר. ניתן לראות את ההבדל בין שתי הקומות, הקומה הראשונה דלתותיה וחלונותיה ממוסגרים באבן והקומה מעליה בנויה בחלקה מבטון.

המושבה לא התפתחה רבות עד מלחמת העולם הראשונה לאור קשיים כלכליים והתנכלות השלטונות, בזמן מלחמת העולם הראשונה היה המושב מחוץ לתחום חזית המלחמה, ולמושבה הגיעו מספר פליטים ממושבות הטמפלרים בדרום, רק לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל והחלת שלטון המנדט החלה פריחת המושבה. הקומה הראשונה של בית העם שימשה כמקום כינוס לחברי המושבה, לטקסים ואירועים שונים, בקומה השנייה היו חדרי לימוד ומשרדים של הועד המקומי. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה התקיימת בבית העם ב 22 באפריל 1945, אסיפה של חברי המושבה, באסיפה ספד עמונאל כץ תושב המקום על היטלר: 'ב 1933 אלוהים שלח לנו לגרמנים, את הגואל בדמותו של אדולף היטלר, יהיה אשר יהיה לעולם יחיה היטלר בליבנו כמנהיגנו האהוב. (כנען, חביב, הגייס החמישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ'ח, עמ' 100).

לצד בית העם הוקמה אנדרטה מרשימה לנספים בשואה, והיא יד לקרובי המשפחה של המתיישבים בבית לחם הגלילית. צדק אירוני יש בהיות המיישבים בנים לנספי השואה, אותה שואה שעשו חבריהם של הטמפלרים שגורשו ממנה. 

מגדל המים

מול בית העם ניצב מגדל המים, מבנה עגול המזכיר מגדל של מצודה צבאית, בראש המגדל בריכת מים המכילה 75 מ"ק. המים הגיעו למגדל מקידוח במרחק של 2 ק"מ שמקורותיו היו שני מעיינות: האחד 'ביר חבריה' ממערב שמימיו שימשו לשתיה והשקיה, והשני 'עין אל חדרה' ששימש מקור מים לבהמות, כשלא הייתה ברירה השתמשו גם במים אלה לשתיה אך רק לאחר שהרתיחו אותם. בעיית המים הייתה אחת הבעיות הקשות של המתיישבים, והם ניסו להתמודד איתה ללא הרף. ב-6 פברואר 1907 נחפרה באר נוספת דרומית לכפר ונמצאו מים בעומק של 16 מ', המים היו טובים לשתיה ופתרו חלק מהבעיות. מספר חודשים מאוחר יותר, נחתם הסכם עם המהנדס פרנק שבנה משאבה שפעלה בעזרת מנוע נפט בן 6 כוחות סוס. המשאבה דחפה את המים למרחק של 950 מטר ולגובה של שבעים מטר בצינורות לחץ עד למגדל המים של הכפר, ומכאן זרמו המים בכוח הכובד לכל הברזים בבתי המושבה. על גג המגדל ניצבים היום, זה ליד זה מדיד המים שהראה את גובה המים בבריכה בעזרת מצוף, והפעמון המקורי ששימש להזעקת התושבים לאסיפות או כאות מצוקה בשעת חירום. על הפעמון חרוטה הכתובת: "1917 מתנת העיר שטוטגרט לבית לחם בגליל". 

בהמשכו של המושב נגלה מצד שמאל את מרכז המבקרים של משפחת פליישמן.

מרכז המבקרים - בית משפחת וואגנר

המרכז ממוקם בבית בין שלוש קומות. זהו בית המגורים היחיד שאינו בנוי בחזית המגרש אלא מאחוריו, הסיבה היא כי אבי המשפחה היינריך וואגנר לא רצה לפגוע בפרנסת המשפחה - גידול חזירים, שהשתכשכו להנאתם ברחבה הגדולה שבחזית המגרש, לכן הצמיד את בית המגורים לרפת גדולה שהיום כבר איננה. אבי המשפחה היינריך וואגנר הגיע עם קבוצת הטמפלרים הראשונה לחיפה, ורכש את המגרש בבית לחם מהמהנדס דר' גוטליב שומאכר. המגרש יועד לבן קרל שבנה רפת גדולה והתגורר עם רעייתו אנה לבית ביטצנר מעל הרפת. כשבאו לעולם שלושת בני המשפחה: קרל, אוולד והלמוט, הגדילה המשפחה את הבית ואגף מגורים נוסף נבנה צמוד לרפת. אגף זה נבנה מאבן וקורות ברזל (רלסים) שתמכו את המבנה והחזיקו את הקומות העליונות. בחזית המערבית נבנתה מרפסת גדולה ורחבה ובחצר החזיקו את משק בעלי החיים של המשפחה שכלל פרות וחזירים. ערב מלחמת העולם השנייה התגייס אחד מבני המשפחה לצבא הגרמני ונהרג באירופה, בני המשפחה נותרו במעצר במושבה בזמן המלחמה ובשנת 1948 עזבו את ארץ ישראל לאוסטרליה יחד עם כל הטמפלרים שהתגוררו בארץ ישראל.

בית זה הוא היחידי שפתוח למבקרים (בתשלום, טל' 04-9532901), והוא משמש היום בחלקו כמרכז מבקרים ומקיים סיורים והדרכה בנושא ההתיישבות הגרמנית בארץ ישראל. נורית פליישמן לבית וייס, שנולדה בבית הזה, פתחה יחד עם בן זוגה קובי את הקומה הראשונה של ביתם למבקרים. במקום נשמרו המתקנים המקוריים של הבית: התנור, אגן הכביסה, בור המים, ופריטים מקוריים רבים כגון תמונות מחיי הטמפלרים במושבות, הרמוניום גרמני שהוחזר לאחר שישים שנה, ומוצגים מתקופת המשטר הנאצי באירופה.

תום תקופת הטמפלרים

לאחר עזיבת הגרמנים תפסו את המושב חברי ארגון "החורש" שעברו הכשרה בנהלל, וישבו משנת 1940 בחוות שטוק (היום תחנת הניסיונות "נווה יער") שם חיכו לעלייה על הקרקע. חברי הגרעין התיישבו בחציו המערבי של המושב וחלקו המזרחי שימש עד 1951 כבסיס לקורס מ"כים. עם עזיבת צהל השתלטו המתיישבים גם על חלקו השני של המושב (ללא אישור המוסדות המיישבים). לחברי הגרעין הצטרפו חברים מנהלל וחברי ארגון 'רקנטי' מרמות נפתלי. בכל אחד מבתי הגרמנים התיישבו שלוש-ארבע משפחות. לאחר אישור תקציבי מטעם הסוכנות נבנו "בתי סוכנות" שהוגרלו בין החברים, "בישי המזל" נשארו בבתים הגרמנים עד היום.

תמשיכו קדימה ברחוב הראשי ובצד שמאל תראו את בית הבד של ערן גלילי.
 

בית הבד של ערן גלילי

בית בד משפחתי קטן, המייצר שמן זית כתית מעולה בטכנולוגיה איטלקית מתקדמת. ערן גלילי כבר מגדל ומייצר מעל 15 שנים. כרם זיתים אורגני. בית הבד 250 מטר מכרם הזיתים. בית הבד האקולוגי אינו פוגע באיכות הסביבה והגפת (הפסולת) משמשת לדישון אורגני של הכרם. השמן הוא כתית מעולה בכבישה קרה בדרגת חמיצות שלא עולה על 0.8%. השמן נעצר שעות ספורות מרגע המסיק. שמן מזנים: פרונטיו (איטליה), לצ'ינו (איטלקי), סורי (ארץ ישראלי), פישולין (צרפתי), ברנע (ישראלי). המסיק הוא ידני ואינו פוגע בעצים או בפרי. 
במרכז המבקרים בכל שישי ושבת ניתן לקבל סיור והדרכה אישית אודות ייצור שמן הזית ותפעול בית הבד, טעימות שמן זית מהזנים השונים הן חובה לכל מבקר (חינם). ניתן גם לטעום ולרכוש גבינות עיזים ממחלבת בוטיק ייחודית. מרכז מבקרים ובו הסבר על הפקת שמן הזית. פתוח בשבתות מ 10:00 עד 17:30. טל' 04-6899779.

מפת המסלול

חוות דעת על אלוני אבא ובית לחם הגלילית

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...