שכונת רחביה בירושלים

בין השכונות הרבות שנבנו בירושלים בתקופת המנדט בולטת רחביה כשכונת גנים קלאסית, אחת משש שכונות שהוקמו במתכונת זו. מגוון הסגנונות האדריכליים של המבנים בשכונה הפכו אותה לאבן שואבת לחובבי אמנות ולתיירים סקרנים. ייחודה של רחביה בא לה גם מסיפורם האנושי של תושבי השכונה אשר יצרו פסיפס מרהיב של חיי תרבות מגוונים, מעורבות גבוהה בפוליטיקה ובהווי החיים הכללי.

זאת ועוד: תושבי רחביה השתייכו למעמד הבינוני גבוה שכלל משפחות מכל גווני הקשת: האליטה של המשפחות הספרדיות הירושלמיות, אנשי המוסדות הלאומיים וכמובן היקים, שהגיעו בעלייה החמישית, ואותותיהם הורגשו בכל אורחות החיים, עד היום.
כל זה הפך את רחביה לשכונה מסקרנת ומעניינת, בסיור נלך בעקבות סיפוריה, אנשיה ואתריה.

את מסלול הטיול כתבה גלית קרליבך, מורת דרך וסופרת המתמחה בירושלים וסביבותיה.

איך מגיעים

לבאים מחוץ לירושלים: נוסעים ישר מהכניסה לעיר, חולפים על פני בניני האומה. ממשיכים בנסיעה לאורך גן סאקר בשדרות חיים הוז, ובצומת הראשית עם רחוב הרב הרצוג פונים שמאלה עד שמגיעים לכיכר צרפת (צומת המחומשת שדרות בן מימון, קרן היסוד, רמבן המלך ג'ורג'). בנקודה זו מתחיל הסיור וניתן לחנות את הרכב באחד מחניוני עיריית ירושלים (בתשלום) אשר ברחוב המלך ג'ורג'.

לירושלמים: מומלץ להגיע ברגל או באוטובוס-כל קו שמגיע למרכז העיר ופונה לרחוב המלך ג'ורג'. לרדת ליד היכל שלמה להמשיך מעט עד לכיכר פריז ולפנות לרחוב רמב''ן- לטחנת הרוח השוכנת במרכז המתחם המסחרי-שם נפתח מסלולנו.

איך הכול התחיל?

שכונת רחביה הוקמה על אדמות שהיו בבעלותה של הכנסייה היוונית אורתודוכסית. הכנסייה נקלעה לחובות כבדים ובשל כך מכרה את אדמותיה לכל המרבה במחיר. הקרן הקיימת וחברת הכשרת הישוב- הזרוע המבצעת של המוסדות הלאומים- ציוניים, קפצו על ההזדמנות והצליחו לרכוש את אדמות ג'נזריה- לימים שכונת רחביה, בסכום ענק של 220,000 לירות סטרלינג.

תכנונה של רחביה נמסר לריכרד קאופמן-מחשובי האדריכלים שפעלו בארץ בתקופת המנדט, והיא הייתה לאחת משש שכונות הגנים שנבנו בירושלים (תלפיות, מקור חיים, בית וגן, קריית משה, רחביה ובית הכרם). שכונות אלו שילבו בין העיר לכפר: אזורי המגורים הופרדו ממבני התעשייה, מס' הדיירים הוגבל, והבתים הוקפו בגינות-חידוש מרענן בירושלים הבנויה אבן.

טחנת הרוח [1] - רח' רמב‘ן 8

טחנת הרוח המזכירה את זו של שכונת משכנות שאננים, נבנתה בשנות השבעים של המאה התשע עשרה על ידי הכנסייה היוונית האורתודוכסית. טחנה זו חדלה לפעול עם כניסת החידוש הטכנולוגי- טחנות הקיטור.

בטחנה זו התגורר האדריכל אריך מנדלסון שתכנן, בין השאר, את ביתו של חיים וייצמן, בית החולים הדסה הר הצופים ועוד. בשנות החמישים שכנו כאן הקונסוליה ההולנדית, ולאחר מכן הוזנח המקום במשך שנים ארוכות עד שנת 1987 שאז נחנך המרכז המסחרי הקיים יד היום.
נמשיך ברחוב באותו הצד.

בית ילין [2] - רחוב רמב’‘ן 14

אליעזר ותלמה ילין היו בין הראשונים שקבעו את ביתם על אדמות ג'נזריה, לימים רחביה. תלמה הייתה מוסיקאית (על שמה קרוי בית הספר לאומנויות ‘‘תלמה ילין’‘) ואליעזר היה אדריכל שאף תכנן מספר מבנים בשכונה.

הוא טען שהשכונה קיבלה את שמה מאביו, דוד ילין- בלשן ומחנך- על פי הפסוק ‘‘ויהיו בני אליעזר רחביה הראש ולא היה לאליעזר בנים אחרים’‘(דברי הימים א',כ’‘ג י’‘ז) רמז לכך שלאליעזר היו רק בנות.

בית סלומון [3] - רחוב רמב’‘ן 16

גם בשכונה בורגנית כרחביה אפשר למצוא סיפור שהמרכיבים הטובים ביותר נרקחו בו: רכילות, אהבה וביטול נישואים. רוזה, בתו האהובה של איש העסקים יצחק כהן - ממשפחות האצולה הספרדיות של ירושלים, התארסה עם אחד מבניה של משפחת שטרן האשכנזית שבביתם בשכונת ממילא זכו לארח את הרצל במסעו ארצה.
יצחק העניק לזוג את המגרש כנדוניה, ואילו משפחת החתן בנתה את הבית. רוזה, כיאה לבת אצולה, עיצבה את הבית ואף בחרה במרצפות שיובאו במיוחד מאיטליה מעוטרות בוורדים המנציחות את שמה. ברגע האחרון ממש החליטה רוזה, מסיבות בלתי ידועות, לבטל את הנישואים.
שערורייה פרצה ברחבי השכונה אולם היא לא השפיעה על החלטתה. לאחר ביטול הנישואים נמכר הבית לשופט רוזנבלט ששהה בו בתקופת החגים.

בשנות השלושים רכש את הבית חיים סולומון בנו של רבי יואל משה סלומון - ממייסדי פתח תקווה. הוא החל לעסוק במסחר בתרופות והיה ממייסדי החברה 'סלומון לווין ואלשטיין' ממנה צמחה חברת 'טבע' הגדולה שכולנו מכירים.
בסוף תקופת המנדט, לאחר פיצוץ מלון 'המלך דוד', ביתרו הבריטים את ירושלים לאזורי ביטחון. הבית ששויך לאזור בטחון ב' הוחרם לטובת מגורים לחיילים. לאחר מלחמת העצמאות חזרה משפחת סלומון להתגורר בבית.

בית החלוצות [4] - רחוב אבן גבירול 14

תמיד מדברים על חלוצים, אבל כאן, בבית זה, שהיה בבעלותו של המרכז החקלאי של ההסתדרות, ייסדה רחל ינאית בן צבי (אישתו של נשיא המדינה לשעבר), אגרונומית במקצועה, משתלה שמטרתה הייתה להכשיר את בנות ישראל לעבודה חקלאית. במשתלה שקדו על ריבוי אורנים, ואף גידלו פרחים שנמכרו לאחר כניסת השבת. אין חדש תחת השמש, והעניין גרר הפגנות נזעמות של הציבור החרדי.

בשנת 1928 העבירה רחל את המשתלה לארמון הנציב והמגרש שהתפנה הוקם כבית החלוצות. הוא תוכנן על ידי האדריכלית גניה אורבוך, ונבנה בשנים 42-41 בתרומתן של ליגת נשים למען ארץ ישראל בניו יורק. הבית נבנה במתכונת פשוטה וצנועה, כיאה לייעודו וכלל שתי קומות ששימשו כמקום הכשרה מקצועית לעולות חדשות.
בשנות הארבעים הועברה לכאן תחנת השידור של 'ההגנה', ששכנה עד אז ברחוב הלני המלכה. כיום הבית שייך למרכז בן צבי.

משרד ראש הממשלה [5] - אבן גבירול 1 

הבניין שימש את משרד ראש הממשלה עד לבניית הבניין החדש בקרית הממשלה בגבעת רם בשנות השישים.
כאן עבד בן גוריון כשכיהן כראש ממשלה. אפשר להביט אחורה בקנאה ולייחל למנהיגים כאלו: מדי בוקר היה בן גוריון צועד מביתו שבשדרות מימון 46. שוטר היה מלווה אותו, אך בן גוריון היה מנסה למצוא לו עבודות חשובות יותר. כאן גם עבד משה שרתוק, לימים שרת. משנות השמונים שוכנים כאן משרדי המגבית המאוחדת.

בנין המוסדות הלאומיים [6] - רחוב המלך ג'ורג' פינת רחוב קרן קיימת

המבנה הפשוט למראה תוכנן על ידי האדריכל יוחנן רטנר, ותוכנן לאכלוס מוסדות המדינה שבדרך. הוא נבנה במשך 8 שנים. באגפו הימני שכנו משרדי הקק’‘ל ובאגף השמאלי קרן היסוד, ובאמצע- מוקמו מוסדות ההסתדרות הציונית. עד סוף שנות החמישים היו נוהגים לערוך כאן את טקס הבאת הביכורים על ידי ילדי ירושלים .
בבוקר ה-11 במרץ בשנת 1948 החרידה התפוצצות אדירה את מנוחתם של תושבי רחביה וירושלים כולה, אנטון דאוד קרמלו, ערבי נוצרי, נהג הקונסוליה האמריקאית ששכנה בסמיכות, הצליח להחדיר את מכונית התופת למרכז העצבים של המוסדות הלאומיים.קודם לכן, הוא הצליח ליצור קשר עם שירות הידיעות של ההגנה והבטיח לספק להם נשק תמורת תשלום. הוא הערים עליהם ותוצאות הפיגוע היו קשות: 12 הרוגים ומאות פצועים. פיצוץ זה היה השלישי בסדרת הפיגועים בירושלים במלחמת העצמאות.

בית הכנסת ישורון [7] - רחוב שמואל הנגיד 30 פינת רחוב המלך ג'ורג'

במגרש הזה שכנו הצריפים והאוהלים של אנשי גדוד העבודה שבנו את בתי רחביה הראשונים.
בשנים 1934-1936 נבנה בית הכסת ישורון. היזם היה לואי לובר, יהודי אמריקני שביקש לייסד בית כנסת אורתודוקסי מודרני, היה בכך חידוש, שכן המודרניות נקשרה עד אז לרפורמים.
לובר הצליח לארגן קבוצת צעירים שאף קיבלה את ברכתו של הרב קוק. התפילה הנאה שנהגתה בנוסח הספרדי, ללא הטעמות יידישאית, משכה אישים רבים להצטרף לקהילה, ביניהם היו העורך דין מרדכי עליאש, הנרייטה סאלד, השופט גד פרומקין, אוסישקין ועוד.

האגודה נקראה 'ישורון', והיא הייתה אחראית לאסוף תרומות לבניית בית הכנסת. לקראת סיום הבנייה אזל התקציב לחלוטין, אך אז התרחש נס: זקנה ערירית מקייפטאון הרימה תרומה נכבדת ובכך סייעה להשלים את מלאכת הבנייה.
המגרש עצמו נקנה ממנזר רטיסבון הסמוך, הרכישה עוררה וויכוחים ומחלוקות, בשל הצלב הגדול שהוצב בסמוך לבית הכנסת, אך לבסוף הוטתה המחלוקת לצד אלו שצידדו ברכישה. הבניין בנוי בסגנון הבין לאומי-קווי המתאר פשוטים ונקיים ללא קישוטים מורכבים.
בבית הכנסת נשא הרב הראשי האשכנזי יצחק הרצוג דרשה בגנות הספר הלבן, וכן נערכה בו אזכרה לאורד ווינגיט - מקים פלוגות הלילה המיוחדות. כיום נערכות בו פעילויות תרבותיות רבות ומגוונות.

קפה חרמון [8] - רחוב קרן קיימת 10

הקפה בהא הידיעה של המנהיגות הציונית. כל שועי הארץ נהגו לשבת שם: מבן גוריון ועד אוסישקין, ועקב כך היו הדלפות על השיחות שנערכו שם. בנוסף, ישבו בבית הקפה אנשי ספרות כדוגמת לאה גולדברג שנהגה ללמוד שם גרמנית, הסופר שלמה צמח ועוד.

הגימנסיה [9] - רחוב קרן קיימת 12

לא תמיד שכנה הגימנסיה במקומה הנוכחי. היא נוסדה בשנת 1909 בשכונת זיכרון משה ולאחר שנה עברה לרחביה. עם המעבר עזבו משכילים רבים את זיכרון משה לשכונה החדשה והשתקעו בה. המבנה תוכנן על ידי האדריכל פריץ קורנברג. ובמקורו מבנה חד קומתי. עם השנים נוספו קומה ואגפים רבים.
הגימנסיה הפכה לשם דבר במערכת החינוך העירונית, יצחק שלו, תלמיד הגימנסיה וסופר תיאר את דוקטור רוזנבלום, המנהל, בספרו הידוע ‘‘פרשת גבריאל תירוש’‘ (מומלץ בחום):
‘‘מטרת חייו הייתה לעשות את הגימנסיה שלו ראויה לשמה .ולא תמיד עלתה בקנה אחד עם דעת מורינו ורבותינו מן הדור הציוני הקשיש’‘.       

בית אלישר [10] - רחוב אלחריזי 24

בשנת 1930 נישאו מנשה אלישר ורחל לבית קוקיא - שניהם מהמשפחות הספרדיות המיוחסות של העיר.
הזוג יצא לירח דבש באירופה ושם רכש חפצים ורהיטים לבית  שהחל להבנות בשכונת רחביה.

כיום נשמעות היטב צפירות הרכבים מהכביש הראשי הסמוך, אך יש לזכור שהבית היה מבודד ומרוחק. ברבות הימים תיארה רחל את ההליכה הקשה ברחוב הבלתי סלול, את האיזור המסולע שנדמה כמדבר ואת יללות התנים שנשמעו על פתח הדלת.
מנשה עסק בייבוא סיגריות והיה ממייסדי האגודה ‘‘קדמה מזרחה’‘ שדגלה בהידברות עם הערבים שבעיר. כיום מתגוררת המשפחה בבית.

בית בן צבי [11] - רחוב אברבנאל 13

אי אפשר לספר על רחביה בלא להבליט צמד מיוחד במינו: הוא- ממקימי פועלי ציון, מעורכי עיתון אחדות, ממקימי הארגון בר גיורא ולימים נשיא מדינת ישראל, היא - חקלאית וחלוצה שעסקה בפעילות ציבורית ענפה. כל זה בשילוב תכונה נדירה כיום לעסקנים ולאישי ציבור: צניעות ופשטות.

עם הולדת בנם, עלי, עברו רחל ויצחק להתגורר בצריף פשוט אותו רכשו בתשלומים מחברת הכשרת היישוב. התברגנותה של השכונה שבה חיו לא השפיעה במאומה על דרך חייהם: בחורף נזלו מי הגשמים לקערות אמייל שהיו פזורות ברחבי הצריף.
סופו של הצריף התרחש בשנות החמישים, הוא פורק והועבר לקיבוץ בית קשת ונבנה לזכרו של עלי שנהרג למרגלות הר התבור. בית דירות נבנה לזוג בן צבי שכיום משמש את מכוני המחקר הארכיון והספרייה.

בית פרומקין [12] - אבן עזרא 22

כאן התגורר השופט גד פרומקין, ממייסדי רחביה, בנו של דב פרומקין עורך עיתון 'החבצלת'. טיבן של אגדות שהן מועתקות ממקום למקום, וגם כאן, כמו בפתח תקווה, הוזהר פרומקין שהמקום שורץ יתושים. הוא לא שעה לאזהרות דוקטור מזיא, ועקב בדקדקנות אחר הבנייה. חומרי הבנייה הובאו על גמלים, ובהמות משא אחרות.

הבית הצטיין בחידושים שלא נראו אז: מברלין הוזמנו רדיאטורים שאיש לא ידע להתקינם, והיו אביזרים נוספים מעוררי פליאה. סגנון הבנייה הוא בין לאומי, אך נוספו לו עיטורים מזרחיים. המקום הפך למקום מפגש של חשובי העיר: הנציב העליון, ראשי הציבור היהודי והערבי.  בשנות ה60 קנתה את הבית ישיבת נצח ישראל.

היקים באים

רוב היקים שהצליחו לעלות ארצה בשנים 36'-39' לא הגיעו לירושלים. כהיום כן אז: ירושלים הייתה מוגבלת מבחינת אפשרויות כלכליות, והיקים שעלו ארצה היו בעלי מקצועות מכובדים ובעלי משפחה מבוססים. למרות זאת, גם המעטים שהגיעו שינו מאוד את נוף השכונה. הבחירה ברחביה הייתה ברורה מאליה: זו הייתה שכונה אמידה שבראשה עמד וועד חזק ומגובה על ידי המוסדות הלאומיים, הוועד שמר על אופי השכונה בקנאות רבה וכולם השתתפו בחובת המיסים. לא ייפלא ,על כן, שהיקים מצאו ברחביה מקדש מעט ממה שהותירו אחריהם בגרמניה.

האווירה בשכונה השתנתה. יותר ויותר נשמעה השפה הגרמנית ברחובות. מושגים כמו שלאף שטונדה, וכינויי כבוד: הר ופראו נטמעו בחיי היומיום. בבתי קפה של יקים הוגשו שטרודלים, פנסיונים צצו בכל פינה ונשאו את שם בעליהם, וחליפות כבדות וכהות כבר לא היו מראה מוזר מאוד בעיר החמה.
מבין היקים ניתן למנות רופאים רבים - חלקם השתלבו בעבודה בבית החולים הדסה, וכן מורים ופקידים רבים. 

 

בית רופין [13] - רחוב רמב’‘ן 30

אם הזכרנו את היקים שהתגוררו ברחביה, זה הזמן להכיר אחד מהם: ארתור רופין. הוא הגיע מגרמניה כדי לבדוק את האפשרות לפיתוח חקלאות ותעשייה בארץ. הוא היה יקה אמיתי: משפטן, כלכלן ודוקטור שהשפה והתרבות הגרמנית היו חלק מזהותו. ככזה, התקבל בחשדנות על ידי אנשי העלייה השנייה.
הוא מונה כראש המשרד הארצישראלי - והצליח לעודד יוזמות שונות כגון הקמת חוות, והכשרת מקומות עבודה לפועלים.

רופין גם היה האיש שהחליט לרכוש את אדמות ז'נג'ריה מהכנסייה היוונית אורתודוכסית. ביתו היה אחד המבנים הראשונים שנבנו על ידי פועלים יהודים. הוא ואשתו חנה טיפחו אותו באהבה, וילדי השכונה אהבו להסתנן אל הגינה המרשימה. רופין נפטר משבץ לב בעת שעבד בגינתו.

בית אוסישקין [14] - רחוב רמב’‘ן 32

בבית שלפנינו התגורר מנחם אוסישקין -מראשי ההסתדרות הציונית. הוא עבר מבית מחניים המפואר שברחוב שבטי ישראל, וכשבנה את ביתו, חקק את השם מחניים מעל הדלת, כאות הוקרה לביתו הקודם. אוסישקין אהב פאר והדר, ובביתו לא חסר מכל אלו: הוא התמלא בכדים מצוירים, שטיחים אקזוטיים, ורהיטים.

אהבתו של אוסישקין לסממנים חיצוניים באה לידי ביטוי בפרשת שמות הרחובות ברחביה. כאשר היה בן שבעים הוחלט לקרוא לרחוב על שמו-צעד יוצא דופן בהחלט לקרוא רחוב על שם אדם שעודו בחיים. אך שם הרחוב נקבע בחייו, ובדחני השכונה מספרים שפעם באו אל אוסישקין וועד השכונה וביקשו כסף לסלילת הרחוב. ענה להם אוסישקין:קודם תבקשו משכני אברהם אבן עזרא,ולאחר שייתן לכם, אוסיף גם אני....’‘

שדרות בן מיימון [15] 

השדרה תוכננה על ידי האדריכלים אליעזר לווין ווילהלם הקר, והיא שימשה כציר הירוק של שכונת רחביה, כשכונות גנים נוספות, והיא מזכירה מאוד את שדרות רוטשילד ואחרות שנבנו בתל אביב.
השדרה נקראה כך כדי למנוע בלבול עם רחוב הרמב’‘ן הסמוך. בשדרה יש עצי חרוב כבני שבעים.

המקום זכה להנצחה ספרותית ברומן שירה של ש’‘י עגנון.  בית ותיק ברחוב הוא גלריה נורה, השוכן ברחוב בן מימון 9, הייתה זו הגלריה הראשונה בירושלים, ובמקומה הקודם-ברחוב אגרון, הציגו בה אמנים ידועים כמו יעקב פינס, מרסל ינקו ואחרים.
הגלריה ידועה כמקום חניכה ראשוני לאמנים בתחילת הדרך, וכמובן לאמנים וותיקים ובעלי שם.

קבר יסון ברחוב אלפסי [16] - רחוב אלפסי 10

רוב הבתים שנבנו ברחוב אלפסי נועדו להשכרה לבני העלייה החמישית. רבים מהבתים נבנו בבטון ובטיח ולא באבן, בגלל השביתה הגדולה במסגרת המרד הערבי. בבית אלפסי מספר 25 הסתתר מנחם בגין מפקד האצ’‘ל ושם נולד בנו-בנימין. עקב הלשנה הבריטים פשטו על הדירה, אך בגין ניצל כיוון ששעה באותה עת בתל אביב.

בשנת 1956 התגלה קבר מתקופת החשמונאים. בקבר נמצאה כתובת יוונית על מות אדם בשם יסון, וכמו כן נתגלו ציורי מנורה ומרדף ספינות. 

הזדקנות השכונה ושינוי אופייה

בתחילת שנות החמישים החלה רחביה לאבד מאופייה. קרבתה למרכז העיר הסואן והמפויח תבעה את השינוי. עתה, הרחובות הצרים שתוכננו במתכוון על ידי קאופמן, החלו להתמלא ברכבים, ושכונת הגנים איבדה מאופייה הירוק והשליו.
גם הסדרי החנייה הקשו מאוד על התושבים, וכמובן הזדקנותה ודלדולה של האוכלוסייה שגרה כאן: היקים, המשפחות הספרדיות, אנשי העלייה השנייה ועוד - נעלמו עם השנים. ולמרות כל זה, סיור ברחביה מבטיח חוויה מרתקת ומעניינת המגלה לנו טפח או שניים על החיים בעברה.  

סיום והגעה לרכב

מרחוב אלפסי חוזרים את כל הדרך עד לשדרות מיימון ,משם עולים לרחוב רמבן וממשיכים מזרחה עד לטחנת הקמח בה התחלנו את מסלולנו.

חוות דעת על שכונת רחביה בירושלים

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...