מסלול בהר הצופים: ההר הצופה אל העיר ואל המדבר

על הר אחד, שוכנים זה לצד זה, בית הקברות הצבאי הבריטי, פינה ירוקה ומרשימה, הגן הבוטני הראשון בישראל קמפוס האוניברסיטה העברית שלו היסטוריה מרתקת, ובית חולים הדסה, שניהם  ננטשו בצל מלחמה וחזרו לתפקוד מלא - צאו לטיול היסטורי מרתק | מאת: חני שמש
| 20/06/2018

המסלול נכתב על ידי מדריכת הטיולים חנה שמש. לפרטים נוספים על המדריכה »

על ההר 

הר הצופים הוא אחת הפסגות המקיפות את ירושלים ממזרח ומתנשא לגובה של 826 מטר. ממרומו של ההר ניתן לצפות על מרבית שטח ירושלים, ועל שטח נרחב ממדבר יהודה כולל ים המלח. הבאים לירושלים מהצפון ראו ממנו לראשונה את העיר ואת בית המקדש, ומכאן שמו. שמו הלועזי של ההר "סקופוס" הוא תרגום יווני של השם העברי. בערבית קרוי ההר ראס אל-משרף راس المشرف (בתרגום לעברית: ראש הנשקף).

הראשון שמזכיר את ההר בשמו הוא יוסף בן מתתיהו בספרו 'קדמונית היהודים', יא. בפרק ח' מספר ההיסטוריון על מפגשו של אלכסנדר מוקדון עם הכהן הגדול  [שהוא כנראה אגדה] על ההר: "וכששמע שהוא לא רחוק מהעיר, יצא עם הכוהנים והמון האזרחים וערך לו קבלת–פנים... במקום אחד הקרוי הצופים מפני שאפשר היה לראות משם את ירושלים ואת בית–המקדש".

וכן בספרו מלחמות היהודים ב פרק יט' מספר בן מתתיהו כי הלגיונות הרומאיים החלו את ההתקפה על ירושלים מבסיסם על ההר: "מצא לו צסטיוס שעת הכושר להתנפל על העיר... ושם את מחנהו במקום הנקרא צופים (סקופוס) במרחק שבעה ריסים מן העיר".

הר הצופים שימש בעבר גבול פיזי וגם דתי הלכתי הקובע את תחומו מחוץ לעיר ירושלים. על מורדות ההר נמצאו מערות קבורה עוד מימי בית שני וכאן מצאו להן משכן חלקות קבר אחדות ובתחילת המאה הייתה אף מחשבה להקדיש בהר חלקה לגדולי האומה. 

קו פרשת המים בין אגן הניקוז של הים התיכון לים המלח עובר בין פסגת הר הצופים לפסגת הגבעה הצרפתית. הנחל המנקז אזור זה אל הים התיכון הוא נחל צופים וזה המנקז את האזור אל ים המלח הוא נחל אוג.

א. בית הקברות הצבאי הבריטי לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

בתאריך סמלי 11/11 (1918) בשעה 11:00 נסתיימה רשמית מלחמת העולם הראשונה בהסכם שביתת נשק בקרון רכבת ביער קומפיין שבצרפת.

'המלחמה הגדולה', כפי שנקראה מלחמת העולם הראשונה עם סיומה, דרשה הקרבה נוראית וזו עוררה את ההכרה באחריותה המוסרית של המדינה לקבורת חייליה והנצחתם. 13 מיליון נהרגו במלחמת העולם הראשונה – לשם השוואה, במלחמתו של נפוליאון ברוסיה נהרגו 400 אלף "בלבד". החדרת ההבנה כי יש צורך בהיערכות מתאימה לקבורת החללים נזקפת לזכותו של פביאן וייר, פעיל בצלב האדום הבריטי. הבריטיים החליטו לקבור את חללי האימפריה במקום קבורתם, שכן לא ניתן היה לעמוד בהוצאות העברת גופות החיילים אל ארצות מוצאן. 

מאז נערך טקס אזכרה רשמי בבתי הקברות הצבאיים הבריטיים ואתם מוזמנים להשתתף בטקס חגיגי זה כל שנה בשבת הקרובה לתאריך.

בטקס נאמרים דברים מפי נציגי הקונסוליות והארגונים השונים ומניחים זרים לצד הקיר המרכזי. תרועת האשכבה בחצוצרה ואחריה הנגינה של חמת החלילים מלווים את סיום הטקס. שווה להשתתף.

בבית קברות זה טמונים 2,539 חללים מארץ ישראל (מהם 24 יהודים), בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים, דרום אפריקאים והודים ואף חיילי אויב גרמנים, איטלקים וכמה תורכים. באנדרטת הזיכרון לחיילים שמקום קבורתם לא נודע הנמצאת בחזית בית הקברות, מונצחים 3,051 חללים. 
 
הבריטים קבעו מבנה אחיד לכל בתי הקברות הצבאיים הנראים כגן ירוק ומטופח בכל עיירה בריטית והם אף דואגים לתחזוקתו וטיפוחו עד היום. 

בארץ קיימים בתי קברות בריטיים ברמלה (הגדול), עזה, באר שבע, ירושלים (2 בתי קברות – השני לחיילים הודים בשכונת תלפיות) וחיפה. הר הצופים נבחר כמיקום לבית הקברות כנראה משום שהיה מחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים הבריטית, אך קרוב דיו למפקדה. אך יש להניח כי הנוף הנשקף מן ההר וקדושתה של העיר היוו גורם מכריע בבחירת המיקום.

חומת בית העלמין משמשת גם מצבת זיכרון לכל היחידות של חיל המשלוח האימפריאליסטי. עליה מצויים תגי היחידות וכן כתובת באנגלית, ערבית ועברית:

"חלקת השדה שעליה הוקם בית הקברות הלזה ניתנה במתנת עם מאת בני פלסטינה (א"י) להיות מקום מנוחת עולמים לחיילי ההסכמה שנפלו חללים במלחמת 1914 – 1918. יהי זכרם לברכה"

כבכל בית קברות צבאי בריטי, השטח תוכנן כגן אנגלי עם משטחי דשא וצמחיה נמוכה, וציר הרוחב חוצה את ציר האורך באופן שיוצר צלב. במרכזו מוצב "צלב ההקרבה" מורכב על פי ביטויו של רודיארד קיפלינג מ"חרב שלופה הנחה בחיקו של הצלב". אבן הזיכרון לצדו, מעוצבת כמזבח ועליה חקוק פסוק שהציע קיפלינג, ששכל את בנו היחיד במלחמה: ("שמם יחיה לדור ודור") הלקוח מספר בן סירא פרק מ"ד, פסוק י"ג. "Their Name Liveth for Evermore".

בקצה השדרה, מעל לקפלת הזיכרון, ניצב פסלו של סנט ג'ורג' נלחם בדרקון. סנט ג'ורג', הפטרון הקדוש של אנגליה, שהוצא להורג בלוד, היה לוחם באימפריה הרומית בתחילת המאה הרביעית. כאשר הקיסר דיוקלטיאנוס הוציא צו לרדיפת הנוצרים סנט ג'ורג' צידד בנוצרים על כן ערפו את ראשו.

המצבות הן  בנות צורה אחידה: בראש המצבה מופיע תג היחידה. על המצבה רשומים דרגת החלל, תאריך נפילתו וגילו ובדרך כלל מצוין סמל דתו. משפחת החלל יכולה להוסיף כיתוב אישי על המצבה לזכרו.

בבית הקברות בהר הזיתים נטמנו 24 חיילים יהודים ועל מצבתם מסומן מגן דוד. 

מצבתו של ויליאם שייקספיר בהר הצופים 

מצבה שמעוררת תמיד עניין רב היא של החייל ויליאם שייקספיר. מסתבר שחייל זה נפל חלל בגיל 41 ב- 23.5.1918. שייקספיר היה נהג תובלה בגדודו של הגנרל אלנבי הבריטי, כובש ירושלים, ונהרג בקרבות לשחרור אזור ירושלים. 

חייל – מאת רופרט ברוק (Roopert Brooke ) מגדולי משורריה של אנגליה שנפל בפלנדריה ב-1914 והוא בן 27. תרגום: משה שרת

ואם אמות, חשבי רק זאת עלי:
כי יש פינה אי-שם בשדה נכר
שהיא לנצח אנגליה, בה יהא טמון
ביקר אותו קרקע – עפר יקר ממנו;

עפר שאנגליה ילדה, טיפחה, נטעה בו דעת,
נתנה פרחים לו לאהוב, שבילים לנדוד בם,
גוף מגופה של אנגליה, נשם אויר בה,
שטוף נחליה, ברוך שמשות מולדת.

ועוד חשבי, לב זה כל רע ממנו סר,
הלמו צפון בחיק נשמת עולם,
מחזיר מהבלימה את הגיגיו, מתת ארצו הם;
הוד מראותיה, נעים צלילה, חלום אושרה
וצחוק רעות נשמע בה ועדנת
לבות שלווים תחת שמיה

ב. בית החולים הדסה 

בית החולים הדסה על הר הצופים תוכנן כחלק מהאוניברסיטה העברית ופתח את שעריו ב-1938. מלאכת התכנון הוטלה על האדריכל הנודע אריך מנדלסון, אשר בנה קמפוס מודרני ובו שני מבנים מלבניים גדולים המחוברים על ידי שלושה מבנים הניצבים אליהם. 
בנין בית החולים, מודרני בתפיסתו ובצורתו הפונקציונאלית, מצטיין בקווים ישרים בהם שילב מנדלסון אלמנטים קישוטיים. מרפסות, חלונות גדולים ונקודות תצפית אל נוף ההרים ממזרח ואל העיר ממערב מנצלים את מיקום המבנה כנקודת תצפית על נוף קדומים עוצר נשימה.
הכניסה הראשית לבניין קושטה והובלטה על ידי מבנה ועליו שלוש כיפות שמטרתן היחידה היא אסתטית וממקמת את המבנה המודרני באופיו בתוך המרחב האוריינטלי. באגף המזרחי של הבניין נבנתה מרפסת רחבת ידיים בצורת חצי עיגול התלוי מעל המצוק ופונה לנוף של הרי ומדבר יהודה.
בשנת 1938 נפתח בית החולים ובו 300 מיטות, בית ספר לאחיות, מכוני מחקר ומחלקות אשפוז מודרניות. בית החולים היה שונה מכל מוסד רפואי שפעל עד אז בעיר והיה קפיצת דרך משמעותית - בצעד אחד זכתה העיר לבית חולים "אמיתי" במקום מוסדות קטנים חסרי יכולת להתמודד עם דרישות כרך מודרני, ועם קשר למחקר רפואי ובית ספר המכשיר את כוח האדם הנדרש להפעלת בית החולים. עם פתיחתו הוכתר למתקדם במזרח התיכון.

מלחמת השחרור ושיירת הדסה

אחרי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, בית החולים היה נתון להתקפות הערבים. בתחילת מרץ 1948, איים מנהיג הכוחות הפלסטיניים בירושלים, עבד אלקאדר אלחוסייני , לפוצץ את בית החולים. במקביל, הותקפו השיירות לבית החולים עד כדי סכנת ניתוק בין הר הצופים מירושלים העברית. 

ב-13 לאפריל יצאה לדרך שיירה לבית החולים בת 105 נוסעים ובה המנהל ד"ר חיים יסקי, אנשי הגנה, רופאים, אחיות, עובדי הדסה ואנשי סגל של האוניברסיטה העברית. כשהגיעה השיירה לשכונת שיח' ג'ראח, הותקפה על ידי כנופיות ערביות ממארב מתוכנן. בשעה 09:45 עלה המשוריין המוביל על מוקש. האמבולנס הגדול שבא אחריו וכן שני אוטובוסים ניסו לעקוף אותו, אך נתקעו בשולי הכביש. יתר כלי הרכב הצליחו להיחלץ לאחור. אש ערבית כבדה ניתכה על הרכבים התקועים ודי מהר נפגעו אנשים. בין ראשוני ההרוגים היה ד"ר חיים יסקי.

הערבים ניסו להתקרב אל כלי הרכב ובצהריים הצליחו להתקרב אליהם ולהבעירם, ויושביהם נשרפו חיים. כל אותן שעות, הבריטים לא סייעו ללכודים וגם לא נתנו לכוחות יהודיים להגיש להם עזרה. 

על פי עדותו של הסטודנט נתן סנדובסקי, הוא חש בשעה שתיים בצהריים, כארבע שעות לאחר תחילת ההתקפה, בריח של בנזין שנשפך ממיכל הדלק של האוטובוס. בתוך האוטובוס נוצרה תחושת מחנק. הערבים זרקו בקבוקי מולוטוב. נהג האוטובוס נפצע. מחליפו, נשרט בראשו ואיבד את עשתונותיו. 

בשעות הראשונות היו יושבי האוטובוס שקטים יחסית. הם לא בכו ולא צעקו, אלא צפו לכל הכיוונים כדי לוודא שהערבים אינם מתקרבים אליהם. מדי פעם הם השקיפו מהחלון האחורי בבריטים שהיו בסמוך, התחננו לעזרה, אך לא נענו.

ליצחק ברגר, מפקד כיתה בגדוד מוריה שנלווה אל השיירה, היו אקדח מאוזר ושמונה כדורים. מדי פעם הוא ירה כדור. במהלך שעות הקרב נפגעו רוב הנוסעים מכדורים שחדרו לאוטובוס. כשהסוף קרב, פקד ברגר לפתוח את הדלת השמאלית. אחת הבחורות שקפצה ונפגעה הגיעה עד למשוריין הליווי הראשון. אחרים שהתעודדו מהצלחתה, קפצו אף הם מהאוטובוס, אך נהרגו.

סנדובסקי התיישב ליד הפתח ובידו סכין מנתחים, כשהוא נחוש למנוע כניסת ערבים לאוטובוס. מייד לאחר מכן החל החלק האחורי של האוטובוס לבעור. הסטודנט מיקו וכסלר ניסה לשווא לכבות את האש. הוא קפץ מהאוטובוס, נפגע בפיו מכדור ונהרג.

סנדובסקי שמע את הנוסעים שנותרו באוטובוס צועקים: "אנחנו נשרפים חיים", ואז - קפץ גם הוא החוצה, רץ בזיגזג תוך נפנוף בסכין מעל ראשו, חלף סמוך לאמבולנס והגיע אל משוריין סיוע של הפלמ"ח שהצליח להתקרב. ככל הנראה, חשבו אותו הערבים לערבי, בזכות התחבושת על מצחו שנראתה ככפייה, והסכין שבידו. סנדובסקי היה בין המעטים שניצלו באותו יום. 

כותב מ.צ.ברקאי, אחד הניצולים בספר ההגנה: "הייתי במכונית "המקשר" שעלתה לאוניברסיטה… מיד לאחר שעברנו את המחסום ברחוב "שמואל הנביא" והתקרבנו אל הסיבוב, ניתכה אש חזקה על השיירה. הנהג נפצע ואיבד את השליטה על ההגה. האוטו נעצר… הערבים התקרבו לטווח רימונים והתחילו להשתמש בכדורים חודרי שריון. מבעד הפתח האחורי ראיתי שבמשך כל הזמן עבר צבא בריטי בשיירות גדולות, והמשיך בדרכו לעבר רמאללה. צעקנו, אולם הם לא נעצרו. מכוניות משוריינות של המשטרה הבריטית הגיעו, עמדו זמן מה וחזרו כלעומת שבאו מבלי להגיש עזרה כל שהיא, ומבלי לנסות אפילו להתקשר איתנו. ספרתי עד שבע מכוניות משוריינות שהיו במרחק של 30 מטר מאיתנו. היינו בטוחים שלא יתנו לערבים, לכל הפחות, להתקרב עד כדי כך שיוכלו לשרוף את המכונה. אולם לבסוף התייאשנו מהם לחלוטין, וראינו בהם רק צופים במחזה השמדה… הערבים הוסיפו אומץ למראה מכוניות המשטרה הבריטית שעמדו במקום, ומכוניות הצבא הבריטי שעברו בסמוך ולא נקפו אצבע".

ההתקפה נסתיימה רק אחרי כ-6 שעות, בשעה 15:30, כשהבריטים שמו קץ לטבח. 78 מנוסעי השיירה מצאו את מותם ובהם 20 נשים. 45 מהרוגי השיירה נקברו מבלי שגופתם זוהתה. כ-20 גופות חללים לא נמצאו ולא הובאו לקבר ישראל. בעיקול הדרך העולה להר הצופים מעל לשכונת שמעון הצדיק הוקמה אנדרטה המנציחה את קרבנות שיירת הדסה. הרחוב הראשי בשכונת מוסררה נקרא רחוב הע"ח על שם נופלי השיירה. ד"ר חיים יסקי הונצח ברחוב בהר הצופים. 

בעקבות ההתקפה היה ברור שיש לפנות את בית החולים ואת האוניברסיטה העברית מן ההר. ב- 5 למאי 1948, עשרה ימים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, ירדה השיירה האחרונה, ואיתה החולים האחרונים שפונו לירושלים העברית.

מקבץ מאורעות שהתחוללו כמה ימים לפני ההתקפה ובאותו יום עצמו שופכים מעט אור על הטרגדיה שהתחוללה בדרך אל ההר. 

ההתקפה על השיירה התבצעה כמה ימים לאחר מותו של המפקד הנערץ של כוחות הג'האד אלמוקדס באזור ירושלים עבד אלקאדר אלחוסייני בקסטל ב-8 באפריל ואחרי כיבוש הכפר דיר יאסין בידי כוחות האצ"ל והלח"י למחרת, ה-9 באפריל. הערבים האשימו את היהודים בטבח בכפר וגל של רגשות נקם גאה בקרבם. רבים רואים בהתקפה על שיירת הדסה ב-13 באפריל פעולת נקם של הערבים. 

גם בצד היהודי תשומת הלב הוסטה, שכן באותו יום, במסגרת מבצע נחשון, הגיעה אל ירושלים הנצור שיירת אספקה שמנתה 235 מכוניות. יומיים קודם לכן הגיע גם שיירה גדולה להר הצופים הנצור. אלה עוררו שמחה רבה בעיר ותרמו לתחושת ביטחון ושלווה. יתרה מזו, ראשי הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי נעדרו מן העיר: חיים הרצוג, ראש אגף הביטחון בסוכנות, היה בסיור עם בכיר מהאו"ם ויצחק בן צבי שהה בים המלח. אם לא די בכך: באותה שעה התקיים בבית החולים שערי צדק שבמרכז העיר טקס ברית המילה לבנו של זלמן מרט, מפקד גדוד מוריה, שהיה אחראי על השטח העירוני של מחוז ירושלים. מרבית מפקדי הגדוד השתתפו בשמחת מפקדם.

באשר לבריטים, אלה הבהירו שימנעו הגעת כוח יהודי לסייע לשיירה, אך הבטיחו לסייע בעצמם לחילוץ הנוסעים. ניסיונות חוזרים ונשנים של מו"מ עם הבריטים להציל את נוסעי השיירה מצד כוחות יהודיים נדחו. הבריטים עשו מעט מאד להגן על השיירה . עיקר פעילותם התבטאה בצפייה פסיבית ובירי מזדמן לעבר התוקפים הערבים. הם לא הזרימו למקום כוחות שהיה ביכולתם לחלץ את השיירה ומנגד, מנעו מהכוחות היהודיים לסייע לה כראוי. 

ידוע על שני ניסיונות של חיילים בריטים בודדים  לסייע לשיירה: 

מייג'ור צ'רצ'יל, שיחידתו הייתה אחראית על הדרך להר הצופים, ביקש מהממונים עליו להפעיל יחידת שריוניות כדי להציל את השיירה, אך סורב. צ'רצ'יל החליט לנסות ולחלצם בכוחות עצמו, נטל זחל"ם עם תותח ומשאית, הגיע עימם עד סמוך לאוטובוס שעמד בקצה האחורי של השיירה, דפק על דלת האוטובוס והציע ליושביו לקפוץ ולהגיע בריצה לזחל"ם שעמד בסמוך, תחת חיפוי התותח שעליו. נוסעי האוטובוס סירבו. הם חשו עצמם באותה שעה מוגנים היטב מאחורי שריון האוטובוס וחששו להיפגע בדרכם לזחל"ם.

חריג נוסף נרשם מאוחר יותר, כשקצין מודיעין בריטי בשם ג'ון הווארד ניגש בשקט לאחד הפצועים והציע עזרה. בהתאם להנחיותיו של הפצוע, רבינוביץ', מפקד משוריין הליווי, שלף הווארד פנקס ובו חומר סודי מכיס חולצתו של אחד ההרוגים בשיירה ודאג להעבירו לאנשי ההגנה, אולם לבד מזאת הבריטים הזיקו, יותר משסייעו.
גם ברטה ספפורד וסטר, מתושבות המושבה האמריקנית הסמוכה, יצאה אל התוקפים ובנאיביות ניסתה לשכנע אותם להפסיק את הירי. אך התוקפים היו כמה מאנשיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ואלה התעלמו מהפצרותיה. 

משה ארנוולד בספרו "מצור בתוך מצור" המתעד את המערכה על הר הצופים הנצור, מסכם ואומר כי ניתן אולי להסביר את הימנעות הבריטים מלסייע לנצורי השיירה נבעה ממפלס השנאה כלפי הצד היהודי. זאת, משום שהגדוד הסקוטי, שהיה אמון על הגנת שיח' ג'ראח, סבל מפיגועים רבים מהתקפות המחתרות האצ"ל והלח"י בחודשים שקדמו לעליית השיירה להר הצופים.    

שיקום בית החולים 

מיום נטישת בית החולים נותק ההר כליל עד לחתימת חוזה שביתת הנשק, שבו נקבע שהר הצופים יהיה אזור מפורז. 

בתום 19 שנה, במלחמת ששת הימים, חובר שוב ההר לעיר, ויותר מאוחר חזרו אליו גם האוניברסיטה וגם בית החולים. בשל הנזקים וההריסות ראוי אולי היה להרסו ולבנותו מחדש, אך הוחלט לשקמו כדי לשמר את ערכו הלאומי והרגשי. הקליפה החיצונית של הבניינים הושארה ואילו החללים הפנימיים הותאמו לצרכי בית חולים מודרני.  

בשנת 1978, אל מול נוף המדבר, הוצב  פסלו העצום של ז'ק ילפשיץ – "פסל החיים". הפסל מכיל מוטיבים תנכיים כמו המנורה, משה והלוחות ,נח, יעקב והמלאך וכן סמלים של תקומה והתחדשות. 

ג. קיר המייסדים של האוניברסיטה העברית 

הקמפוס הוקם בתחומי אחוזתו של ג'ון גריי היל, עורך דין מליברפול, אוהד הציונות, שמכר את אחוזתו לחיים וייצמן לצורך הקמת הקמפוס. אבן הפינה לאוניברסיטה הונחה כבר ב-1918 והאוניברסיטה פתחה את שעריה בטקס רב רושם למרגלות ההר ב-1 באפריל 1925. 

 קיר המייסדים מייצג את אותם אנשי מעש ואולי גם חולמים שהגו את הרעיון להקים מוסד יהודי להשכלה גבוהה בארץ ישראל, ש"תצא ממנו תורה וחכמה לכל בית ישראל". צבי הרמן שפירא, רב ופרופסור למתמטיקה ואיש חיבת ציון, אשר הציע כבר ב-1882 לייסד בית ספר גבוה. הרעיון קרם עור וגידים וב-1913 הצביע הקונגרס הציוני האחד-עשר בעד ייסוד אוניברסיטה בירושלים ששפת ההוראה בה עברית. 

בין מקדמי רעיון הקמת האוניברסיטה אנו רואים את תמונותיהם של מרטין בובר, מגדולי הרוח היהודים במאה ה-20 שהצטרף גם  לסגל האוניברסיטה בנושאי המחשבה היהודית והחסידות. לידו אנו רואים את ד"ר ארתור פייבל ממנסחיו של מסמכי היסוד של האוניברסיטה העברית. מי שפעל רבות להקמת האוניברסיטה הוא ד"ר חיים וייצמן, מי שלימים יהיה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שראה בהקמת מוסד מדעי בירושלים גורם מרכזי בהגשמת הציונות.

פרופ' אלברט איינשטיין וחתן פרס נובל, מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים פעל רבות להקמתה של האוניברסיטה ולביסוסה. לאחר מותו, הוריש את כל הונו הרוחני לאוניברסיטה. אחרון ברשימה הוא ד"ר יהודה לייב מאגנס, ממנהיגי יהדות ארצות הברית, אשר מונה ב-1935 לנשיאה הראשון של האוניברסיטה. הוצאת הספרים של האוניברסיטה העברית נקראת על שמו. 
 
הישוב ראה ברעיון הקמת האוניברסיטה מאורע היסטורי והמשך שלשלת הגאולה. לכבוד המאורע, כתב המשורר יצחק אליהו נבון מהעיר אדריאנופול בטורקיה את השיר "ניצני שלום": 

נָבִיא מְרוּדִים לְנַחֲלָה
אַרְצָה אָבוֹת בֵּין רֹב אַחִים
וּנְפוֹצִים שֶׁבַּגּוֹלָה
שִׂימֵם נָא יָהּ בַּמִּבְטָחִים    

אַל יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי יָדוֹ
לְטוֹב וּלְמַדָּע יִתְחָרוּ
יֶהֱגוּ אֱמֶת וְיַגִּידוּ
צִדְקַת עַמִּי חִישׁ יַכִּירוּ    

יִצְמַח שָׁלוֹם רַב מֵאַרְצִי
נְוֵה שָׁלֵם עִיר חֶמְדָּתִי
חֹק וּמִשְׁפָּט יִבְנוּ פִרְצִי
יוֹדוּ כָּל עַמִּים חֵן דָּתִי

בקצה שדרות צ'רצ'יל נפנה שמאלה.

ד. תצפית אל המדבר ואל הכפר עיסוויה

מדבר יהודה אינו שייך לקו המדבריות העולמי. זהו מדבר אחר, מקומי, שנוצר בשל תנאים אקלים מקומיים. זהו מדבר בצל גשם שנוצר כתוצאה מכך שרכס הרים מונע מעבר רוחות הנושאות אוויר לח אל צדו השני של הרכס המוגן מפני הרוח. מהים התיכון עולים אדים ועננים אל הרי יהודה. אלה מתקררים תוך כדי עליה (כחצי מעלת סלציוס לכל 100 מטרים) והאדים הופכים לטיפות של גשם וכך ניתך גשם. אך כשהעננים מגיעים לפסגת ההר גושי האוויר יורדים ומתייבשים בחום העמק. במקום זה הם יורדים לכיוון ים המלח מגובה של 800 מטר עד למינוס 400 – זוהי ירידה דרסטית לעומת העלייה המתונה. לכן בעמק עצמו אין גשם ולכן הוא נקרא שטח מדברי בצל גשם. כך באזור ירושלים יורדים בממוצע כ-600 מ"מ גשם בשנה ואילו במדבר יהודה עומד הממוצע על 100 מ"מ. העננים ממשיכים מזרחה בהתאם למשטר הרוחות ואז מטפסים על הרי מואב הגבוהים ושם יורידו גשם. 

למדבר יש השפעה עצומה על העיר ירושלים. זהו מקום מפלטם של הבורחים מן העיר (בדרך כלל מאימת השלטון כמו דוד, ירמיהו, עמוס). הירידה למדבר מאפשרת התבודדות והתבוננות נפש ואף התקרבות אל האל. מצד שני, הקרבה אל העיר מאפשרת חזרה או קיום קשרים  עם העיר הגדולה. (למשל מנזרי המדבר בתקופה הביזנטית).

ממזרח נראית ענאתא או בשמה המקראי ענתות, היא עיר הולדתו של הנביא ירמיהו שחי בזמן חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. היום העיר נמצאת בתחומי הרשות הפלסטינית מעבר לחומת ההפרדה. ממול, בעמק משתרע הכפר א-זעים. מזרחית לו מצפון לדרום נפרסת העיר העברית מעלה אדומים ומזרחה לה מספר תילים שקצותיהם קטומים והדרומי שבהם נקרא ג'בל אלמונטר (בערבית – הצופה). הר מונטר נקרא גם הר העזאזל. מקובל לזהותו עם צוק העזאזל ממנו היו משליכים מדי שנה את השעיר לעזאזל ביום הכפורים על מנת לכפר על עוונות עם ישראל. באופק הרחוק נראים הרי מואב. 

אנו עומדים בפתחו של הכפר עיסוויה שהתפתח לשכונה בירושלים וגרים בו כיום כ-15 אלף תושבים. במאי 1948 הוערך מספר תושבי הכפר בכ-950. על פי הסכם המפקדים במהלך מלחמת העצמאות, סופח הכפר לשטח המפורז של מובלעת הר הצופים. בדרך כלל נשמרו יחסים תקינים בין תושבי הכפר והשוטרים שעל ההר. 
לאחר איחוד ירושלים, בעקבות מלחמת ששת הימים, הוכלל הכפר בגבולותיה המוניציפליים המורחבים של ירושלים ומאז הכפר נחשב לשכונה בעיר. תושביה היהודים של העיר נרתעים מלהיכנס לכפר במיוחד לאחר שב-2010 נקלעו שלושה סטודנטים ותיירת אוסטרלית בטעות לשטח הכפר. עשרות צעירים יידו עליהם מקלות ואבנים וצינורות ברזל ויצרו מחסום כדי למנוע בעדם לצאת מהכפר. ברגע האחרון מכוניתם פרצה את המחסום ושוטרי מג"ב חילצו אותם בשלום. 

נחזור לשדרות צ'רצ'יל ונחצה את הכביש לאנדרטה ליחידת מצוף 242. 

ה. אנדרטה לציון יחידת מצוף 247 

ב-7 ביולי 1948, יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם המפקדים עליו חתמו משה דיין ועבד אללה אל-תל מפקד הלגיון הערבי בירושלים שבו נקבע שהר הצופים, שנותק משאר חלקי העיר, יהיה לאזור מפורז: מובלעת ישראלית, מובלעת ירדנית ושטח הפקר. המובלעת הישראלית כללה את מתחמי האוניברסיטה, בית החולים הדסה, בית הקברות הצבאי והכפר עיסוויה. נקבע שישראל תחזיק בהר שוטרים (ולא חיילים) החמושים בנשק קל וכמה אנשי סגל עובדים אזרחים. כן נקבע כי מדי שבועיים תועלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת אנשי ההר. [מובן שאנשי השיירה היו חיילי צה"ל במדי שוטרים ולעתים הוסתר נשק כבד בדפנות המשוריינים ששימשו את השיירה]. ירידת השיירה נוצלה להחזרת ספרים מבית הספרים הלאומי בהר וציוד מעבדות. 

בשנת 1955 הוקמה יחידה מיוחדת לשמירה על ההר בשם "מצוף 247". שני הצדדים הישראלי והירדני התבצרו משני צדי ההר, אך במרבית 19 שנות ההסדר וכמעט לא היו תקריות. תקרית החמורה ביותר נקראה לימים תקרית 'פטרול המוות' ב-1958. צלפים ירדניים ירו על פטרול סיור וארבעה מאנשינו נהרגו ואחרים נפצעו, וכן נהרג ראש מטה משקיפי האו"ם שניסה להשיג הפסקת אש בין הצדדים. 
בהר התפתח סוג של הווי מיוחד של 'נערי ההר' והמפקד כונה 'המלך'. מי שהכין את כל תכניות ההגנה של הר הצופים כמובלעת היה שלמה להט – צ'יץ' שהיה מפקד ההר בשנת 1953. לימים היה לראש עיריית תל אביב. לאחר מלחמת ששת הימים יחידת מצוף סיימה את תפקידה.  

יורדים לצומת רחוב מרטין בובר ושיירת הר הצופים.

ה. בית הקברות של משפחת בנטוויץ'

ליד הכניסה לקמפוס הר הצופים, מול חניון מדעי הרוח, נחבאת לה חלקת קבר ייחודית של משפחת בנטוויץ': הרברט בנטוויץ' היה בן למשפחת מהגרים מפולין שהתיישבה בלונדון, משפטן וציוני נלהב. בשנותיה הראשונות היה יועצה המשפטי של התנועה הציונית ונמנה עם מנסחיה של הצהרת בלפור. ב-1929 עלה ארצה עם אשתו סוזן לבית סלומון, גם היא בת למשפחה ציונית שהייתה מוזיקאית מחוננת. הם התגוררו באחוזת לנגה בזיכרון יעקב, שהקימה בתם ניטה, וכן בשכונת רחביה בירושלים. הם גידלו יחד 11 ילדים. ההורים הנהיגו משטר קפדני של למידה לילדיהם שכללו נגינה יומית בכינור, צ'לו או פסנתר. כל יום הוקדש ללימוד מקצועות שונים. 

אחד מהבנים, נורמן, אף הוא משפטן לימד באוניברסיטה העברית. משם צפה כל יום אל העיר המערבית והחליט להקים את אחוזת הקבר של המשפחה בנקודת תצפית זו. ילדי המשפחה התפזרו ברחבי העולם וחלקם אף התנצרו. בין ילדי המשפחה כדאי לציין את תלמה ילין הצ'לנית המפורסמת (שנישאה לבנו של דוד ילין) ויזמה את הקמת בית הספר לאומנויות הנושא את שמה.

בן אחר, הוא יוסף בנטווויץ' איש חינוך, חתן פרס ישראל לחינוך לשנת 1962 ושימש כמנהל בית הספר הריאלי בחיפה בשנים 1949 – 1955. 

מעל בית הקברות המשפחתי נמצא בית הקברות של המושבה האמריקאית אשר סגור בדרך כלל למבקרים. 
נמשיך בכביש העוקף של הקמפוס, בנימין מזר, אל התצפית.

  • כניסה לקמפוס האוניברסיטה העברית ולחלקת הקבר של משפחת בנטוויץ: יש לתאם עם מוקד הביטחון של  האוניברסיטה: 025883000, moked0@gmail.com

ו. תצפית הר הצופים 

תצפית הר הצופים  מאפשרת תצפית נהדרת אל ירושלים המערבית ולכיוון הר הבית ומזרחה של ירושלים. בסמוך לתצפית ישנה חצר ובה מספר מערות קבורה. התצפית הוקדשה ע"י האוניברסיטה העברית לציון אלו שתרמו מעל מיליון דולר לאוניברסיטה. 

מעל פסגת הר הצופים
 מילים: אביגדור המאירי | לחן: עממי  

מעל פסגת הר הצופים 
אשתחוה לך אפיים 
מעל פסגת הר הצופים 
שלום לך ירושלים! 
אלפי דורות חלמתי עלייך, 
לראות, לזכות, באור פנייך! 

ירושלים, ירושלים, 
האירי פנייך לבנך! 
ירושלים, ירושלים, 
מחרבותייך אבנך! 

מעל פסגת הר הצופים 
אשתחוה לך אפיים 
מעל פסגת הר הצופים 
שלום לך ירושלים! 
באלפי ברכות היי ברוכה! 
מקדש, מלך, עיר מלוכה! 

ירושלים, ירושלים, 
אני לא אזוז מפה!
ירושלים, ירושלים, 
יבוא המשיח, יבוא!

את השיר "מעל פסגת הר הצופים" כתב אביגדור המאירי, משורר, מחזאי וממייסדי תאטרון הקומקום. השיר לא נכתב במקור כשיר הלל לירושלים, אלא כחלק מתוך מחזה סאטירי. השיר במתכונתו הנוכחית הפך למעין המנון לעיר ירושלים. שני הבתים הסטיריים הושמטו.

מכאן ניתן להאריך את המסלול עד סוף רחוב בנימין מזר (כקילומטר) ולבקר גם בכנסייה המורמונית ובמתחם אוגוסטה ויקטוריה. 

בתוך הקמפוס: 

ז. תמונת ייסוד האוניברסיטה בבניין המנהלה

הטקס התקיים בהר הצופים בז' בניסן תרפ"ה, 1 באפריל 1925. הטקס נועד לסמן בתודעה הציבורית את תחילת פעילותה של האוניברסיטה העברית כמוסד אקדמי מוביל בעם ישראל, שהוקם בתכנונה של התנועה הציונית בארץ ישראל.
על פי אומדן השתתפו בו כשבעת אלפים בני אדם, תושבי ארץ ישראל ואורחים מחוץ לארץ, מנהיגים, אנשי דת ואנשי צבא ומנהל בריטיים, נציגי ממשלות ומשלחות אוניברסיטאיות, מבריטניה, אירלנד, ארצות הברית, הולנד, מצרים, שווייץ, צרפת, קנדה, פולין ואוסטריה. 
בין המוזמנים והמשתתפים היו הלורד בלפור, מנחם אוסישקין, הרב יעקב מאיר, פילדמרשל אלנבי, אחד העם (אשר גינברג), יהודה לייב מאגנס, נורמן בנטוויץ, נחום סוקולוב, יוסף קלויזנר, שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, ורה ויצמן, ג'ון הנרי פטרסון, מאיר דיזנגוף, אחמד לוטפי אל-סייד, ורבים אחרים. [במקום יש מקרא המשייך את האישים לתמונותיהם]. 

גם לקראת טקס זה נכתב המנון מיוחד: 
צְאוּ וָרֹנּוּ, קָטָן, רָב,
כִּי קָם, כִּי קָם הַדְּבִיר.
אִם גָּלָה כָּבוֹד, – הִנֵּה שָׁב!
לֹא אָבַד לָנוּ נִיר.

עַל הַר-הַצּוֹפִים מִגְדַּל אוֹר,
וְנִשְׁקָף הוּא בָּרוֹם.
אֶל נָגְהוֹ נִכְסָף דּוֹר וָדוֹר,
הִתְפַּלֵּל אֵלָיו דֹּם,

לְמוּל הַמִּדְבָּר, מוּל הַיָּם.
לְנֹכַח הַר נְבוֹ -  
בֵּית-מִקְדָּשׁ הוֹד יִתְנוֹסֵס שָׁם,
הַמַּדָּע יִנְוֶה בוֹ.

לְזִמְרַת תּוֹרָה יַעַן קוֹל -  
קוֹל מַעְדֵּר, פַּטִּישׁ, סְדָן.
וְשֶׁמֶשׁ תִּצְהַל עַל-פְּנֵי כֹּל:
כָּךְ עוֹבֵד עַם וְרָן.

השיר התפרסם בצ'נסטחוב ובוורשה שבפולין בשם "המנון לפתיחת האוניברסיטה" (עם תווים). השיר על תוויו נדפס בגיליון החגיגי של העיתון העברי היומי "היום", שיצא בוורשה ביום פתיחת האוניברסיטה, והוא אף הושר ב"אקדמיה החגיגית" שנערכה בצ'נסטוחוב לכבוד פתיחת האוניברסיטה, אולם לא זכה להפוך להמנונה של האוניברסיטה הנולדת. 

את המילים כתב העיתונאי יוסף הפטמן, מי שהיה אחר כך עורך עיתון 'הבוקר' ועוד לפני כן תרם לזמר העברי את השיר 'אנו נהיה הראשונים'. ואת המנגינה הלחין אברהם דוידוביץ', מנצח מקהלות מוורשה.

אנו ממשיכים אל גוש מדעי הרוח, גוש 3, אל בית הכנסת ע"ש הכט. 

ח. בית הכנסת ע"ש הכט בקמפוס הר הצופים

בית הכנסת בקמפוס הר הצופים הוקם על ידי משפחתו של מאיר יעקב שיק הכט (2006-1928) שהיה סנאטור יהודי ממדינת נבדה בארצות הברית ושגריר ארצות הברית באיי בהאמה. הוא נפתח לקהל הרחב בשנת 1983 ומתאים לאכלס בעזרת הגברים 100 מתפללים ובעזרת הנשים 50 מתפללות. על מלאכת העיצוב הופקד האדריכל רם כרמי. מבחינתו של כרמי בנין הפקולטה למדעי הרוח הוא עיר ושיאה של "העיר" שכרמי ברא – הוא בית הכנסת.

כדברי כרמי עצמו: "במרכזה של ה'עיר' הזאת עובר חוט השדרה של הרחוב הבנוי בצורת "וי" שבקודקודו - במקום הקרוב ביותר להר הבית – ממוקם בית הכנסת, המוקד הרוחני של הפקולטה למדעי הרוח. במקום ארון קודש נפתח ב'בית הכנסת' הזה חלון ענק, שמנקז את ה'תפילה' היישר אל הר הבית". 

רבים יוצאים נגד מבנה הקמפוס: מבחוץ וגם מבפנים, המגה־בניין הוא כוחני ומבוכי, עד כי קשה להתמצא בו ולמצוא את סוף המבוך. הקמפוס הנוכחי אינו פתוח אל המדבר או אל ירושלים העתיקה, אלא אטום לכל כיוון. היטיבה לתאר זאת חוקרת האדריכלות דיאנה דולב. ב-2005 פרסמה מאמר ביקורת הסוקר את האדריכלות של קמפוס הר הצופים. במאמרה חושפת דולב את כוונת האדריכלים והנהלת האוניברסיטה בתכנון הקמפוס, כוונה המנוגדת לעקרונות המקובלים ושעליהם לפעמים חושבים שמושתתת האקדמיה המערבית: "מטרת העל של אוניברסיטה – להיות מקום בו מלומדים וסטודנטים משתפים פעולה יחדיו על מנת ללמוד ולהגיע לחקר האמת – לא רק שאינה מקבלת ביטוי באדריכלות קמפוס הר הצופים, היא אובדת במסדרונותיו ובמבוכיו".

כיפת בית הכנסת בנויה כעין חופה אך קוויה טושטשו כדי לא להידמות לצלב. קווי המבנה מעוגלים ומרמזים על מעגלי צדק.

העיקרון השולט בבית הכנסת הוא עיקרון הסימטריה שמטרתה יצירת חוזק ויציבות. עיקרון נוסף שניתן לחוש בבית הכנסת הוא עיקרון הקצב. הנכנס לבית הכנסת עובר דרך מסלול המאפשר הצצה או התבוננות נוחה יותר דרך החלונות העגולים לחלל בית הכנסת. ישנם ששה חלונות עגולים כאלה, שלושה מכל צד. 
הדבר מתבטא כבר בכניסה לבית הכנסת שהיא מרחבה ציבורית, דרך כבש משופע וארוך וזאת כדי להכין את הנכנסים שהם עתידים להיכנס למקום קדוש, מעין עלייה אל המזבח. מושבי בית הכנסת מזכירים לנו חנוכייה בעלת שמונה קנים.

כל הנכנס אל אולם התפילה מבטו מיד ממוקד בחלון המשולש (טריפטיכון) הייחודי הפונה אל הר הבית ובית המקדש. לכן ארון הקודש ממוקם בצד כדי לא לפגוע בנוף. למעשה ישנם שני ארונות קודש כדי לשמור על עיקרון הסימטריה. כבכל בית כנסת דולק ליד ארונות הקודש נר תמיד כזכר למנהג של נר התמיד שדלק בבית המקדש יומם ולילה. 

גופי התאורה בבית הכנסת הם בעלי כותרות המעוצבות בצורת זיגוראת הפוך (מקור השם הוא מאכדית – להיות גבוה או בולט. ייתכן כי השורש 'זקר' מזכיר בעברית את המילה להזדקר). מטרת בניית הזיגוראת הייתה פולחנית ויועדה להנציח את השליט וליצור מיזם בו היו שותפים והתגאו כל תושבי העיר כדוגמת מגדל בבל).

גלגול מאוחר של "הפטנט" הזה ניתן למצוא באולם הנכנסים בטרמינל 3 שבנתב"ג בתכנונו של כרמי, שנפתח לציבור עשרים שנה לאחר פתיחתו של מבנה זה.

נצא אל רחבת פרנק סינטרה ואל התיאטרון.

ט. רחבת פרנק סינטרה והתיאטרון

התיאטרון (ולא אמפיתאטרון כפי שמכונה על פי רוב, כי אין זהו מבנה בעל 360 מעלות) משקיף על מדבר יהודה. הנוף שניבט מכאן מזרחה ודרומה הינו מדבר יהודה לכיוון ים המלח והרי אדום שבירדן. כאן נחנכה האוניברסיטה העברית ב-1 באפריל 1925.

זהו גם אותו התיאטרון בו קיבל יצחק רבין ד"ר כבוד בשם צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. אגב, בראש חבר הנאמנים הראשון דאז עמד הד"ר חיים ויצמן והוא כלל את לא פחות מאשר אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ומרטין בּובר.
הנאום הפך לסמל המעיד על הקשר בין צה"ל כאחד ממעצבי הערכים והמוסר הראשיים של החברה הישראלית והמדינה. בנאומו אמר רבין כי הוא רואה בהענקת התואר "הכרה עמוקה בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו".

בין התייחס בנאומו לתפקיד צה"ל בעיצוב החינוך והתרבות של החברה הישראלית, בכך שהוא נוטל על עצמו משימות חינוך ייחודיות כמו משימתם של אנשי הנח"ל והמורות החיילות באזורי הפיתוח, אך עיקר נאומו הוא הקדיש להכרה במוסריותו של צה"ל בעת מלחמת ששת הימים, גילויים שלדבריו, "ראשיתם ברוח וסופם ברוח".

הוא הביא דוגמאות של גילויי אחווה ורעות שהתגלו במלחמה, כמו "חבלנים שסיכנו את חייהם למלט את חברם הפצוע בשדה מוקשים". הסיבות לגילויים אלה בקרב חיילי צה"ל לא נבעו לדבריו מתוך רגשות מיליטנטיים, אלא מתוך צדקת הדרך והכרת תפקידם "להבטיח קיום האומה במולדתה" וכי הצבא "מהעם בא ואל העם חוזר".

ממתחם התיאטרון נעלה חזרה במדרגות ונפנה ימינה ונגיע אל רחבת המכון ליהדות זמננו. כאן הייתה אחוזתו של גרי היל שכל מבניהָ המקוריים נהרסו בבניית האוניברסיטה. מצד ימין נבחין בבניין שעל דלת כניסתו חרוט באבן משפט פיתגורס, וזהו מהמבנים הראשונים של האוניברסיטה ששימש את המכון למתמטיקה על שם איינשטיין.

נמשיך מכאן מרחק מטרים בודדים אל רחבת פרנק סינטרה ובה, בסמוך לבית הילל, נראה את אחד מהמבנים המקוריים הנוספים והוא המוזיאון "בית הנכות לעתיקות היהודים" (חקוק בשלט האבן על המבנה) המשמש כיום את המכון לארכיאולוגיה. במתחם מצוי העתק של 'תבליט לכיש' (עותק נוסף מצוי המוזיאון ישראל). התבליט מתאר את סצנת הכיבוש של העיר לכיש הלקוחה מאחד הקירות של הארמון בנינוה בידי סנחריב מלך אשור בשנת 701 לפנה"ס | המתחם סגור בימי שישי.

בסמוך לקפיטריה שבכיכר נמצאת אנדרטה חיה – עץ הנטוע אלכסונית באדנית מרובעת לזכרם של הרוגי הפיגוע הנוראי שארע כאן ב-2002. 

הפיגוע התרחש בקפיטריית "פרנק סינטרה" בזמן ארוחת הצהריים, בעת שסעדו במקום עשרות סטודנטים, מרצים ואורחים. בפיגוע נרצחו תשעה אנשים, רובם סטודנטים אמריקאים, ונפצעו כ-100 אנשים נוספים.
הפיגוע בוצע על ידי חוליית סילואן ממזרח ירושלים שפעלה תחת חסות החמאס. חבריה נתפסו ונשפטו למאסר עולם בכלא הישראלי בעקבות ביצוע פיגוע זה ואחרים, אך שוחררו בעסקת שליט.
נכנס מגשר הבטון אל הגן הבוטני.

י. מערת ניקנור וקבר אוסישקין 

הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים הוקם בשנת 1931 בידי פרופ’ אוטו ורבורג, מייסד המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית וד”ר אלכסנדר איג, מראשוני החוקרים בתחום הבוטניקה והפיטוגיאוגרפיה בישראל. שטחו של הגן כ-25 דונם ובו כ-950 מיני צמחים שהם כ-40% מכלל מיני הבר של ישראל. הגן משמר את מגוון המינים האותנטיים בארץ ומציג בתי גידול המאפיינים את אזורי הארץ. 

כאן נמצאו בין השאר עצמותיו וארון הקבורה (גלוסקמה) של ניקנור מאלכסנדריה המוזכר בתלמוד כמי שתרם שערים לבית המקדש ואשר בהם ארע נס במהלך מסעם מן הים אל הארץ. חשיפת מערה זו ב-1902 הייתה מעין הוכחה ארכיאולוגית לקיומהּ של דמות מוכרת מתקופת הבית השני, שאף התפרסמה בתרומתה לבניית המקדש. כיום הגלוסקמה נמצאת במוזיאון הבריטי ועליה הכתובת מכילה שלוש שורות ביוונית: "העצמות אלה של נקנר איש אלכסנדריה שעשה את הדלתות". ושורה אחת בעברית (או בארמית): "נקנר אלכסא"

לפני המערה ישנה חצר מלבנית וחזית המערה היא למעשה סטיו (שדירת עמודים מקורה) שנפלה תקרתו והוא נפתח לארבע מערות קבורה המחוברות ביניהם ובתוכן כוכי קבורה. באתר ישנה עוד מערת קבורה חמישית. נמצאו במקום חרסים ביזנטיים וגם צלבים וזה אומר כי הקבורה במערות המשיכה עד לתקופה הביזנטית.
ב-1931 מנחם אוסישקין שהיה יו"ר הקרן הקיימת הגה את הרעיון להקים במקום פנתיאון קבורה לגדולי האומה.
במסגרת תכנית זו, בשנת 1934 הועלו עצמותיו של חובב ציון יהודה לייב פינסקר מאודסה, ונקברו במערה. פינסקר נודע בחיבורו "אוטואמנציפציה" - שחרורם העצמי של היהודים באירופה שפורסם לאחר הפוגרום בקישינוב ב-1882 ובעצם קרא ליהודים ליטול את גורלם בידיהם.  

ב-3 לאוקטובר 1941 נקבר גם אוסישקין במערה אבל הנהלת האוניברסיטה החליטה להפסיק את הקבורה במקום, ובהר הרצל הוקמה חלקה לקבורת גדולי האומה. מספרים כי נציגי 31 ישובים הביאו שקיות אדמת ארץ ישראל לכבוד המת.

מהגן הבוטני מוביל שביל אל היציאה הראשית של הקמפוס. 

חשוב לדעת:

  • קמפוס האוניברסיטה העברית סגור בשבתות. ניתן לבקר במתחמי הר הצופים. 
  • בימי שישי אין כניסה למכון הארכיאולוגי ולתוך מבני הקבורה בגן הבוטני, אף כי רואים את הקברים בבירור משער הברזל. 

חוות דעת על מסלול בהר הצופים: ההר הצופה אל העיר ואל המדבר

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...