שבת בבוקר.
בעוד צמד בני העשרה שלנו ישנים עמוק במיטותיהם, ארזנו בעל-הבית ואני את הפק"ל הקבוע: תיק גב, בקבוק מים ומצלמה בהצלב. טרם צאתנו התייצב ארצ'י, הסטר האירי אהוב-הלב, בפנים נוגות בפתח הדלת.
נו טוב, אנחנו נשברים וקוראים לו. בוא כבר.
הוא מזנק החוצה, כמעט מחייך. הזנב מכשכש מעלה והוא מתיישב במושב האחורי, מתכנס לתוך עצמו כמו מבטיח: אתם עוד תראו, לא תרגישו אותי.
אנחנו יוצאים צפונה, לעכו.
צילום: טל-זהרה לביא
העיר הצפונית שבגליל המערבי היא תמיד יעד מסקרן. עשרות פעמים ביקרנו כאן, עם הילדים ובלעדיהם, עם חברים ולבד, ותמיד-תמיד נשארנו עם טעם של עוד. הפעם, כדי לגלות נקודות חדשות ופחות מוכרות, אני מקדימה טלפון לשרון רגב הנהדרת, דיפלומטית ומורת דרך, שמציידת אותי בטיפים של יודעי-דבר בלבד.
אמנם שבת, והמוני מטיילים צפויים להגיע העירה, אבל אין ייאוש בעולם כלל. יצאנו מוקדם, הכבישים עדיין ריקים, ואת הדרך חזרה נעשה, למודי ניסיון, טרם הפקקים.
אנחנו פותחים את הסיור בתצפית על העיר מגג אכסניית אנ״א עכו. מקבץ של גגות בגבהים שונים מאפשר מבט רחב על העיר היפה הזו, על גגותיה וצריחיה, על הסירות ועל הנמל שלחופו היא יושבת.
התצפית, בוודאי בראשיתו של סיור, היא המבוא לכל הטוב שיבוא בהמשך, ומאפשרת לסמן את הנקודות בהן נעבור.
מהחומה אנחנו צועדים לכיוון מסגד אל ג'זאר.
כל סיור שלי בעיר מעורבת יעבור תמיד בבתי תפילה: בתי כנסת, כנסיות ומנזרים, ובמידת האפשר גם במסגדים. ההתכנסות האינטימית הזו של האדם עם אלוהיו - מרתקת ונוגעת ללב. אני מוצאת את עצמי מביטה מן הצד, מוודאת שהמתפללים מודעים לנוכחותי, ושאני לא חודרת לתחום הפרט, אבל שומרת על מרחק ביטחון, מאפשרת מרחב כן להתכנסות.
מסגד אל ג'זאר שקרוי גם מסגד הפאשה הוא אחד המבנים המוכרים ביותר בעכו העתיקה. את הכיפות הירוקות שראינו במבט-על מתצפית גג האכסניה, אנחנו רואים כעת לנגד עינינו, לאחר טיפוס מהיר במדרגות האבן, וּמַעֲבָר דרך דלת עץ מעוטרת פיתוחים.
דלתות ושערים בערים מעורבות גורמים לי תמיד לעצור לרגע, להקדיש כמה דקות לעבודת האמנות, לעיתים לעבודת הרסטורציה (רַפָּאוּת). אנחנו מסיירים ברחובות הערים, בייחוד בסמטאות הצרות שלהן, והלב הולך שבי אחר הדלתות והשערים המוגפים, שכל אחד מהם מספר סיפור או לחילופין צופן סוד.
צילום: טל-זהרה לביא
בחזרה למסגד. אני משלמת דמי כניסה סמליים, מתבקשת לעטוף את הראש בצעיף צבעוני וצועדת לכיוון המסגד. בעל הבית שמח על הפטור שקיבל וממתין לי במורד המדרגות, ביחד עם הכלב שכניסתו נאסרה.
בניין המסגד נמצא בעיבורה של חצר רחבת ידיים, ובכניסה אליו מזרקה יפה שניתן לשתות ממימיה. חזיתו עשויה שיש איטלקי, ועמודי האבן שניצבים בכניסה אליו הובאו מקיסריה. מסביב למבנה המסגד חדרי לימוד ותפילה. אני מטיילת בשקט, כמעט לבד בסביבה. בעוד העיר העתיקה מתחילה להתמלא משפחות ומטיילים של שבת, מתחם המסגד משמש מובלעת יפה ושקטה, מנותקת מרחשי העיר.
אני עומדת בכניסה לאזור התפילה. פנים המסגד מעיד היטב על העושר העות'מני בדמות שטיחים עתיקים וחלונות ויטראז'. אולי זה המקום לכתוב על שנת הקמת המסגד ועל הרקע ההיסטורי שלו, אבל בכנות - אין צורך. תאריכים נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשניה. חוויות נשארות. אני כאן כדי לאסוף חוויות, מראות וטעמים ולהעביר אותם הלאה בסיפורים ובתמונות.
צילום: טל-זהרה לביא
אני יורדת חזרה במדרגות האבן, חוברת לבעל-הבית ולארצ'י שהמתינו בסבלנות, ואנחנו צועדים לכיוון השוק. קל ללכת לאיבוד בשוק, על הדוכנים הרבים שלו ועל האפשרויות הרבות שהוא מציע. לכאורה, היינו אמורים להתיישב במסעדה מוכרת, אבל הניסיון מלמד שהכי כיף לצעוד ולטעום מכל הבא ליד ולעין. אנחנו מסתובבים בשוק כמו ילדים בחנות צעצועים: הכל קורץ, הכל מושך את העין: שלל דיג מהבוקר, פיתות ריחניות נפלטות מהטאבון, חומוס רותח בסירי ענק, אבל יותר מכל - כנאפה מתוקה מתבשלת על הכירה, ואין כמו כנאפה עשויה היטב, מתוקה במידה לשמח לבב אנוש.
אחת מסימטאות השוק אנחנו מבחינים בחנות יוצאת דופן, "כורדי ובריט", שמה, וְסָרִים פנימה. החלל הצר בתוכה אוצר ניחוחות תבלינים לעשרות. מרוואן כורדי, הבעלים, פותח בפנינו את צנצנות התבלינים הרבות, מזמין אותנו להריח ומאתגר אותנו בחידות על ארצות המוצא של התבלינים. הוא צוחק כשאנחנו נכשלים שוב ושוב במבחן הריחות המאולתר שלו, וכדי לכפר מעט על כבודנו אנחנו מבקשים לארוז לנו מגוון מייצג של תבלינים הביתה, בידיעה עגומה שלעולם לא ייעשה בהם שימוש.
צילום: טל-זהרה לביא
אנחנו משתהים מעט, מרוואן כבר מרגיש נינוח יותר עם המצלמה ומספר על אשתו, ארין, בשלנית מדופלמת ובעלת מסעדה נהדרת באזור השעון, חומוס אלעבד אבו חמיד שמה. גם לשם עוד נגיע.
אנו יוצאים מהשוק הצר אל הסימטאות העוטפות אותו, ומגלים שהן מעניינות לא פחות. בכלל, הכלל הראשון בטיולים הוא לצאת מהאזורים הסופר מתויירים ולטייל בסימטאות המקיפות אותם. שם נמצאים הסיפורים המעניינים ביותר. את הכלל הזה למדתי מרפי קורן, המורה שלי לצילום, והכלל הזה מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש.
פרלמנט גברי מתכנס לשיח מדרכות סביב נרגילות. עיתותיהם בידיהם לאחר ששבו מהים. אנחנו מברכים בבוקר טוב, ומיד מוזמנים להצטרף לשיחה ערה. התחנות הללו, הלא מתוכננות, מתבררות תמיד כנקודות האור השוות ביותר. כוס קפה מוגשת, הצעה לנרגילה ושיחה קצרה שמספקת הפוגה נעימה מהחום.
צילום: טל-זהרה לביא
חנות קטנה לוכדת את תשומת הלב שלי. בתוכה יושבת נור, אישה לא צעירה. פניה קורנות וגופה רוכן על מכונת תפירה. אני נכנסת בהיסוס, היא מרימה את ראשה ומזמינה פנימה, פונה אל בעל-הבית האוחז בידו את רצועת הכלב, ומסמנת גם לו להיכנס. אנחנו מתיישבים מולה, ובעוד היא ממשיכה במלאכת התפירה והתיקונים, היא מספרת לנו על ילדיה ועל נכדיה הרבים, וגם על בדידותה, לאחר עשרות שנים שחלפו מאז שהתאלמנה.
השפה שבפיה מעורבבת. עברית וערבית חליפות. אני מאושרת לגלות שאני מבינה כמעט כל מילה, בוודאי את עיקר הכוונה שלה. ערבית, מכל השפות שבעולם, נוגעת בי הכי עמוק. קרובה לניב התימני ומזכירה לא אחת את אמא שלי עליה השלום. אני מתעלמת בעיקשות מכל זכר לאקטואליה ולמבטים סביבי, ומתרפקת בליבי וגם בידיי על דמותה הטובה ועל המצלול הרך, המתנגן של הערבית שבפיה.
בכל פעם מחדש אני מתרגשת לגלות עד כמה קל לפתוח את הלב כלפי זרים, ועד כמה רובנו כמהים לתחושה שמישהו מקשיב לנו, מבלי לשקול שיקולים זרים ומבלי לחשוב כיצד ניראה בעיני האחר. וגם המצלמה שלי, שיכולה לעיתים ליצור חוצץ ביני לבין אנשים במפגשים בין תרבויות - מוכיחה את עצמה ככלי מְקָרֵב דווקא, כשהיא נדלקת ברגישות, בזמן ובמקום המתאימים, ועדשתה הטובה מזמינה את הדמויות הניצבות מולה להרגיש רצויות, אהובות, מחוזרות.
אני מציעה לצלם אותה ומופתעת כשהיא נעתרת. מניסיוני, נשים מוסלמיות נרתעות ממצלמה ובדרך-כלל מסֵבוֹת את מבטן למראה העדשה. היא מתרוממת ממקומה בחיוך מבויש, ואני מובילה אותה אל האור שעוטף את פניה הטובות. לפני שאנחנו נפרדות, אנחנו מתחבקות, והיא שואלת בשקט: תגידי, יא טל, למה אי אפשר ככה תמיד? וגם: את תשלחי לי את התמונה, נכון?
בטח שנכון, אני מבטיחה.
צילום: טל-זהרה לביא
הסיור הזה לא מתוכנן, ומשכך - הוא מאפשר לנו ללכת לאיבוד בין הסמטאות, לגלות את מאחורי הקלעים של המסעדות המוכרות, אתרי התיירות ההומים. אנחנו חולפים על פני בנייני מגורים עתיקים, ריאד גדולה במרכזם, והיא מאפשרת היכרות וחיי שגרה בין השכנים כחמולה אחת גדולה, על יתרונותיה וחסרונותיה.
נשים עטופות שחורים מכף רגל ועד ראש אוחזות בידיהן ילדים קטנים חולפות על פנינו במהירות. מולן בית התה של חמודי. קטן וצבעוני, בעל חלון אינסטגרמי ממנו משקיף בעל המקום - איש רזה, חייכן, לבוש כתרמילאי, מודע למבטי העוברים והשבים המרותקים אליו.
אנחנו נכנסים פנימה, אל המקום המעוצב בצבעוניות מוגזמת-מכוונת, עתירת פרטים. על הקירות תלויים נעליים, פרחי פלסטיק צבעוניים, כלים מתקופות שונות. חצי שעה של ניתוק מהמיית העיר, שתייה קלה וסיפור חיים רצוף תחנות של חמודי בארץ ובעולם.
ובלי הנמל והסירות היפות העוגנות בו, אי אפשר. אנחנו צועדים לאורך החומה, עוצרים לצלם בחורים צעירים שקופצים ממנה אל הים, ועולים שוב את כל הדרך חזרה רק כדי לקפוץ שוב אל המים.
צילום: טל-זהרה לביא
אנחנו מסיימים את הסיור שלנו אצל ארין, אשתו של מרוואן כורדי איש התבלינים, ומתיישבים לאכול מכל הטוב שבושל לנגד עינינו: חומוס טרי וחמים, חצילים מכל הסוגים, פיתות שנאפו במקום וסלטים טריים מתובלים היטב.
צילום: טל-זהרה לביא
כשאנחנו מסיימים, השמש כבר נמצאת גבוה בשמיים, ואנחנו מרגישים את העפעפיים נאבקים להישאר פתוחים. לא הספקנו לעבור הפעם בדוכן המלבי שקנה לו שם, באולמות האבירים, לא צעדנו על חומת העיר.
תפסת מרובה לא תפסת, אני מזכירה לעצמי. גם מחר יום. ומחרתיים. עוד נשוב.
אם נצא חזרה כעת, עוד יש לנו סיכוי ליהנות משאריות מנוחת השבת, וזה לא מעט.
מי אני? טל-זהרה לביא. מורה לתנ"ך, צלמת-חובבת ב- Photog-Rafi מבית רפי קורן, נשואה ואם לשניים. מעריצה מושבעת של השילוש הקדוש: טיולים-צילום-אוכל.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
היי,
מה תרצה לכתוב על "סיור בתמונות: בסמטאות עכו העתיקה"?