סיור בשכונות טלביה וקטמון

דרכי הגעה

למגיעים בתחבורה ציבורית: קו 13 מגיע מתחנה המרכזית לרדת מעט לאחר כיכר ווינגיט ברחוב הנשיא.

למגיעים מחוץ לירושלים ברכב פרטי: ממשיכים ישר בכניסה לירושלים, יש לחלוף על פני בניני האומה, לפנות שמאלה ברחוב רופין, המתחלף על מהרה לרחוב רמב"ן, עד האין כניסה, משם יורדים ימינה לרחוב ארלוזרוב, ובצומת ה-T עם רחוב ז'בוטינסקי (שממשיך לרחוב הנשיא) למצוא חנייה.

טלביה

השכונה גובלת בצפון עם שכונת רחביה ובדרום בשכונת קטמון. בשכונה נמצאים מוסדות תרבות חשובים כגון משכן הנשיא, תיאטרון ירושלים ועוד. השכונה הוקמה בתקופת המנדט הבריטי ואוכלסה בעיקר על ידי תושבים ערבים אמידים שרכשו את הקרקע מן הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית.

במהלך מלחמת העצמאות ננטשה השכונה ואוכלסה על ידי תושבים יהודים. מקור שמה של טלביה אינו ברור, אך יש כמה סברות בעניין זה: יש אומרים כי נגזר משמה של תפילה מוסלמית הנאמרת במכה,יש הסבורים שנעוצה בשם הערבי הנפוץ טאלב. כך או כך, לאחר מלחמת העצמאות הוסב שם השכונה לשם קוממיות, אך שם זה מעולם לא השתרש. 

מעט היסטוריה:

השכונה נבנתה על אדמות ניקפוריה - על שם הכומר ניקופורוס פתאסיס שרכש אותן מהתושבים הכפריים שבאזור. הקונסול השני של ירושלים, ג'ימס פין, מספק מעט מידע. פין הקים את בית הקיט שלו על אחת מהגבעות החשופות של טלביה, והוא מתאר את השטח כשדות קרב בין תושבי הכפרים אבו גוש ובית צפאפה. על פי עדותו היו נטועים על אדמות ניקופוריה מעט עצי זית, בוסתני תותים בודדים וגפנים. בשדות שוממים אלו נהגו שודדים לארוב להולכי רגל תמימים.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נקלעה הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית לקשיים כלכלים, וכמו שעשתה בשטחי רחביה, החלה למכור שטחים גם מאדמות ניקפוריה, כדי לכסות את החובות הכבדים. את הקרקעות רכשו יזמים פרטים שעסקו במקצועות רבים ומגוונים במנהל הציבורי, בכלכלה במסחר ועוד.  התכנון והבנייה נעשו בשנות העשרים של המאה הקודמת על ידי ערבים נוצרים אמידים מירושלים וסביבותיה. סוגי המבנים:ישנם שני סוגי מבנים עיקריים: בתים חד משפחתיים ובתי דירות שנבנו לצורך השכרה. המשותף למבנים הוא איכות גבוהה והקפדה על רמת התכנון והעיצוב של פנים וחוץ הבית.

מאמצע שנות השלושים התגוררו בטלביה גם משפחות יהודיות ששכרו את הבתים מבעליהם הערביים. בין המשפחות היהודיות:משפחת מס (המו"ל), הצלם רולף קנלר, בנו של הנציב העליון ועוד.
מפברואר 1948 החלה נטישה של התושבים הערבים בשכונה, והיא נמשכה עד ל-14 במאי, עם קום המדינה. 

משפחות פליטים רבות זרמו לשכונות הנטושות,אך שלא כבקטמון שם נעשו מעשי ביזה ושוד של הבתים הנטושים, בטלביה הועבר הרכוש למשמר ההגנה, וראובן מס, המוכתר היהודי של השכונה היה האחראי לשמירה על הרכוש הנטוש. המשפחות היהודיות שאכלסו את הבתים חילקו את הבתים ליחידות מגורים קטנות יותר. רק בסוף שנות השמונים נכנסה טלביה לתוכנית שימור אתרים.

טלביה הוסיפה להישאר כשכונת יוקרה ומאז ועד היום מבוקשת השכונה בקרב פרופסורים, שופטים עורכי דין וידוענים נוספים. מעמדה היוקרתי של טלביה משתקף גם במחירים הגבוהים של הבתים.

הסיור נפתח ברחוב בלפור- כיכר אורד ווינגיט

כיכר סאלאמה- [1] צומת הרחובות ז'בוטינסקי, הנשיא ,בלפור ומרקוס. 

הכיכר היפה שמולנו נבנתה על ידי הבריטים כחלק מסדרת מעגלי תנועה בירושלים. הכיכר מובילה לבית ראש הממשלה וכן למשכן נשיאי ישראל. הכיכר קרויה על שם אורד ווינגיט –מנהיג פלוגות הלילה,אך השם המודרני,כמו שם השכונה, לא השתמר ועד היום ממשיכים הירושלמים לקרוא לה בשם כיכר סאלאמה. 

סמוך לכיכר יש בית מרשים- וילה סלאמה.

וילה סלאמה[2] 

הבית נבנה בשנת 1935 על ידי סלים אבו סואן- גיסו של קונסטנטין סלאמה, מאנשי העסקים הערבים העשירים ביותר בתקופת המנדט. סלאמה שגשג בעסקיו השונים :במסחר ,בנדל"ן ובאספקת ירקות ופירות. הוא קיים קשרים הדוקים גם עם היהודים.

הבית המרשים תוכנן על ידי האדריכל הצרפתי פאבייר. המבנה סימטרי בן שלוש קומות ומקיפה אותו גינה גדולה ובה נטועים דקלים. בחצר האחורית הייתה פינת חי ובה טווסים ואיילות, וגם היום אפשר להציץ ולהבחין בארנבות משוטטות.

למשפחת סאלאמה, כמקובל אצל משפחה במעמדה היו משרתים רבים, נהגים אומנות וגננים. בפברואר 1948 עקרה משפחת סאלאמה למצרים. הווילה הושכרה לקונסול הבלגי. בשנות השמונים תבע סאלאמה לשחרר את ביתו מידי האפוטרופוס על רכוש נפקדים. בנקודה זו נספר על החוק לרכוש נפקדים: מי שיצא מהארץ בזמן המלחמה ובגללה רכושו הופך לרכוש המדינה. סאלאמה טען שהם עזבו בתום לב ולא בגלל המלחמה. לבסוף לאחר משא ומתן מייגע, הסכים סאלאמה שתמורת ביטול מעמדו כנפקד תוחזר בעלותו על הבית אך הוא ימכרו למדינת ישראל.
כך היה.  כיום משמש הבית כמעונו של הקונסול הבלגי. 

מהכיכר יורדים דרומה ברחוב מרקוס. פונים שמאלה בסמטה הראשונה לרחוב חובבי ציון עד ההצטלבות עם רחוב לב העברי הבית נמצא בפינה השמאלית ממולנו. 

מלון יסמין האוס [3] חובבי ציון 21

הבית שלפנינו נבנה בשנות השלושים כבית דירות להשכרה. בהמשך הפך לבית ספר שנוהל על ידי מסדר אחיות מליבריה שבאיטליה. במהלך מלחמת העולם השנייה נכלאו הנזירות על ידי הבריטים במנזר ההלקאה שבעיר העתיקה בשל תמיכתן באיטליה הפשיסטית של מוסוליני. המבנה הועבר למשפחת חדאד שבנתה מלון ובו שבעה חדרים ששימשו עיתונאים ופקידים בריטים.המלון נקרא על שם יסמין, בתו של דוקטור תופיק כנעאן.

בשנת 1947 התארחה במלון ועדת אונסקופ - קבוצת משקיפים מטעם האו"ם שבאה לדון בשאלת עתידו של המנדט הבריטי. כיום שב הבית לתפקידו המקורי והוא משמש כבית דירות להשכרה.

ברחוב לב העברי פונים ימינה ושוב ימינה ברחוב דיזרעלי עד לפינת רחוב אלקלעי - הבית משמאלנו.

בית אניס ג'מאל [4] רחוב אלקלעי 9 פינת דיזרעלי 

בבית זה התגוררו אניס וטביתה ג'מאל (בת דודו של השחקן פיטר יוסטינוב). בשנת 1948 נמלטה המשפחה מהבית בעקבות מתקפה של הלח"י. הארגון השתלט על הבית ששימש כמפקדה. בשנות החמישים הוצע לדוד בן גוריון להתגורר בבית אך הוא סירב באמרו שלא נאה להתגורר ברכוש ערבי נטוש.

אם נפנה ברחוב אלקלעי ימינה נראה משמאלנו את בית ג'לאט

בית ג'לאט [5] אלקלעי 8 פינת דיזרעלי

בית זה מכונה גם "בית הקרמיקה"- והוא נחשב למבנה המעוטר ביותר בירושלים בשל העיטור בקרמיקה ארמנית בקומתו העליונה. בבית התגוררה משפחתו של אליאס ג'לאט, איש נוצרי קתולי ששימש כקונסול כבוד של הונגריה בעיר. בשנת 1948 עברה המשפחה ללבנון ובמבנה השתכנו ילדי מוסד עליית הנוער, לאחר שמעונם הקודם במוצא הופגז על ידי הירדנים.

נדרים ברחוב אלקלעי, נפנה שמאלה ברחוב פינסקר עד שנראה ממולנו את גן השושנים.

גן השושנים [6]  רחוב פינסקר

כבר בתקופת המנדט הוקם גן מרשים זה על ידי עיריית ירושלים. בגן נערכו קבלות פנים חגיגיות. כיום,שונה מראה הגן מעיצובו המקורי שכלל בריכת נוי גדולה, בתוכה השתכשכו דגי זהב, ומעליה פרגולה.

בשנת 1906 מתארת חמדה בן יהודה בעיתון "השקפה" אירוע גדול וחגיגי. ישנה השערה האומרת שהאירוע התקיים במקומו של גן השושנים, וכך היא מתארת:

"קטמוניה מפוארה עד אין להכירה: אוהלים ודוכנים, ספסלים וכיסאות, פנסים מגוונים ודגלים לרוב.קהל גדול מתהלך הלוך ושוב... והכול לכבוד חגיגת יום עלות על כסא השולטאן עבד אל חמיד..."

כלומר, האירוע התרחש בתקופה העותמנית, וקרוב לוודאי שגם אז שימש השטח כמקום מפגש ציבורי.

נחצה את גן השושנים מטה ונגיע לרחוב דובנוב ונפנה ימינה על רחוב דובנוב עד שנגיע לרחוב מרקוס, מולנו ימינה נמצא תיאטרון ירושלים. 

תיאטרון ירושלים [7]  רחוב מרקוס פינת שופן

בניית מוקד המשיכה התרבותי והגדול שלפנינו, לוותה בחששות כבדים מצד התושבים ואנשי ציבור ירושלמים שדאגו שהמבנה ייפצע את נוף השכונה המיוחדת. התיאטרון תוכנן על ידי האדריכלים מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמואל ביקסון והוקם מכספי תרומתו של מיילס שרובר ורעייתו. התיאטרון הפך להצלחה תרבותית גדולה ומשמש מרכז לפעילויות תרבותיות במשך כל השנה. 

נרד ברחוב מרקוס, מצד שמאל מבנה עם דלת מברזל קטנה, נבקש רשות להיכנס למבנה. 

בית החולים למצורעים על שם הנסן [8] רחוב מרקוס 17

המבנה הציורי שלפנינו המוקף בחומה עבה ומסקרנת נבנה בשנת 1887 כבית חולים למצורעים. באותה השנה השתוללה מגיפת הצרעת בעיר העתיקה, ובית החולים שבממילא לא הספיק כדי לאכלס את החולים הרבים.המבנה פעל על ידי מסדר האחיות הדיאקוניסיות ומומן על ידי תרומות מגרמניה. בתחילה נקרא הבניין בשם "עזרת ישו", ואכן, מעל פתח הכניסה הראשית חקוקה בגרמנית כתובת שם המקום. תוכנן על ידי קונרד שיק. 

שלא כמבנים אחרים בתקופת המנדט, לא הוחרם מבנה זה על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, על אף שנוהל על ידי הגרמנים. מתקופת קום המדינה הוסב המוסד לבית חולים ממשלתי ונקרא על שם גרהרד הנסן שגילה את חיידק מחולל הצרעת. בשל מיעוט החולים פועל כיום המבנה כשלוחת חוץ של משרד הבריאות.

שכונת קטמון [9]

רקע כללי:

מטלביה ודרומה שוכנת קטמון. כמה השערות מנסות להסביר את שם השונה. על פי ווילנאי, קאטאמה-לשבור בערבית ומרמז על הימצאות מחצבות רבות בסביבה. השערה אחרת גורסת כי מקור השם במילים היווניות קאטו מונאסטירי-מתחת למנזר, או קאטה מונוס-התבודדות מוחלטת ,הקשורה אף היא למנזר.

השכונה החלה להתפתח ממזרח למנזר סן סימון ,אליו נגיע בהמשך סיורנו, בשלהי התקופה העות'מאנית. כמו השכונות האחרות הייתה קטמון בבעלותה של הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית שנקלעה למשבר. הפטריארכיה העדיפה למכור קודם את האדמות המרוחקות מהעיר העתיקה-ומשום כך פחות קדושות. הריחוק מן העיר קסם לערבים. פרסומת מעיתון פלסטין מפתה לרכוש קרקע:

"אדמת קטמון.אוויר נקי ומחיר  השווה לכל נפש.נצל את ההזדמנות...השטח מחולק למגרשים בצורה הנאה ביותר...."

ואכן, תוך זמן קצר נרכשו קרקעות על ידי משפחות נוצריות ערביות אמידות. רוב הבונים היו ערבים בני העדה היוונית אורתודוכסית, אך גם ארמנים, קתולים ופרוטסטנטים קבעו בה את ביתם, מה שהפך את השכונה לבעלת אווירה קוסמופוליטית מיוחדת. אחד מהתושבים הידועים של שכונה זו היה הסופר והמחנך חליל אל סאכאכיני שתיעד ביומניו את החיים בשכונה, מהם אנו למדים על התושבים, חיי היומיום ועוד.

מיקומה המבודד של קטמון הקשה על התושבים בחיי היומיום, ואט אט צצו מכולות קטנות בשכונה. הקטמונים נהגו גם לקנות במושבה הגרמנית-מהטמפלרים, או להרחיק עד לשוקי העיר העתיקה. 

במלחמת העצמאות עמדה השכונה כחיץ בין השכונות היהודיות שבדרום(תלפיות,מקור חיים) לבין השכונות הצפוניות (רחביה,מרכז העיר),לכן הוטל על ההגנה לכבוש את החלק המערבי של השכונה. בחודש פברואר השלימו הבריטים את הקמת אזורי הביטחון שהקיפו את מוסדותיהם. באזורים אלו פונו היהודים ואילו הערבים הוסיפו להתגורר במקום. הגבול המערבי של אזור בטחון A עבר בשכונת קטמון. הערבים התרכזו בקו המערבי – באזור מנזר סן סימון, ולכן הוחלט לכבוש את המנזר באחד הקרבות הקשים שידעה ההגנה. כיבוש קטמון היה מלווה בשוד וביזה של בתי המשפחות הערביות שנמלטו בעור שיניהם ואיבדו את כל רכושם בלילה אחד. 

בתי קטמון אוכלסו במפוני הרובע היהודי ובהמשך בעולים ובפליטים. בשנות השבעים ואילך חזרה קטמון למעמדה כשכונת יוקרה. נציגויות ושגרירויות זרות שוכנות בה לצד דיפלומטים אנשי ציבור ואישי רוח. בסיור זה נהלך בין המבנים ונשמע את סיפורה של השכונה.

מבית החולים למצורעים יורדים ברחוב תלול כ"ט בנובמבר. משני צדדינו מוסדות חינוך ששימשו ככאלו גם בתקופת המנדט.

בית הצייר [10] רחוב כ"ט בנובמבר 10

הבית שהיום משמש כבית ספר נקרא כך על שם הצייר פנחס ליטבינובסקי שהתגורר בו עד לפטירתו. הצייר הוריש לעיריית ירושלים את ביתו בתמורה להצגת ציוריו במבנה שישמש כמוזיאון ליצירתו.

בתי נאמארי [11] רחוב כ"ט בנובמבר 19-23

 בבתים אלו התגוררה משפחת נאמארי המוסלמית, שימו לב ששניים מהבתים בעלי אותו עיצוב. מאחורי הבתים גינה גדולה ויפה. 

מרחוב כ"ט בנובמבר ממשיכים עד לפניה הראשונה שמאלה לרחוב תל חי, יורדים בו עד לפינת רחוב רחל אמנו. הבית מצד שמאל. 

בית מילקן - המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה [12] רחוב תל חי 13 

בית זה עשה היסטוריה אדריכלית: החברה שרכשה בשנות התשעים את המבנה כללה הוספת קומות למה שקיים. ההצעה נדחתה על ידי רשויות התכנון כדי למנוע את טשטוש יופיו וייחודו של המבנה. היזמים הגיעו להסדר עם עיריית ירושלים לפיו מנצלים את זכויות הבניה בתנאי שהחזות המקורית של הבניין לא תיפגע. ואז הוחלט לנסות טכנולוגיה אירופאית של הזזת בתים. מהנדסים מומחים הוזמנו מפולין כדי להזיז את הבניין בשלמותו לחצר הקדמית, כדי שמאחור יוותר מקום להקמת בניין חדש. קירות המבנה חוזקו באמצעות חגורות בטון והבית נגרר על גבי מסילות מיוחדות עד למקומם הנוכחי.

ממשיכים ברחוב תל חי עד לכיכר גדולה משם עולים ימינה ברחוב חזקיהו.

משגב לדך [13] רחוב חזקיהו המלך 27

לאחר נפילת הרובע בידי הירדנים ב- 28.5.48 עבר בית החולים מהרובע לשכונת קטמון והשתכן בשני בתי דירות נטושים. בית החולים פעל עד שנות השמונים ,עד שעבר למשכנו הנוכחי. ליד המבנה עמד, בתקופת המנדט, בית החרושת לקרח של משפחת שטאקאלף, כדי שהקרח לא יימס נהגו לעטוף אותו בשק יוטה.

ממשיכים ברחוב חזקיהו המלך בכיוון דרום מערב עד שמגיעים לגן גדול (פארק קורט) שבמרכזו מנזר סן סימון.

מנזר סן סימון [14]

המנזר והכנסייה הוקמו בשנות השמונים של המאה ה-19. המקום נושא את שמו של שמעון שהכיר בישו עוד כשנולד כמי שעתיד להתגלות כמשיח.

במתחם הזה התחולל אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות: בשל חשיבותו האסטרטגית של המנזר, התמקמו בו כוחות ערביים גדולים. הם ירו לכל עבר ואף הביאו לניתוקה של שכונת מקור חיים מיתר חלקי העיר. ב 30.4.1948 במסגרת מבצע "יבוסי" עלה על סן סימון גדוד הפורצים שהשתייך לחטיבת הפלמ"ח "הראל", בסיוע כוחות חי"ש של ההגנה. יעדי המבצע נועדו להשיג טיהור מן האויב עם התקדמות פינוי הבריטים. כיבוש קטמון היה השלב האחרון של מבצע זה. 

לאחר קרב קשה ועקוב מדם הצליחו הכוחות היהודים להשתלט על המבנים. אך למחרת התאוששו הכוחות הערביים הסתערו והתישו את הכוח בשורת מתקפות עזות. התחמושת הלכה ואזלה וההרוגים רבו.יוסף טבנקין מפקד הגדוד הורה בקשר לבצע נסיגה מיידית. הקשר נותק והכוח נותר לבדו עם עשרות פצועים ו-15 הרוגים ועם דילמה אחת אכזרית ומחרידה: איך נסוגים על הפצועים הקשים.
אורי בן ארי, המ"פ שיחזר לימים את הדילמה האכזרית שעמדה בפני הלוחמים: 

"היינו מודעים באופן מוחלט לעובדה כי האויב אינו לוקח שבויים אלא מענה אותם ומתעלל בהם... ובסופו של דבר מחלל את גופותיהם..." (אחרי, אורי בן ארי)

המשמעות הייתה שהיה צורך במיון הפצועים, ובהחלטה לגזור מי לחיים ומי למוות. את התפקיד ביצע לא אחר מאשר אברהם קלאר, ניצול שואה, שחווה על בשרו את אימי הסלקציה. לקראת השעה 14:00 הכול כבר היה מוכן לפיצוץ, כשלפתע: נס. הקשר חזר לפעול וממנו נודע ללוחמים שהכוח הערבי החל לסגת. בעקבות נסיגת הערבים נטשו תושבי קטמון בבהלה את בתיהם. אנשי ההגנה מצאו בבתים רבים ארוחות שעדיין היו חמות.

שלא כבשכונת טלביה שרכושה הופקד בידי ה'מוכתר' היהודי ראובן מס, בקטמון נעשו מעשי שוד וביזה. מתאר זאת יצחק לוי ממפקדי ההגנה בכיבוש קטמון:

"בעוד טיהורה של קטמון נמשך,החלו מעשי שוד וביזה בהשתתפות חיילים ואזרחים,שפרצו לבתים הריקים ונשאו משם רהיטים, בגדים, מכשירי חשמל ומוצרי מזון. היה זה מחזה מביש. רבים מן החיילים והמפקדים נתמלאו סלידה לנוכח המתרחש לעיניהם אך קצרה ידם מלרסן את היצרים המשתוללים...."

גם הסופרת שולמית הראבן  ששימשה כחובשת במלחמת העצמאות מתארת בספרה "ימים רבים, אוטוביוגרפיה":

"משנפוצה השמועה שהשכונה האמידה עומדת פרוצה כמעט ואפשר להתגנב לתוכה החלו אנשים מפה ומשם לנסות להיכנס אליה, בלי שהצבא ירגיש ולגנוב שטיחים, שולחנות דמשק, מראות מוזהבות, כל הבא ליד. מי שנתפס, נענש, אבל גם אצלנו החשק לרוץ אחר אזרחים גנבים לא היה גדול."

ממנזר סן סימון נלך על רחוב מחלקי המים בכיוון צפון מזרח. עד להצטלבותו עם רחוב הח"יש. 

מלון סמיראמיס [15] רחוב הח"יש פינת מחלקי המים

על המגרש שלפנינו עמד עד ינואר 1948 מלון סמיראמיס-על שם מלכה אשורית שנודעה ביופייה ובחוכמתה. לאחר הצעת החלוקה הייתה האווירה בירושלים קשה מאוד ועקב הפיגועים נדדו יהודים מאזור השכונות המעורבות והמבודדות לשטחים המאוכלסים ביהודים. במלון הזה פעלה אחת משתי המפקדות הערביות של הכוחות הערביים בקטמון, וההגנה החליטה לחזק את רוח התושבים היהודים בהרס של מוקד חבלני זה.

בתחילת ינואר בליל חורף סוער, חדרה יחידה של ההגנה מגדוד מוריה ופוצצה את המבנה. 26 אנשים נהרגו ו60 נפצעו. בין ההרוגים היה סגן הקונסול הספרדי. התגובות היו קשות, ובעקבות פיצוץ סמיראמיס פרסם המטה הכללי הוראה לפיה טעונות הפעולות נגד מוסדות ויישובים ערביים אישור מהפיקוד העליון. פיצוץ המלון האיץ את תהליך העזיבה של תושבי קטמון.

האלה סאכאכיני, בתו של חליל כתבה ביומנה: "מי אוהב להיקבר חיים תחת הריסות? שיטת ההגנה של קטמון עלובה ואיש מן האחראים לא נוקף אצבע".

הסאככינים היו בין התושבים האחרונים שעזבו את השכונה. לאחר שנכבש הכפר דיר יאסין באפריל 48', כיבוש שעורר זעזוע ופחד בקרב התושבים הערביים, כותבת האלה:

"לאחרונה,מאז הטבח בדיר יאסין, אנחנו חושבים ברצינות לעזוב את ירושלים......מעולם לא חשבתי שהיהודים יכולים להיות כל כך אכזריים, כל כך ברבריים..."

ממשיכים ברחוב מחלקי המים עד שהופך לרחוב הל"ה. מתחברים עם רחוב כובשי קטמון עולים שמאלה לרחוב הפלמ"ח. פונים ימינה עד שמגיעים לפינת הגדוד העברי

רצח הרוזן ברנדוט [16]

לאחר שבו גוריון מכריז על הקמת המדינה, פולשות ארצות ערב למלחמה כוללת בארץ. האו"ם מוכרח להתערב ולכן הוא שולח מתווך ממדינה ניטרלית - את הרוזן פולקה ברנדוט השוודי. ברנדוט משרטט מחדש את גבולות המדינה בניגוד לרוח תוכנית החלוקה שכבר הוצעה באו"ם. על פי תוכניתו, לדוגמא, יימסר הנגב לערבים, ואילו הגליל ליהודים. הן היהודים והן הערבים לא אהבו את הרעיון.

הוא מגיע ב-19.9.1948 לירושלים. בעיר עדיין פועלת מחתרת הלח"י. הוא מגיע לימק"א  – המרכז התרבותי בהא הידיעה, שם נפגש עם המושל הצבאי של ירושלים, דב יוסף. בנימה אישית מספר לו ברנדוט על יום הולדתה של אשתו שיחול בעוד כיומיים, ורצונו להשמיע לה תקליט של סיבליוס שלא הביא עמו. דב יוסף, מרחביה, מציע לעבור דרכו ולהשאיל את התקליט. הם קובעים להיפגש ברחביה, ולאחר מקומות נוספים שבהם שוהה ברנדוט הוא מגיע לצומת הזאת.

ג'יפ חבוי ממתין לו ובו ארבעה אנשים. הג'יפ חוסם את מכוניתו של ברנדוט, יהושע כהן, לימים מלווהו האישי של בן גוריון, יורה בברנדוט כחמישים קליעים. 

כל ההתרחשות נמשכה כשתי דקות.  בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית פקודת מניעת טרור, וארגון הלח"י הוכרז כארגון טרור. 

מומלץ להמשיך ברחוב הפלמ"ח ולבקר במוזיאון האסלאם.

חזרה לרכבים / לתחבורה ציבורית

תחבורה ציבורית:ברחוב הפלמ"ח יש קו 13 לתחנה המרכזית.

או להמשיך ברגל לרחוב הנשיא ומשם לחבור לרכבים. בנקודה זו נסיים את מסלולנו .