אתרים מוסלמים בירושלים

הערות:

• נא לבוא בלבוש צנוע.
• שעות כניסה להר הבית - בחודשי הקיץ: ימים א'-ה' 8:30-11:30, 13:30-14:30. בחודשי החורף: 7:30-10:30, 12:30-13:30.
• הכניסה להר הבית בימי שישי ושבת אסורה לתיירים.
• הכניסה להר הבית עם נשק אסורה.
• הכניסה להר הבית עם תשמישי קדושה יהודיים אסורה (תפילין, מחזור תפילה, שופר וכדומה).

כיצד מגיעים

לבאים ברכב: להגיע לחניון קרתא ולהחנות את הרכב (בתשלום). לעלות ברגל לשער יפו אשר בכניסה לעיר העתיקה, להיכנס לשוק הערבי ברחוב דוד וברחוב הנוצרים לפנות שמאלה. בפניה לרחוב הלנה פונים ימינה. ממולנו מסגד עומר.

מסגד עומר [1] רחוב סנט הלנה

במקום זה, על פי המסורת המוסלמית, התפלל החליף עומר בן ח'טאב, כובש ירושלים בשנת 638.

האגדה מספרת שעומר, יחד עם ידידו היהודי המומר כעב אל אחבר, נכנסו אל העיר ושוטטו בין האתרים השונים. עומר ביקש מפטריארך העיר, סופרוניוס להובילו אל מקום המקדש, אך הלה הובילו לכנסיות השונות. לבסוף לאחר שנתגלתה התרמית הובל עומר אל מקום המקדש. שם הבחין בנזירה קשישה ועל גבה שק אשפה. הוא שאל למעשיה והיא ענתה לו שהיא נזירה נוצרייה מבית לחם ושהיא קיבלה מדורי דורות את המנהג לבוא ולשפוך אשפה במקום הזה ושכל עוונותיה יתכפרו בשל כך. עומר ביקש ללכת בעקבותיה וגילה הר אשפה מצחין ומבחיל. כעב אל אחבר הציע לו להפיץ שמועה שתחת ההר נמצא מטמון גדול. השמועה הופצה ועד מהרה הגיעו המוני אנשים וחיפשו את המטבעות תוך שהם מזיזים את  הררי הזבל. לאחר שפונו התגלתה אבן השתייה שלא ניזוקה. כך התגלה הר הבית.

רבים מזהים בטעות את מסגד עומר כמסגד שבנוי על הר הבית אך זהו המסגד המציין את מקום תפילתו של עומר. המבנה הנוכחי שייך לתקופה הממלוכית- ובהמשך נעמוד על המאפיינים האדריכלים של התקופה.

מכאן נמשיך שמאלה נחלוף על פני כנסיית הקבר ונפנה ימינה לרחוב המוריסטן.

המוריסטן [2] רחוב המוריסטן

אנחנו נמצאים במתחם רחב להפתיע. לאחר כיבוש ירושלים בידי צאלח א- דין מוקם כאן בית חולים פסיכיאטרי- בפרסית – המוריסטן (מוצאו של המצביא היה מכורדיסטאן). פרט למוסד זה הרסו המוסלמים את המתחם כולו ורק בתקופת השלטון העותמני נמסר חלקו המזרחי לגרמנים. נבחין בכנסייה שניצבת בפתח המוריסטן - כנסיית הגואל הלותראנית.

מימין לנו שוק אבטימוס – על שם הפטריארך היווני אורתודוכסי באותה התקופה. נחצה את המוריסטן ונגיע לרחוב דוד. שם  נפנה שמאלה. בדרכנו נחלוף על פני הדוכנים הצבעונים והססגוניים בשוק.

קצת על השווקים:

צירי השווקים נמצאים על תוואי מערך רחובות קדום מהתקופה הרומית. בתקופה הצלבנית התפתחו השווקים וכל שוק נשא את שם תוצרתו, כמו שלושת השווקים על פניהם חלפנו כרגע: שוק הבשמים, הצורפים והקצבים, שווה הצצה. כיום תוצרת השווקים מגוונת כמעט בכל השווקים, אך בימים עברו זה לא היה כך. מדיווח של עולי רגל צלבנים מתוארים השווקים כמצחינים ואפלים. שוק אחד אף נקרא בפיהם 'שוק הבישול הרע' ואולי הכוונה היא לשוק הקצבים. לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, החל פיתוח השוק על ידי הרשויות. בחלק מהמקומות רוצפו הרחובות מחדש, הדוכנים הוגבלו ולא גלשו עוד אל המעבר ולמרות הערבוביה הדחוסה ההרגשה נעימה למהלכים.

הגענו לצומת דרכים. אנחנו נפנה ימינה ומיד שמאלה לרחוב השלשלת ונשמע קצת על הממלוכים- שהרבו לבנות בירושלים.

מי היו הממלוכים

הממלוכים הגיעו ממרכז אסיה. הם נמכרו בנערותם לשליטים האיובים במצרים כדי לשרת בצבאם. הם עברו אימונים מפרכים והצטיינו בקרבות. מתוך נאמנות לאדוניהם החדשים התאסלמו הממלוכים. עם הזמן, פיתחו השליטים תלות בחיילים המצטיינים. בינתיים, בארץ, השלטון הצלבני החל לגווע וצרה חדשה איימה להגיע: המונגולים.

שליטי מצריים חששו לאבד את השליטה בארץ והממלוכים נשלחו להילחם במונגולים. הם הביסו בקרב את המונגולים בעין ג'אלות - בקרבת עין חרוד,  ובאותה ההזדמנות כבשו את השלטון השברירי בדמשק שהיה תלוי לחלוטין בממלוכים. עידן חדש של מאתיים חמישים שנה נפתח ובו, לפחות בחלק מן הזמן, זכתה ירושלים לתנופת פיתוח ובניה. הממלוכים הקימו מוסדות דת וצדקה, קברים מפוארים לצד אכסניות וח'אנים ולמרות שבמוצאם לא היו מוסלמים הקפידו על חוקי האיסלם, קלה כבחמורה. בנוסף, לאחר עשרות שנים בהן נאסר על היהודים להתגורר בירושלים, התירו הממלוכים ליהודים לחזור אל העיר. מקור חשוב מאוד מהתקופה הזו הוא איגרת הרמב"ן שבה הוא מתאר את ההרס הרב של הארץ ואת קומץ היהודים שנותרו בעיר.

מרחוב השלשלת שמאלה ניכנס אל החאן

חאן א סולטאן [3] רחוב השלשלת.

החאן נבנה בשנת 1386 על ידי הסולטאן הראשון ממוצא צ'רקסי-ברקוק. החאן נבנה לעולי הרגל דווקא כאן, סביב השווקים הפורחים שהיוו את מרכז העיר. כבכל חאן גם כאן הייתה החצר מיועדת לשיכון הבהמות ולאחסון הסחורות והקומה השנייה נועדה ללינה.

נמשיך עד לפיצול מימין עם רחוב משגב לדך

מדרסת א- טשתמוריה [4] רחוב השלשלת משגב לדך

המדרסה שלפנינו מדגימה יפה את הייחוד שבאדריכלות הממלוכית: נבחין במושבי האבן משני צידי הדלת. החלק העליון של פתח הכניסה משולב בקישוטים דמויי נטיפים - קישוט זה נקרא המוקרנס. דברים אופייניים נוספים לאדריכלות הממלוכית: סורגי הברזל המסודרים בשתי וערב, צבע בשני צבעים בסגנון האבלק - מנומר בערבית, כתובת הנצחה המתארכת את בניית המבנה וכן תשליב גיאומטרי בצבעי אפור ולבן.

המדרסה שימשה כבית מדרש ללימודי הקוראן והיא נבנתה על ידי האמיר טשתמור ששירת את הסולטאנים התורכים והצליח כל כך עד שזכה לשאת את בתו של הסולטאן ברקוק. מסיבות עלומות הוא נשלח לכלא ולאחר תהפוכות רבות הגיע לירושלים ובנה את המקום. כאן גם נמצא קברו.

מדוע בנו הממלוכים כל כך הרבה מבנים ציבוריים?

על פי החוק הממלוכי בנו של ממלוכ לא יכול היה לרשת את רכוש אביו. על מנת שלא ייפול הרכוש בידי השלטון בנו הממלוכים מבנים והקדישום כווקף –הקדש, מוסד ציבורי למען הקהילה, שאותו השלטון לא גזל. את בנו ממשיכו הפקיד הממלוכ להיות מנהל על הווקף וכך נשאר הרכוש במשפחה, לדורי דורות.

ספרית ח'אלדיה [5] רחוב השלשלת פינת הכותל

 הספרייה שלפנינו מכילה כ - 1300 כתבי יד נדירים מהתקופה הממלוכית והעותמנית. הספרייה נמצאת בבעלותה של משפחת אל ח'אלדאדי –מהמשפחות המיוחסות והמפורסמות של ירושלים. שמה הקדום 'ברכת חאן' ניתן לה על שם שלושה לוחמים חואריזמים (מאיזור רוסיה) שנקברו כאן, אב-ברכת חאן, ושני בניו.

בצמוד לספרית ח'אלאדיה נמצא מבנה הטאזיה

הטאזיה [6] רחוב השלשלת

האמיר טאז קבור כאן. גם הוא כטשתמור נכלא ונשלח לגלות בירושלים-נוהג מקובל בשלטון הממלוכי. ירושלים שהייתה חשובה רק מבחינה דתית ולא מבחינה מנהלית ושלטונית הייתה יעד מבוקש להגליה בתקופה זו.

שער השלשלת [7] רחוב השלשלת

באב אל סלסלה. האגדה מספרת שהייתה תלויה כאן שלשלת שלה יוחסו תכונות צדק במשפט. שני הצדדים היו מנסים לאחוז בה ומי שהצליח יצא זכאי בדין. זהו אחד משנים עשר שערי הכניסה אל הר הבית.

ממשיכים עד לקצה הרחוב

מחכמה תנכיזיה [8] רחוב השלשלת

מבנה זה נבנה על ידי האמיר תנכיז -גדול בוני ומפתחי ירושלים בתקופה הממלוכית. גם כאן אנו פוגשים במאפייני האדריכלות הממלוכית: התשליב הגיאומטרי, האבלק והמקרנס. בתקופה הממלוכית שימש המקום כבית דין בין מוסלמים ללא מוסלמים ולאחר מכן שימש כבית משפט העליון בתקופה  העות'מאנית- ולכן נקרא מחכמה, בערבית בית משפט. כיום משמש המקום כבסיס מג"ב.

לפנינו תיאור מעניין של גד פרומקין שופט בית משפט העליון בתקופת המנדט:

"..... החצר הייתה מלאה תמיד המון מתדיינים וסתם סקרנים שדרכם להימצא לו לאדם בשעת צרתו ולהעיד לטובתו כפי אשר יידרש ממנו, אם מוכן אחד הצדדים לשלם לו לעד את שכרו..."

נחזור על עקבותינו ובמפגש עם רחוב הגיא נפנה שמאלה. נלך עד שנגיע למחסום הכותל משם נצא לרחבת הכותל המערבי. מכאן מצידו הימני של עזרת הנשים נעלה דרך שער המוגרבים להר הבית.

הר הבית [9]

על אף שירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן, זכתה העיר למעמד מיוחד ודתי באסלם. בתחילה כיוון התפילה היה לירושלים, רק אחר כך, משנוכח מוחמד בכך שהיהודים לא ימירו את דתם שונה כיוון התפילה לעבר מכה.

במאה השמינית, מאות שנים לאחר חורבן בית המקדש והפיכת ירושלים לעיר אלילית ונוצרית, חוזר הר הבית למקום הראוי לו: המתחם עובר ניקיון ושיפוץ (היהודים היו אחראים על העבודה הזו), ומבנים חדשים נבנים.

ניכנס למסגד אל אקצא, המכונה כיפת הכסף בשל הכיפה האפרפרה שמעליו.

מסגד אל אקצא [10]

בקוראן מסופר לנו:

"ישתבח זה אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר בירכנו את סביבתו." מסורות מוסלמיות זיהו את המסגד הקיצון עם מסגד אל אקצא המצוי בפינה הדרומית מערבית של הר הבית. כאן, על פי המסורת, רכב מוחמד על גבי בהמתו הפלאית אל בוראק, המתוארת כיצור פנטסטי בעל פנים יפים וכנפי טווס. כאן רתם את הבהמה ועלה לשמים למפגש עם גדולי הנביאים. 

המסגד נבנה על ידי החליף האומאי אל וליד, ומיוסד על גבי מערכת הקמרונות שבנה הורדוס בהרחיבו את מתחם הר הבית. בניה על קמרונות אלו הפכה את המבנה לפגיע ביותר ברעידות אדמה, ולפחות פעם אחת יודעים על חורבנו ברעידת אדמה.

ניכנס אל המסגד הגדול והמרווח בעל קיבולת של כ-5000 מתפללים. המסגד עשוי טלאים -טלאים בשל רעידות האדמה שפקדו אותו ולכן לא נדיר למצוא כאן עיטור צלבני בשימוש משני ועוד. נתקדם לכיוון דרום, נבחין בקיבלה ובמרכזה המחראב- הגומחה המורה לנו את כיוון התפילה.

נמשיך צפונה לכיפת הסלע. בדרכנו נחלוף על פני מזרקה

מזרקת אל כאס-הכוס [11]

בנייתם של הממלוכים לא נפקדה גם מהר הבית, ומזרקה זו נבנתה על ידי תנכיז, האמיר הממלוכי. המזרקה משמשת להיטהרות ולשתייה. הטהרה באיסלם זוכה לחשיבות עליונה. לפני כל תפילה רוחץ המאמין את גופו באופן חלקי ולפני תפילת יום השישי הוא רוחץ את כל גופו.

כיפת הסלע [12] קובת א צחרא

כיפת הסלע היא מהמבנים הקדומים והמרשימים ביותר של העולם המוסלמי. יש המזהים אותה בטעות כמסגד עומר בו ביקרנו קודם ברובע הנוצרי. כמו כן, כיפת הסלע אינה מסגד אלא חלק ממתחם אל- אקצא. היא בנויה מעל אבן השתייה, שעל פי המסורת היהודית, ממנה הושתת ויוסד העולם.

בכתובת המנציחה את בונה המקום מצוין החליף העבאסי אל מאמון. אלא שהשנה המצוינת מקדימה את אותו חליף במאה ועשרים שנה. הבנאי האמיתי, אם כן, הוא עבד אל מלכ, בן השושלת האומאית, כנראה שאל מאמון רצה להשכיח זכר בונה מפואר זה.

המבנה מתומן ומקושט בדגמים גיאומטרים-כנהוג בדת האוסרת עשיית פסל ומסיכה. הדגמים מגוונים מאוד והצבעוניות המרשימה מושכת את העין. בין הקישוטים נמצאים פסיפסים בהם משולבים כדים, עיטורי תכשיטים וכנפיים- כל אלו סמלי מלכות של דתות שונות. יש לזכור שבתחילת הדרך, קלטה הדת החדשה מרכיבים אומנותיים שונים מדתות קדומות ושילבה אותם באדריכלותה.

במרכז המבנה נמצא הסלע הקדום-אבן השתייה. שנמצאה בתוך קודש הקודשים בבית המקדש, אך מקומה שנוי במחלוקת מה שהביא לאיסור הכמעט גורף על יהודים מאמינים להיכנס לשטח הר הבית. אם אכן זוהי אבן השתייה כאן התרחש מעמד עקידת יצחק וכאן היזה הכהן את דם הקורבנות כשנכנס לקודש הקודשים.

המוסלמים מאמינים שמהסלע הזה עלה מוחמד אל השמים. האבן מוקפת  סורג עץ, שהוקף לראשונה עם הכיבוש הצלבני בשל תיירים שבצעו ממנו פיסות למזכרת. בפינה הדרום המערבית של הסלע עומד ארון עץ ובו שערות מזקן הנביא. שם מיקומה המדויק של עלייתו השמיימה של מוחמד.

מתחת לסלע חבויה מערה. אגדה מוסלמית מספרת שכאשר מוחמד עלה לשמים רצה גם הסלע לעוף עמו אך מלאך  עצר בעדו וכך נוצרה המערה. קשת המערה וכן המדרגות נבנו על ידי הצלבנים שזיהו את המקום שבו הודיע המלאך לזכריה שאשתו אלישבע נושאת ברחמה את יוחנן המטביל.

אם נצא מזרחה נחלוף על יד קובת א סלסילה –אותו מבנה זיכרון שהוקם בסוף המאה השביעית ושימש, כאמור, כמכשיר לעשיית צדק במשפט.

מכאן הסיור מסתיים.

נרד לרחבת הכותל. אפשר לעלות דרך הרובע היהודי עד לשער יפו או לנסוע בתחבורה ציבורית משער האשפות.