כל המידע על ואולי לא היו: סיור ברחוב מאפו בתל אביב - בעקבות ספרה של שולמית לפיד

לפני הטיול, נמליץ לכם בחום לקרוא את הספר ואולי לא היו של שולמית לפיד. למעוניינים בסיור מודרך בתשלום, ניתן ליצור קשר עם מדריכת הטיולים יפעת אביצדק-קלפה, בטלפון: 052-3515115, או דרך העמוד שלה באתר טיולי »

על המסלול

מומלץ להגיע למסלול בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר הכרך הגדול עוד נם, וחום היום העולה דוחק את צינת הלילה הלחה. המולת התנועה הכבדה מתדפקת על המבואות, המולכים לתל אביב. כדאי להתחיל את המסע (הלא ארוך), רגע לפני שמשולש הרחובות דב הוז, מאפו ובן יהודה, יהפכו לגוש אספלט לוהט.

תחילת המסלול במדרגות היורדות לגינת פרוג. אנחנו בפתחה של גינה זעירה, שמחברת את רחוב פרוג ורחוב מאפו. זוהי גינה מוזנחת בצילם של ההרדופים הפרועים. לרגע מתערבבים העבר וההווה, הרחובות הצרים חוזרים אל קשיי החיים ודלות היומיום, אך גם אל השכנות הטובה ואהבת האדם. 

הספר ואולי לא היו מהלך בזהירות במהלך חייו של זוג צעיר, שהגיע לתל אביב מעיירה במזרח אירופה בשנת 1934: מיקי, עיתונאי המבקש לעבור לעבוד כפועל (הוא דוד גלעדי ז"ל), ולאה, שמחפשת דרך חדשה בארץ הזרה והוולגרית, חוזרת אל זיכרונות העיירה שעזבה, אך גם מנסה לחיות ולהתפרנס בארץ החדשה והקשה. בני הזוג הצעירים מלווים את בתם שושנה (הסופרת שולמית לפיד), ודרך הספר אנו פוגשים דמויות בתולדות העיר ונחשפים להווי השכונה הקטנה והגעגועים לתרבות שנשארה בחו"ל.

"צריך לצלצל פעמיים", שירו המפורסם של נתן אלתרמן, מספר על תל אביב של שנות השלושים במאה הקודמת. באותם הימים התגוררו בחלק מהדירות שתיים או שלוש משפחות, ולעיתים הצטרפו אליהם גם דייר או דיירת משנה, ששכרו חדר בבית המשפחה, כדי לסייע לפרנסתה. שני צלצולים בדלת היו הסימן לדיירי המשנה, כאשר האורח הגיע אליהם, בעוד שצלצול יחיד בפעמון היה מבשר לבעלי הדירה שהאורח הוא שלהם. בטיול שלנו הפעם כדאי להזכר בשירו של אלתרמן, במוסיקה הנפלאה לשיר, שהלחין משה וילנסקי, ושהפליאה לבצע שושנה דמארי.

מהלך הטיול

1. ביתה של הגברת גרטרוד קראוס

"... בסוף החודש נותרו כמה פרוטות וסידי הגשימה סוף סוף את חלומה; היא אחזה בידה של שושנה והלכה איתה עד קצה הרחוב, אל הסטודיו של גרטרוד קראוס, שם הצטרפה הילדה לכיתתה של האסיסטנטית אילזה..." ("ואולי לא היו", שולמית לפיד)

הסיור שלנו מתחיל ברחוב פרוג 24. בבניין שמול מדרגות הגינה, ניצב שלט הנצחה צנוע. כאן היה ביתה של הגברת גרטרוד קראוס, מי שהיתה חלוצת המחול המודרני בארץ. עד יום מותה ב-1977 העמידה הגברת קראוס דורות רבים של תלמידים. באותה תקופה, מי שרצה להיות שייך לאצולת התרבות העברית המתפתחת, היה חייב לשלוח את בתו ללמוד אצל הגברת קראוס וכך, בתם של הזוג הצעיר מיקי ולאה, ששולחים את הילדה שושנה ללמוד אצל הגברת הראשונה של המחול.

2. בית צעירות מזרחי

"... הנה הגיעו לבית צעירות מזרחי ועכשיו ימשיכו ללכת עד לבניין של סידי, אחר כך תלווה סידי את יוליה עד לבית צעירות מזרחי... בשש בערב עדיין הרחוב מלא ילדים. מן המגרשים עולים קולותיהם של הבנים, "טרזן על העצים!" ... ליד המכולת משחקים ילדים ב"חמור ארוך", קופצים האחד על גב רעהו. בתוך החצר יושבת שושנה ותרצה בתוך הבריכה הריקה. קרוב לוודאי שהעבירו אליה את אוסף ה"פרסים" שלהן... ממספר שבע-עשרה נשמעת נגינת הפסנתר" ("ואולי לא היו", שולמית לפיד)

לכל אורך חלקה הצפוני של הגינה, בין רחוב פרוג ודב הוז, ניצב בית ענק. פעם שימש המבנה כבית ספר, 'בית צעירות מזרחי', מוסד שבו בנות רבות למדו והשכילו. צחוק ומשובת נעורים נלקחו מהשכונה המזדקנת, שבית הספר ותלמידותיו עברו למקום אחר. כיום משמש המבנה כמרכז קהילתי עבור תושבי השכונה, שמאכלס מרחבים ליוצרים ולאמנים, כיתות גני ילדים ומרחב לחוגים, קורסים והרצאות.

3. ביתו של יוסף שפרינצק

"... לכבוד הקונצרט הברישו האנשים את חליפותיהם ופה ושם גם תקעו מטפחת צחורה בכיס המקטרון, מין דגל של התרסה נגד "אזיה" (הכוונה לאסיה, ד.ז.), זו התובעת מהם להתערות בתוך הביחד ה"פולני" והעיירתי, הרואה בהם קרוב עשיר וטיפש, המתייחסת בשנאה לגרמנית שבפיהם ולועגת לעברית שבפיהם, העוינת את אהבת הסדר והמשמעת הטבועים בהם..." ("ואולי לא היו", שולמית לפיד)

רחוב מאפו, לפני חיבורו לרחוב בן יהודה, נוסק בעלייה קלה לכיוון הים. מי שעומד ברחוב דב הוז ומביט מערבה, מגלה בשני צידי הרחוב בתים בני שלוש-ארבע קומות, חלקם יצירות פאר של אדריכלי סגנון הבאוהאוס. לאורך הרחוב עצים יפי נוף, שפורצים אל הרחוב ומטילים צל משיב נפש (במיוחד ביום חם). חלק מהבתים עבר שיפוץ והם זוהרים ביופיים ולובנם, אחרים ממתינים בדלותם לידו של המשפץ. בית מספר 28, בחיבור הרחובות מאפו ודב הוז, מתהדר במרפסות עגולות, אדניות הפורחות בכתמי פרחים ורודים ואדומים, פורצות מהמרפסות אל הרחוב. בבית זה גר מי שהיה יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק. אגב, בית זה נפגע בהפצצה המצרית בשנת 1948.

4. ביתו של ד"ר אבנשטיין

הקונצרטים המוארים התקיימו בביתו של ד"ר אבנשטיין, ברחוב מאפו 19, בית נאה שעצי דקל יפים ומרפסות עגולות מפארים את חזיתו. עדיין תוכלו לראות ברחובות אלה תמונות מתקופה עתיקה, למשל: גבר קשיש, לבוש גופיה צחורה ומכנסי אתא קצרות, המתוחות עד ברכיו, תולה כביסה בחצר, באם הבחין בכם, יביט בכם בפליאה ונדמה כאילו הוא משמש תפאורה לשורות הספר. לביתו של ד"ר אבנשטיין היו נאספים תושבי הרחוב לקונצרט, נאחזים מתרבות של פעם. לצורך המפגש, הנשים התהדרו במחלצות שהביאו איתן מחו"ל, התנערו מהלבנט, שמאיים ומקיף אותן וחזרו אל הנימוסים שהשאירו בגולה.

5. בית משפחתה של שושנה

בית מספר 15 ברחוב מאפו, מקום מגוריה של משפחתה של שושנה. על פי הספר, עוד שכן גר כאן וזה היה גבאי בית הכנסת, ווהל. החדר השכור (צריך לצלצל פעמיים, זוכרים?) היה בחצר הבית. רק לאחר זמן שרווח למשפחה מעט כלכלית, עברו לדירה גדולה יותר באותו בית. כיום, שלט עקום בחזית הבית, מספר שזהו בית מספר 15, כשעץ סיגלון ענק מצל על החצר. למטה, בקומת הקרקע, נשמע צחוקם של ילדים. פתחו כאן גן ילדים, שמכניס את צחוק הילדים לשכונה הקשישה. בחצר האחורית נאחזים עצים מזקיפים צמרתם, כדי לזכות במעט אור. העין חולפת על הבניין שהיה פעם יפה, היום מנוקד בתיקוני טיח וקירותיו מתחננים לשיפוץ.

6. בית מרקחת הגליל

שם הרחוב היום, רחוב מאפו; ע"ש אברהם מאפו. לקראת שנות ה-50 של המאה הקודמת, הוחלף שם הרחוב לרחוב מאפו, סופר ומחנך, שהצטרף לתנועת ההשכלה וכתב את הרומן העברי הראשון, 'אהבת ציון'. אברהם מאפו זכה להנצחה בערים רבות בארץ. שמו הקודם של הרחוב היה פסטורלי יותר, רחוב הגליל, נותר זיכרון לשם הראשון. בשנת 1935, נפתח בפינת רחוב בן יהודה, בית מרקחת גדול, 'בית מרקחת הגליל'. המקום מוזכר בספר ועד היום, מתפקד בית המרקחת בשם זה. כדאי להיכנס ולראות את המקום השמור היטב והמטופח.

7. בית הקפה "הרלינגר

לא רחוק משם, בצידו השני של רחוב בן יהודה, שוכן בית הקפה הרלינגר. בית הקפה מוזכר בספר, כמעוז של תרבות בתי הקפה, לכאן אפשר היה להכנס, לשכוח את הלבנט מסביב, את "אזיה" ולחזור אל המקורות באירופה, אל תרבות של העולם הישן. המקום נשאר בשמו המקורי וכיום הוא פאב לילי. באוויר עולה ריחה של תל אביב הקטנה, עוד לפני שנהפכה לבועות נדל"ן ומגדלים, המגרדים את השמיים. הסיור חוזר אל הפשטות והקושי, אל קבוצת האנשים שבנתה את תל אביב, לזכרם של בוניה ואוהביה.

8. קפה פילץ

הסיור הרגלי שלנו יורד ברחוב פרישמן, בצידי הרחוב נותרו עוד בתים מאותה תקופה או מאוחרת יותר. בחיבור עם רחוב הירקון, אפשר לראות את שפת הים של תל אביב. גם בימי הקיץ החמים, תוכלו ליהנות ממשבי רוח מצננים.

כשתגיעו לחוף הים, פנו דרומה (לכיוון יפו), כעשר דקות הליכה, עד לחלקו הדרומי של גן לונדון. אפשר לראות מבנה מאוד יפה עם חלונות עגולים וגדולים, הצופים אל הים. כאן היה קפה פילץ, בית קפה מפורסם מאוד, שנבנה בשנת 1938, על ידי הקבלן אריה פילץ. בית הקפה הצטיין בתזמורת ובמלצרים עם עניבות הפרפר. לכאן הגיעו העולים ממדינות אירופה ויכלו להרגיש טעימה של תרבות אירופית. במלחמת העולם השנייה, הקפה הפך להיות מועדון קצינים בריטיים. פילץ עצמו, שהיה חבר בארגון ה'הגנה', גייס מלצרים מההגנה ומש"י (שירות הידיעות של ההגנה). אלה שמרו על קשרים טובים עם הקצינים והוציאו מהם ידיעות בשיחות נפש. בשנת 1947, התארחו בבית הקפה, בהזמנת ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח ואנשי ועדת האו"ם, שדנו בכובד ראש בכל הקשור לחלקות ארץ ישראל. אגב, סמוך למחסן בית הקפה, היה סליק לנשק של ההגנה והנשק פוזר בארגזי משקה ריקים.

הכניסה למקום, מול מפגש רחוב מאפו ורחוב הירקון, בצידו המערבי של רחוב הירקון. הטיול שלנו מסתיים מול הים, במבנה היפה והמשוחזר של קפה "פילץ". לבית הקפה הזה, חלק נכבד בתרבות בתי הקפה של תל אביב, אך כיום משמש המבנה כסניף של רשת מקדונלד'ס.