מערת אצבע, עתלית וחרבת קרתה

איך מטיילים

• הטיול מורכב מכמה חלקים: טיול רגלי למערת אצבע, ביקור במחנה המעפילים בעתלית וביקור קצר בחורבת קרתא. בין החלקים ישנה נסיעה קצרצרה ברכב ולכן ניתן לבחור רק חלק מהחלקים. 

• הטיול המומלץ למערת אצבע הוא במסלול הליכה מעגלי, שאורכו כ-2.5 ק"מ ומתאים לכל המשפחה. אמנם הוא כולל עלייה, אך היא לא מאוד קשה, והנוף הנשקף שווה את המאמץ. אפשרות נוספת היא לטייל במסלול קווי אל המערה ובחזרה בלבד, שאורכו פחות מ-1 ק"מ.

• חלק גדול מהמסלול מוצל ולכן הוא מתאים גם לימים חמים. לאחר גשמים, המסלול יהיה חלק. 

• כדאי להביא פנסים לביקור במערה.

• הביקור במחנה המעפילים בעתלית בתשלום, והאתר אינו פתוח בשבת - ראו פירוט מלא מטה.

איך מגיעים

תחילת המסלול בסמוך לצומת אורן בכביש 4, שנמצא בסמוך למחלף עתלית שבכביש 2 (חיפה-תל אביב). בצומת אורן נפנה מזרחה, ולאחר כ-50 מטר נפנה לחניון של רשות הטבע והגנים, שבכניסה אליו יש מרכז מידע [1 במפה]. נחנה במגרש החנייה בהתאם למסלול שבו אנחנו רוצים לטייל: למסלול המעגלי הארוך נחנה בקצה הדרום-מזרחי של מגרש החנייה. למסלול הקווי הקצר נחנה בסמוך לתחנת מרכז המידע.

הכרמל

בטיול שלנו נבקר בהר הכרמל - ההר הירוק כל ימות השנה. בשפה מקצועית הכרמל הינו קמר גיאולוגי גירני ברובו, שנשבר מהרי שומרון ו"נשפך" לים התיכון. בקמר זה, הנראה לנוסעים בכביש החוף כרכס ארוך, קיים עולם ומלואו של אוצרות טבע ונוף. החורש הים תיכוני, שהינו הצמחייה השלטת בכרמל, משמש ככר מרעה לבעלי חיים רבים שניצודו בתקופות פרהיסטוריות על ידי האדם הקדמון, ששרידים רבים שלו נמצאו במערות בכרמל.

מערת אצבע

המסלול המעגלי

ממגרש החניה נלך לכיוון מזרחנחצה שער למניעת כניסת כלי-רכב וננוע בשביל רחב כ-200 מטר לכיוון דרום. עד מהרה נראה סימון שבילים בצבע שחור. בדרכנו נפגוש תחנת שאיבה של מקורות. השביל ממשיך בתוך חורש אלונים סבוך וממנו מתחילים לטפס במעלה ההר. הצמחייה האופיינית לאזור הכרמל כוללת אלון מצוי, אלה ארץ-ישראלית, עליהן מטפסת קיסוסית קוצנית. מדי פעם נפגוש גם עצי חרוב מצוי שאת פרים ניתן לאכול. ההליכה בחורש הקסום אורכת כשעה ובסיומה אנו מגיעים לרכס "אצבע" ונעים בלב חורשת אורנים. ניתן לראות בחורשה סלעים ועליהם שפני סלע.

לאחר הליכה קצרה בחורשת האורנים מתגלה לפתע מבין העצים נוף מרהיב של הים התיכון בכיוון מערב. מהתצפית במקום ניתן לראות למרגלות הגבעה את "כלא 6". בהמשך מערבה ניתן לראות את חוות-אהרונסון ואחריה את מחנה המעפילים עתלית את קצה המושבה עתלית ואת מבצר עתלית. מצפון ניתן לראות את בית הספר בית צבי, את המטעים של מושב מגדים. מדרום ניתן לראות את ארובות תחנת הכח חדרה, ואת המטעים של עין כרמל וגבע כרמל.

מנקודת התצפית ננוע לכיוון צפון-מזרח במגמת ירידה. יש להקפיד ולנוע בשביל בסימון השחור. לאחר הליכה נוספת של כחצי שעה נגיע למערת אצבע. המערה צרה וארוכה וצורתה מזכירה אצבע הנכנסת אל תוך ההר ומצביעה כלפי מעלה.

האגדה מספרת על ענק שחצן שחי כאן והטיל את חיתתו על האזור. האנשים בסביבה פחדו ממנו מאוד וקראו לאלוהים שיעזור להם. אלוהים ראה את זעקתם והחליט ל"טפל" בענק. הוא שלח דבורה קטנה שעקצה את אצבעו של הענק. הענק היה אלרגי לדבורים ולכן אצבעו התנפחה והתנפחה. היא המשיכה להתנפח והבקיע את החלל הקטן שבו נח הענק והגדילה את המערה. עד שבסוף מת הענק. גופו התפורר, האפר נסחף ברוח וכל מה שנשאר הוא המערה הזו שנוצרה מההתנפחות של אצבעו. במערה נמצאו כלי חרס וכלי אבן מהתקופה הניאוליטית ומתקופות מאוחרות יותר.

מהמערה נמשיך במסלול הטבעתי במגמת ירידה ולאחר כעשר דקות נגיע למצודה בריטית ששמרה על כביש צומת אורן - צומת דמון. נחצה את המצודה ונגיע לקטע הליכה מהנה למדי, 159 מדרגות קטנות ובעלות זווית חדה המובילות אותנו לחניון המערבי משם נחזור לרכב. 

המסלול הקצר

מתחיל מהחניון המערבי, מאחורי "מרכז המידע", ומסתיים באותו מקום. נצא מהחניון המערבי ונתחיל לטפס ב-159 מדרגות קטנות ובעלות זווית חדה השביל עצמו מסומן בסימון שבילים שחור. הטיפוס קשה ומעייף ובסיומו ניתן לנוח במצודה הבריטית. מהמצודה נשקף נוף של שפך נחל אורן והים התיכון. לאחר מנוחה נמשיך לנוע בשביל עד למערת "אצבע". ניתן להמשיך מהמערה בשביל המסומן עד לנקודת התצפית שברכס אצבע ומשם לחזור באותה הדרך בה הגענו או לשוב לאחור לנקודת ההתחלה כבר ממקום זה. (המרחק עד לנקודת התצפית אורך כחצי שעה נוספת). 

מחנה המעצר עתלית

לאחר הביקור במערת אצבע, נחזור לצומת אורן, נפנה בו שמאלה (דרומה) ולאחר 100 מטר, ימינה (מערבה) לעבר עתלית. בנסיעה נעבור מצד שמאל את חוות אהרונסון ששימשה את את איש ניל"י אהרון אהרונסון, אחיה של שרה אהרונסון המוכרת כשרה גיבורת ניל"י, כחוות מחקר חקלאית.

נעבור את הגשר מעל לכביש החוף ונפנה ימינה בעקבות השילוט למחנה מעצר המעפילים עתלית.

מחנה המעפילים בעתלית הופעל על ידי הבריטים לצורך שיכונם של העולים הבלתי לגאליים שהגיעו לחופי הארץ כפליטים מאירופה. עבור חלק מהפליטים היה המחנה רק תחנת מעבר בדרכם לגירוש לקפריסין. בתקופת השיא שלו הוחזקו במחנה כ-4,000 מעפילים, בהם משפחות וילדים. יש לזכור כי רבים מהם חוו על גופם את זוועות השואה ועברו טלטלות רבות כדי להגיע בספינות דחוסות לעבר חופי הארץ, ועבור חלקם הייתה השהייה כהמשך של תקופה שקיוו לשכוח לתמיד, והפעם בארץ ישראל.

ב-1.10.45, עקב כוונת הבריטים להסגיר עולים שהעפילו רגלית לישראל ללא אישור בחזרה לסוריה (שם צפוי היה להם גזר דין מוות), פרץ כוח של הפלמ"ח למחנה. הכוח, בפיקודו של נחום שריג וסגנו יצחק רבין, נקט בפעולה משולבת משלושה כיוונים ושחרר את רוב האסירים. במהלך הלילה הם חצו את הכרמל במעלה נחל אורן ודרך עוספיא, עד שלבסוף הגיעו עם שחר ליגור, ולמחרת פוזרו בקיבוצים ברחבי הארץ. הפריצה מתוארת בסרט יפה שמוקרן באחד מצריפי מחנה המעפילים, ששוחזרו באותנטיות מירבית.

ראו סיפור יפה הקשור באוניות המפעילים בסוף מסלול הטיול.

מחנה המעפילים עתלית - מידע שימושי

• שעות פתיחה: ראשון-חמישי: 9:00-17:00 | שישי וערב חג: 9:00-13:00 | שבת וחג: סגור (ניתן לפתוח בתיאום מראש).

• מומלץ להתקשר כדי לבדוק באילו שעות ישנה הדרכה.

• לפרטים נוספים: 04-9841980 או באתר האינטרנט של מחנה המעפילים. 

חרבת קרתה

משער היציאה של מחנה המעפילים עתלית, נמשיך ישר (דרומה) ולאחר כ-100 מטר נראה מימיננו שלט המכוון אותנו לחניון לימור וחרבת קרתה. נחנה את הרכב ברחבת החניה ונטפס בגרם המדרגות החצובות בסלע במסלול המסומן בסימון שבילים כחול לעבר ראש הגבעה הקטנה הלא היא חרבת קרתה.

בראש החרבה ישנו מאגר מים שממנו תצפית מדהימה על כל מישור החוף הצפוני, על הכרמל ומישור חוף הכרמל. זו אולי הסיבה שהצלבנים בחרו להקים במקום מצודה אותה ניתן לראות כעשרים מטר דרומית למגדל המים עליו עומדים. מצפון למגדל המים ניתן לראות את הפרצה שחצבו ברכס הכורכר כדי לאפשר למי נחל בית אורן לזרום ביתר קלות לעבר הים התיכון ועל מנת שלא ייווצרו ביצות. המצודה שמידותיה 18x21 מטר, הוקמה כתחנת משמר על הנקודה החשובה הזו שליד הפרצה ודרכי האורך והרוחב שעוברות באזור, וניתן לראות בה אבוסים רבים לבהמות, חפיר עמוק, בורות מים וצינורות מים להובלת המים לבורות, ובמתחם שמצפון למצודה, אורוות שמאופיינות בחורי קשירה לרסני הסוסים.

מעבר הנחל ברכס הכורכר נקרא מעבר דוסטרי והצלבנים קראו לו Districtum (המעבר הצר) ובצרפתית - Destroit. ליד מעבר זה ממש שודדים תקפו את המלך הצלבני בודואן הראשון ופמלייתו בשנת 1103, מארב שבו נפל המלך בשבי.

השם חרבת קרתה נובע מטעות בזיהוי של הנוסע מבורדו, שבשנת 333 לספירה זיהה בטעות את חרבת דוסטרי עם תחנת דרכים שנקראה  MUTATIO CERTHAE -"מקום החלפת הסוסים" מקום שזוהה מאוחר יותר בתל מגדים.

ממערב למצודה, שכדאי לטייל בה בעקבות המסלול הקצרצר המסומן בסימון שבילים כחול, ניתן לראות את מבצר עתלית, המבצר האחרון שנעזב על ידי הצלבנים בעוזבם את הארץ. המבצר המרשים שנבנה בשנת 1218 לספירה וספג התקפות קשות של כוחות המוסלמים אך עמד להם. למרות הסכם הפסקת אש שהיה בין הממלוכים לצלבנים, לאחר נפילת עכו, בירת הממלכה, ננטש המבצר ב-14 באוגוסט 1291 והאבירים שהגנו עליו הפליגו בחשאי לקפריסין. עזיבת המצבר הייתה סתימת הגולל על שלטון הצלבנים בארץ.

האישה שקיצרה את צמתה

מאת רות ריכטר מחברת הספר ארץ ירוקה שלי

בן שבעים אני היום. עוד מעט נדליק נר ראשון של חנוכה, ונחגוג את יום השנה השישים לעלייתי לארץ ישראל. לכבוד מאורע זה החליטו ילדיי ונכדיי לכבד אותי במסיבת הפתעה, והם טורחים לערום במקרר הקטן של תמי, אמי המאמצת, עוגות, ממתקים ומשקאות לרוב. אני אמור להיות מופתע ולא לדעת דבר, אבל חיוכה הקורן ועיניה הנוצצות של תמי מסגירים את הסוד הגלוי. היא מביטה בי בחיבה כשאני מסתובב חסר מנוחה בחדר, ואני יודע שהיא זוכרת עכשיו את היום שבו נפגשנו לראשונה, כשעליתי ארצה בספינה רעועה, עמוסה באדם ובמטען למעלה מכוחה. אף-על-פי שקטנה הייתה הספינה, ודמתה לסירת צעצוע של ילדים המתנדנדת על פני המים, עמדה הספינה בתלאות הדרך, והביאה אותנו לאחר תלאות רבות לארץ ישראל.

היה זה ביום שהכרתי את תמי, המחייכת אליי עתה בחיבה. אף שמלאו לה כבר שמונים שנה, ופניה חרושות קמטים, עדיין מחייכות אליי עיניה בשובבות של נעורים כשהיא  רומזת לי בידה על שערה שהלבין ואומרת:

"אתה רואה, דוד, עדיין קטנה צמתי האחת מצמתי השנייה." ועיניה זורחות, כי שנינו יודעים שהיא גוזרת את צמתה בסתר לזכר אותו מאורע  רחוק. ומעשה שהיה כך היה:

עליתי לארץ-ישראל בימים שלפני קום המדינה, זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. הייתי רק כבן עשר שנים, אבל הייתי בוגר מכפי גילי כי פעמים רבות ידעתי רעב ומחסור, ולעתים ראיתי את המוות מול עיניי. הורי נספו בשואה, ואני גדלתי בגטו וביער בחברת פרטיזנים שנלחמו באויב הגרמני.

 כששוחררה פולין מהנאצים, נאספו במחנות מעבר אלפי ילדים יתומים חסרי בית, וגם אני נמניתי עליהם. טיפלו בנו חיילים יהודים ששירתו בבריגדה היהודית ובצבא הבריטי, ונלחמו עם חיילי בנות הברית נגד הגרמנים. רצינו להקדים ולעלות לארץ-ישראל, אבל הבריטים שלטו אז בארץ, והם הרשו רק למספר זעום של יהודים להיכנס אליה. אלפי פליטים, שנמלטו  בעור שיניהם מהשואה, התדפקו על שעריה הנעולים של הארץ, וחברי ארגון ההגנה הבריחו אותם ארצה בלא רישיון, כשהם משתמשים בספינות רעועות שיצאו זה כבר מכלל שימוש.  הספינות הפליגו בלילות חשוכים, וקברניטיהם שקדו לעקוף את ספינות הצי הבריטי, כי כשנתפשו עולים שהגיעו ארצה בלא רישיון, גירשו אותם הבריטים מהארץ.

ימים רבים שהיתי עם חבריי במחנה המעבר, וחיכיתי שיגיע תורי לעלות לארץ המובטחת. בכיליון נפש ובגעגועים עצומים חיכיתי. אף שמעולם לא ביקרתי בארץ, אהבתי אותה והתגעגעתי אליה. השליחים שבאו מהארץ  טיפלו בנו במסירות רבה. הם ואגו לכל מחסורנו, ושוב לא ידענו רעב. התחלנו ללמוד בבית הספר שנפתח במחנה, אבל רוחנו קצרה לעלות לארץ-ישראל, והימים עברו עלינו בציפייה ארוכה ומורטת עצבים.

באחד הימים קמה התרגשות רבה במחנה. מפה לאוזן עברה השמועה שאנחנו עומדים להפליג ארצה. בערב הצטווינו לארוז במהירות את חפצינו המעטים ולעלות על משאיות שהובילו אותנו לנמל. שעות רבות נסענו בחשכה, ולבסוף הגענו ועלינו על האוניה. שנראתה כגוש שחור ומאיים השקוע עד למחצית גובהו בתוך המים הכהים.

כשבועיים הפלגנו בים. צפיפות רבה שררה באוניה הקטנה, וחפצים ומזוודות התגוללו בכל פינה. בכי בלתי פוסק של תינוקות התערב בשיחות המבוגרים ובריב הילדים, וכשסער הים, נדמה היה שהאוניה יורדת לתהום. המזון חולק בצמצום והמים ניתנו במשורה. לא הורגלנו בהפלגות, ורבים הקיאו וחלו בשעת הסערה הגדולה. נדמה היה לנו שלעולם לא נגיע לחוף. אבל לילה אחד, בערב ראשון של חנוכה, ראינו מרחוק את אורות החוף מהבהבים מולנו, וידענו שהגענו הביתה ובא הקץ לנדודינו.

התרגשות רבה אחזה באנשים החולים והעייפים. הם מחו דמעות של שמחה מעיניהם, והסתכלו כמהופנטים בחוף המכחיל באפלה. הייתי אז רק ילד, אבל לעולם לא אשכח לילה זה של חלום ושל תקווה המפעמת ומרעידה את הלבבות. מהים האפל התקרבו סירות קטנות ובהן אנשי ההגנה, הפלמ"ח וחברי הקיבוץ הסמוך. הם עלו על סיפון האוניה המתנדנדת, התערבו בין העולים, הרגיעו את הרוחות, והורו לנו לרדת לסירות שישיטו אותנו לחוף,

אבל השמחה לא ארכה זמן רב. חיילי הצי הבריטי הבחינו בנו, וסירותיהם התקרבו אלינו. הם זרקו לחלל הלילה פקודות בלשון האנגלית, וציוו עלינו להישאר באוניה. רבים מהעולים קפצו למים, וניסו להגיע אל החוף בשחייה, כי החלטנו שלא נניח לחיילים האנגלים להחזיר אותנו לארצות מוצאנו ולגרש אותנו מהארץ שאליה הגענו אחרי תלאות וסבל רב.

לא ידעתי לשחות, ופחדתי מהמים האפלים והמאיימים. בלב חרד קפצתי אל אחת הסירות הקטנות שעגנה במים ליד האוניה, ועל אף הקור המצמרר כוסה גופי זיעה. לרוע מזלי החליקה רגלי, וצנחתי במהירות אל התהום השחורה. מים רבים נכנסו לפי, לאפי, לאוזניי ולעיניי. התחלתי לשקוע וחשבתי שבא קצי, אבל לפתע אחזו בי שתי ידיים חסונות, ומשו אותי מהמים. קול אישה צעירה ציווה עלי לאחוז היטב בכתפיה ולא להרפות מהן. האישה הייתה צעירה  בעלת זוג צמות זהובות, שהבהיקו כשנפל עליהן אורו החיוור של הירח. וקולה היה ערב ומשרה ביטחון. היא היטיבה לשחות, ולא פחדה מהגלים הגבוהים. אבל אני הייתי מבוהל, חרדה עצומה אחזה בי. חיבקתי את צווארה בכוח רב וכמעט הטבעתי את שנינו במצולות. היא ניסתה להרפות מעט את אחיזתי, כי לא הנחתי לה בחרדתי להוציא את ראשה מהמים כדי לנשום מעט אוויר, ומדי פעם לחצו ידיי שלא מרצוני על  צווארה ועל כתפיה. כאחוז עווית הייתי, ולא שלטתי במעשיי. היא הייתה יכולה להציל את חייה לו השליכה אותי אל הים הסוער, אבל היא המשיכה לחתור בידיה במים כשראשה נתון רוב הזמן מתחת לגלים, ושיעולה מחריד את הדממה. זמן רב נלחמנו בגלים הסוערים שהכו בנו בקצפם הלבן, וכמעט טבענו שם, במים האפלים ההומים אדם. עננים כבדים העיבו פתאום על הירח, ומנעו מאורו המועט לזרוע רסיסים על פני הים. טיפות גדולות של גשם החלו לרדת, ורוח קרה צלפה בפנינו. כוחותיה של האישה הצעירה הלכו ואזלו, אבל היא נלחמה בעוז בגלים הגבוהים, ולא נטשה אותי בים על אף הסכנה הצפויה לחייה.

לבסוף הגענו אל החוף. עולים חדשים שהגיעו זה עתה למולדתם התערבו בקהלם של אנשי הארץ. בחורים ובחורות עלו מהמים כשהם נושאים ילדים רכים בזרועותיהם, והחיילים הבריטים התבוננו במתרחש בתדהמה. הם ניסו להפריד בין העולים החדשים ובין אנשי ארץ-ישראל, אבל העולים ואנשי הארץ החליפו ביניהם את בגדיהם, ולא היה אפשר להבחין ביניהם.

עתה יכולתי להתבונן היטב באישה הצעירה. שהצילה אותי מטביעה בים. היא הייתה בחורה נאה בעלת זוג צמות עבותות, ועיניה הדומעות התבוננו בי בחיבה. התקרבתי אליה ואחזתי בידה. החלטתי שלא אניח לה לעזוב אותי. היא חייכה אלי ואמרה ביידיש:

        "שמי תמי, ואני חברת הקיבוץ הקרוב."

        לא עניתי, ורק אחזתי בידה בחוזקה. אחר-כך שאלתי חרש:

        "ולא תעזבי אותי כאן, לבדי, בחולות?"

        היא הרצינה והתבוננה בי בסקרנות. אחר-כך אמרה:

        "היום אפרד ממך, אבל באחד הימים אחזור, ולא ניפרד עוד."

לא האמנתי לה פעמים רבות נטשו אותי אוהביי ולא שבו, ואני חששתי שכך יקרה גם עכשיו, לכן אחזתי בידה הרכה ולא הרפיתי. היא הייתה דומה לאמי שמתה במלחמה, ואני לא רציתי לאבד אותה.

"חיימקה, בוא רגע!" קראה פתאום האישה לעבר החובש, שהתרוצץ בין המעפילים ותיק העזרה הראשונה תלוי על שכמו.

        "מה קרה?" שאל חיימקה, ומיהר לגשת אלינו.

        "תן לי מספריים בבקשה!" אמרה תמי.

        "מספריים? למה לך מספריים?" שאל חיימקה.

תמי לא ענתה. היא נטלה מספריים מתיקו של החובש, גזרה כמחצית מאחת מצמותיה, ונתנה את השיער הבהיר בכף ידי.

"שמור לך את שיערי, והיה לך לאות שאחזור." אמרה, ואחר-כך ליטפה את לחיי ונעלמה בחשיכה.

 קבוצתנו הצטרפה לקיבוצה של תמי, ששכן ליד שפת הים. למדנו עברית, עבדנו בענפי המשק השונים, והשתדלנו להידמות לצברים, ילידי הארץ. למדנו בבית הספר עם שאר ילדי הקיבוץ, ולא חסרנו דבר הסתגלנו לאקלים החם, לתכלת השמים הבוהקת בעזות  ולשמש המכה על ראשנו, וניסינו לשכוח את המלחמה ואת ימי היער והגטו.         

אבל אני לא ידעתי מנוחה. בלילות ביעתו סיוטים וזכרונות מן המלחמה את שנתי, ובימים הכאיבו לי געגועיי לתמי. השתוקקתי לראותה אבל היא לא באה. פעמים רבות הוצאתי בהיחבא את צמתה הרכה והעבותה וליטפתי אותה בסתר. הרביתי לשאול את החברים הוותיקים שבקיבוץ מתי תמי תשוב אלינו, אבל  פניהם עטו סוד, והם לא ענו לי, מפה לאוזן עברה השמועה שתמי נסעה לאירופה כדי לסייע בהברחת ילדים נוספים לארץ ישראל, והיא תשהה שם זמן רב, כי עוד רבה המלאכה לפניה.

ימים רבים חיכיתי. אלוהים! כמעט נואשתי מלחכות! חשבתי שתמי שכחה אותי ולא תחזור עוד. אבל יום אחד, בערב ראשון של חנוכה, כשחזרתי לחדרי קודר ועצוב. מוכה בדידות וגעגועים נעלמים שלא ידעתי את פשרם. שמעתי חריקה של דלת נפתחת. נשאתי את  עיניי אל הפתח, והיא עמדה שם. דמעותיה ניגרו על פניה, וידיה נשלחו אליי לחבקני.

מאז לא נפרדנו. תמי הייתה לי לאם ואחות, וכשנישאה לבעלה וילדה בנים ובנות, חשתי שאני חלק ממשפחה גדולה ומאושרת.    

שנים רבות חלפו מאז. נשאתי אישה ונולדו לי ילדים. הקמתי את ביתי בקיבוץ, ואף קניתי לי שם כצייר מחונן, המרבה לנסוע בעולם ולייצג את מדינת ישראל בתערוכות בינלאומיות. אבל תמיד בערב ראשון של חנוכה, ביום שבו עליתי לארץ ישראל, אני מקפיד לחגוג את החג עם משפחתי הענפה ועם תמי, אמי האוהבת.