פארק תמנע

אני לא מבין למה את הטיפוס על הסולם הארוך עשינו דווקא במרכז היום. שהשמש התייצבה ברום השמים, מגופינו ניגרו נחילי זיעה בטיפוס המאומץ. אולי, התחזית המבטיחה התקררות בלבלה את מנהל פארק תמנע, לבקו. והביאה אותו להחלטה המשונה לטפס דווקא בשעת צהרים חמה זו. כידוע, בתום המאמץ הקשיים נשכחים ונשארת החוויה מן המראות היפים בקצה המסלול. ישבנו תחת סלע ענק שנראה כעמוד שניתק ממבנה והמים והרוח קבעו את מראהו.

בעזרת חולצת הטריקו משלימים נשימה עם נשיפות וניגוב הזיעה כל זאת מול הנוף הנפרש, השלווה הנפלאה מעל עמק תמנע. מראות נפלאים של גוונים שונים, במרכז מתנוסס הר תמנע, רובץ כחיה שחורה ענקית לרוחב הבקעה. רחוק רחוק מעליו מתנשאים הרי אדום, בעברו השני של הגבול, בירדן עטופים בהילה לבנה של חמסין, צבעם האדום כמעט נמוג בערפל, אפשר גם להבחין בערבה שמנוקדת פה ושם בכתמים ירוקים של גידולים חלקאיים.

מעלינו התנשא הקיר החסון של הר ברך המתרומם לגובה של 854 מטר, הקירות התלולים לא נותנים אפשרות לטפס עליהם אלא בעזרת שני שבילים רזים ותלולים, אבל אל דאגה אנחנו נעים בשוליו ואין שום כוונה להמשיך ולטפס עליו ביום החם. המסלול, פרי המצאתו של לבקו מנהל הפארק, בכל פעם שנוטשים אותו לבד בלב פארק הוא חוזר מאובק ואחרי הליכה ארוכה ובידיו מסלול הליכה חדש ודחוף לו לספר לחברה. הפנטזיה על המסלול המושלם נשברת מול חומת התקציב שאיננו, לכן אפשר להבין את השמחה שמישהו עוזר לו לממש את החלום על מסלול עם סולם ענק מעל מערת הכורה המצרי. מי שמסיים את המסלול (שנועד למיטיבי לכת) זוכה בפרס לשבת מול הנוף היפה על מרפסת סלע מול הנוף. הכינו את הנעלים. 

לפני שנטפס למרפסת הנוף כמה מילים על בקעה תמנע היפה. ואדי "אלמנעיה" הסמוך נתן לועדת השמות את הדמיון הקלוש לשם המקראי "תמנע". תמנע מוזכרת כפילגשו של "אליפז", משרי צבא אדום, וכנראה גם אמו של עמלק. עוד לפני 6000 שנה חפרו כאן כדי למצוא נחושת. בתקופה הרומית חודשה החציבה ונמשכה גם בתקופה הערבית. בשנות 1950 גם ישראל חמדה את עורקי הנחושת הירוקה והקימה מפעל בדרום מזרח הבקעה. בשנת 1975 נסגרה התקווה למחצב מכניס נוכח ירידת מחירי הנחושת בעולם. שרידים כואבים למכרה הנטוש אפשר לראות מדרום לפארק תמנע. בעולם העתיק שהיה כאן בזמנים הקדומים החופרים האומללים הלכו כפופים במנהרות אפלוליות וחסרות אוויר כדי למצוא את עורקי הנחושת הירוקה. לעיתים, ביאושם השאירו חותם בסלעים הרכים ובתבליטי קיר. כיום חברה מכסיקנית קיבלה את הזיכיון לחזור ולחצוב נחושת במכרות תמנע. 

בקעת תמנע היא כמעט מכתש, כ-9 ק"מ אורכו ו-6 ק"מ רוחבו. קירות זקופים משלושת הצדדים שמטפסים לגובה של כ-400 מטרים. נחל תמנע ונחל נחושתן מנקזים את מי השיטפונות מזרחה, לערבה. מי חולם שבמקום היפה, במדבר תוכלו למצוא שילוב של סלע, קשת אבן, מערת כורים וסולמות ברזל שנראים כאילו שייכים לגן שעשועים. בקטע הטיול הזה תוכלו למצוא מהמבחר והרבה. קוראיי הנאמנים מכירים את כבר את מסלול הקשתות, עתה נוסף סולם ברזל ארוך שמטפס ממערת הכורה המצרי. כשלוש שעות הליכה ממתינות לכם ועוד מחצית השעה שמוקדשת לתצפית. עתה, כשהימים מתקררים ומתקצרים כדאי לעשות את המסלול בשעות הבוקר. קרני השמש מאירות את הר ברך, האוויר בדרך כלל צלול ויוותר לכם זמן להגיע בתום הטיול גם לאגם תמנע ולקנח בארוחה בדואית טובה. 

מערת הכורה המצרי נמצאת באמצע המסלול "בין הקשתות". תחילתו במערת כרייה שגילה קרוב ל-2500 שנה, לאורך הפיר יש סימני כרייה וחציבה. מיד בכניסה תראו את דמותו של הכורה המצרי מציצה מאחד הכוכים הפנימיים. אל תבהלו, זו רק בובה בדמות שממחישה את תנאיו הקשים של החוצב. מכאן מדרגות ברזל נעוצות בקיר הפיר, בזהירות מטפסים למעלה. את תרמיל הגב כדאי להעביר לנשיאה על החזה (אחרת המעבר יהיה צר מדי). קטע הטיפוס בתוך הפיר אינו ארוך. הלחוצים ממקומות סגורים יכולים להירגע. מכאן יוצאים למרפסת גדורה במעקה להשקיף על הנוף מנקודת ביניים. החוששים להמשך הטיול יכולים לוותר ולחזור דרך הפיר לנקודת ההתחלה.

למתמידים ממתין סולם ברזל ארוך, מורכב על הסלע החלק, העליה בטוחה, מעקה שאפשר לאחוז בו. עם הילדים (בגיל 10 ומעלה) עדיף לטפס כשהם לפניכם וקרובים אליכם. סולם הברזל נראה מעט מפחיד, הישראלי המכוער ביקר כאן וצרב לעולמים על הסלעים את שמו, כמה חבל. בקצה ממתינה לכם המרפסת להתרגעות מול הנוף. מכאן תוכלו להמשיך את המסלול הארוך בין הקשתות, לטפס בשביל תחוח למרפסת ולרדת בוואדי הגדול מזרחה. בדרך מגלים את עורקי הנחושת בצבע טורקיז באדמה הצהובה ורואים את פטישי הכורים שעבדו כאן לפני אלפי שנים ניכרים בקירות. 

  • לרומנטיים רעבים: על שפת האגם המלאכותי בתמנע בתוך האוהל הבדואי הגדול מגישים ארוחה מצויינת ואפשר להישאר שם גם לשנת לילה באוהל בדואי, באוויר צלול עם מיליוני כוכבים ולהיות ללילה אחד בדואי. 
     
  • לרומנטיים מאוד: שעות השקיעה מביאות גוונים נפלאים לבקעת תמנע. שווה לתפוס מקום תצפית גבוה, אמנם את השמש לא תראו כי היא שוקעת מאחורי הר ברך, אך גווני אבן החול אדומה וברקע הרי אדום מאדימים מיופי.
     
  • איך מגיעים: על כביש הערבה (90), דרומה לאליפז תוכלו לראות את הפסלים המצריים הגדולים, פונים ימינה בכביש קטן שמוליך עד פארק תמנע (08-6316756). שני המסלולים שבחרנו בהם לא ארוכים והאחד ממשיך את השני (מסלול 1 א` ו-)1, משך הטיול כשלוש שעות הליכה לא מהירה ומומלץ לערוך אותם מוקדם בבוקר. את המסלול הרגלי התחלנו דווקא בנסיעה, נוסעים בכביש הפנימי שחודר ללב הפארק עד ל"חניון הקשתות".

ציונות וציפורים

חוף אילת בתקופת המנדט הבריטי היה שומם - כמה חושות, נקודת משטרה קטנה וכמה בדואים ששמרו על החוף. שם המקום היה "אום רשרש". באנציקלופדיה אריאל מספר ד"ר זאב וילנאי אגדה ערבית: "אום רשרש הוא כינוי לאשה, רופאה שהיתה זורה אבקה מצמחי מרפא על רגליהם הנפוחות של עולי הרגל המסולמים שעברו במקום". ב - 29 בנובמבר 1947 קבעה עצרת האומות המאוחדות, כי פיסת החוף בקצה ים סוף שייכת למדינת ישראל שתקום. רק בסיום מלחמת העצמאות, כשנה ושלושה חודשים אחרי הצהרת האו"ם נכבשה "אום רשרש" בידי כוחות צה"ל, חטיבת הנגב וחטיבת גולני שהשלימו את סיום מלחמת העצמאות בכיבוש אילת. ללוחמים העייפים לא נותר אלא להניף את דגל הפסים ומגן הדוד על חוף באילת, אבל בכל הציוד שהביאו עמם הלוחמים הם שכחו להביא את הדגל.

אחד הלוחמים הוריד את חולצתו, שני פסי דיו שורטטו ובאמצע מגן דוד (כבר אז היו חזקים באילתור) וכך הונף ב- 10.3.1949 דגל הדיו המפורסם על חוף אילת וההיסטוריה זוכרת את התמונה הקבוצתית של החיילים המניפים אותו. אנשי אילת הנציחו את הרגע בפסל שהכין הפסל דן כפרי, והתמונה המפורסמת הפכה לפסל על שפת ימה של אילת. בינתיים צמחו מסביבו קניונים, בתי מלון והפסל היפה נדחק לצד. מסביבו נותר מגרש קטן ומדרגות מוליכות לפסל. אם אתם מגיעים לאילת כדאי לבקר במקום, הנמצא שני צעדים ממגרש החניה של קניון "מול הים".

  • איך מגיעים: מדרום לחניה של קניון "מול הים" יש את רחבת האנדרטה ואת הפסל, הכניסה דרך רחוב הפלמ"ח. החוף הצמוד נקרא "אום רשרש".  

    מילוני ציפורים אמורות לערוך חניית "תדלוק" ב"פארק הצפרות הבינלאומי" לפני שיצאו לדרכן הארוכה לחציית המדבריות, בדרכן לאפריקה הרחוקה והחמה. כאן, בין שני אגמי הפארק ממתינים להם אוכל ומקום לנוח ולשתות לפני שהן יוצאות לדרך. ממתינים להם גם חובבי הציפורים מצויידים במשקפות והרבה אהבה לציפורים. לאחרונה שודרג הפארק עם שביל מיוחד לנכים המוביל למקומות תצפית נסתרים. גשר חמוד נבנה והוא מוליך לאי קטן שגם ממנו אפשר לצפות בציפורים. עתה זו העונה בה חולפות בפארק מאות אלפי ציפורים. 230 מינים נרשמו בתצפיות. ד"ר ראובן יוסף, מנהל המקום וצוות גדול של מתנדבים עוסק במשך התקופה הזו בסימון, שקילה וטיבוע (הנחת טבעת סימון דקיקה סביב רגלן של הציפורים). הביקור במקום ללא תשלום, רק תביאו משקפת כובע והרבה סבלנות. 
  • איך מגיעים: ל"מרכז לצפרות הבינלאומית באילת", על כביש 90 ביציאה צפונה מאילת. לפנות ימינה למעבר הגבול "ערבה", לפני מעבר הגבול פניה ימינה לדרך עפר עד למקום. יש שילוט מסודר. 

דקל הדום, צפונית לאילת מופיע כמעט בכל תמונה. אחרי קום המדינה חיילים, חיילות, צעירים וצעירות שעטו לצווארם כפיות עשו את דרכם לאילת על ג`יפ, את התמונה החשובה למזכרת מהדרך עשו ליד דקל ה"דום המצרי". כל טיול שנתי לאילת פקד את המקום וכך דקל הדום מונצח בכל תצלום כמעט. דקלי הדום המצרי נישאים לגובה של למעלה מעשרה מטר וכאן הוא מקום הגידול הכי צפוני שלהם על פני כדור הארץ. ייחודו של הדקל בגזעו המפוצל, הוא גדל במלחות שתחתיהן מי תהום קרובים. שמורת דקל הדום הנמצאת סמוך לאילת עד היום מרשימה ביופייה.

  • איך מגיעים: כביש 90 מצפון לאילת, בין הק"מ 22 וה- 23 יש כניסה לדרך עפר שמוליכה עד קבוצת דקלי הדום, שילוט מסודר מכביש 90 (הכינו את המצלמות).

 מאת: דובי זכאי