חרבת מדרס וחרבת עתרי

איך מגיעים

מכביש ירושלים-תל אביב (כביש 1) פונים דרומה במחלף שער הגיא לעבר בית-שמש (כביש 38). בדרך עוברים ליד הישובים צרעה ואשתאול, שקיבלו את שמם מהסיפור המקראי על שמשון הגיבור, שנולד בין צרעה ואשתאול.

ממשיכים בנסיעה דרומה, ובדרך עוברים על פני בית שמש. חולפים על פני מנזר בית ג'ימאל ונוסעים עד לצומת האלה [1]. כאן משתרע ממזרח כל עמק האלה, שבו נערך הקרב הגדול בין בני ישראל לפלשתים, קרב שבסופו של דבר הוכרע בדו קרב בין דוד לגוליית. ממשיכים דרומה ואחרי שהכביש מתפתל ניתן להבחין מצד ימין [2] (מערב) בקבוצה של חמש אבני מיל רומאיות. מקור האבנים הוא מהמאה השלישית לספירה, מימי הקיסר מרקוס אורליוס, ועל כל אחת מהן חקוקים שמות הקיסרים שבתקופתם הן הונחו ותאור מעשיהם (לדגומה: לקיסר לוקיוס ספטימוס סוורוס מנצח הערבים).

משיכים דרומה. כ-2 ק"מ מדרום לישוב גבעת ישעיהו, במקום שבו יש פנייה ימינה לעבר מצפה משואה, ישנה גם פנייה שמאלה [3]  (מזרחה) לעבר חרבת מדרס וחרבת עתרי (פארק עדולם). פונים שמאלה וממשיכים בדרך הסלולה [4] ועל פי השילוט הברור לעבר חרבת מדרס [5]. 

הגעה בתחבורה ציבורית: נוסעים באוטובוס מבית שמש לכיוון היישוב צפרירים | לפירוט הקווים ושעות הנסיעה  »

מעט על התקופה ומרד בר כוכבא

מרד בר כוכבא התרחש בשנים 132-135 לספירה. הסיבה לפריצתו אינה ברורה עד תומה, אך הסברות הן כי המרד החל לאחר שהרומאים קבעו איסור על ברית מילה, או עקב החלטתו של הקיסר הרומי אדריאנוס להפוך את ירושלים לעיר רומית בשם איליה קפיטולינה. תהיה הסיבה אשר תהיה, המרד התפרש על פני כל אזור יהודה, ומנהיגו הצבאי היה לא אחר מאשר שמעון בר כוכבא, המוכר היטב מסיפורי ל"ג בעומר.

מעניין ללמוד כי זהותו של מנהיג המרד לא הייתה וודאית עד שהתגלו מגילות מדבר יהודה. בעקבות מציאת מגילות קומראן, התבצעו חפירות ארכאולוגיות בנחלים נוספים בצפון מדבר יהודה. באחד מהם, בתוך מערה, נמצא מכתב משמעון בן גולגולתא, מפקד המרד באזור עין גדי, לשמעון בר כוכבא מפקד המרד, וכך התגלה שאכן היה מנהיג בשם זה. 

תוצאות המרד היו הרסניות: יהודה נחרבה, ישובים רבים באו אל קיצם, ונכתב כי מחיר עבד יהודי בשוק העבדים היה נמוך מזה של סוס. לאחר סיום המרד בשנת 135, לא נותר כמעט אף ישוב יהודי ביהודה, ורוב הישוב היהודי בארץ נותר בגליל, שככל הנראה לא השתתף במרד בצורה כה פעילה כמו אזור יהודה.

חרבת מדרס

קק"ל הכשירה בחרבת מדרס מסלול מסודר וקליל של כשעה וחצי, שעובר בשלל אתרים מעניינים במקום: שרידי יישוב, מערכות קבורה ומסתור של יישוב חקלאי, שהיה מיושב מתקופת הברזל ב' (1000 לפנה"ס) ועד סוף התקופה הרומאית (המאה הרביעית לספירה).

מהחנייה של האתר נעלה בגבעה המתונה בשביל בסימון כחול. עד מהרה השביל מתפצל: ימינה מתחיל סימון שבילים ירוק, שבו נחזור, אך כעת נמשיך שמאלה בסימון הכחול. לאחר כמה דקות נגיע לאטרקציה הראשונה במסלול: מערת פעמון גדולה, שמהדופן שלה מתחילה מערכת מחילות מסתור יפהפייה.

מערת המסתור

מערת פעמון נקראת כך על שום צורת הפעמון שלה. את מערת הפעמון חצבו מלמעלה למטה: מאחר ובאזור זה שלושת המטרים העליונים של האדמה הינם שכבה קשה הנקראת נארי, את הפתח העליון למערה חצבו כפתח צר, וברגע שעברו את השכבה הקשה והגיעו לקרטון הרך, הרחיבו את החציבה. חציבת מערות הפעמון הרבות הפזורות באזור הייתה ככל הנראה לכריית הקרטון, ששימש כחומר בנייה. בהמשך נראה כי היו למערות גם שימושים משניים נוספים, כגון מגורים או אכסון. תקרת מערת הפעמון התמוטטה עם השנים.

מדופן המערה יוצאת מערכת מסתור יפה ומפותלת מתקופת מרד בר כוכבא, שהיא למעשה אוסף של חדרים לשימושים שונים, שחוברו על ידי מחילות. מערכת המסתור שימשה את הלוחמים כמקלט בעת מצוקה וכבסיס תת קרקעי. באזור פזורות שפע של מערכות מסתור, בהן ניתן למצוא גם מחסנים רבים למזון, שמן ומים.

המערה בטוחה לביקור, והמעבר בין החדרים שבה מתבצע רוב הזמן בזחילה על ארבע. המסלול הוא מעגלי ומשכו כ-20 דקות. חובה להצטייד בפנס, ואסור להדליק נרות, כדי שלא לפגוע במערכת המסתור. המסלול במערה הוא חד סטרי, וחובה להתחיל מהפתח העליון שבדופן מערת הפעמון כדי לשמור על כיוון זחילה אחיד. באחת התמונות משמאל תוכלו למצוא את מפת המערה (מומלץ להדפיס לפני היציאה למסלול).

לאחר הביקור במערכת המסתור, נמשיך בשביל לראש הגבעה. את המסלול ילוו הכלנית, הנורית, הפרג, הרקפת, עירית גדולה, לוטם מרווני ולוטם שעיר, עצי אשחר ארץ ישראלי, אלת המסטיק, אלון מצוי, קטלב מצוי, עוזרר קוצני ועוד.

הפירמידה ומערת הקבורה

בראש הגבעה נגיע למבנה גדול העשוי בצורת פירמידה בת מספר מדרגות אבן. הפירמידה שימשה ככל הנראה כמצבת זיכרון לאנשים שנקברו מתחתיה. גובה הפירמידה הוא חמישה מטרים, והיא היחידה מסוגה בארץ. בערבית נקרא הקבר אלמנטאר - הצופה. בראש הגבעה ישנה תצפית יפיפייה על כל אזור שפלת יהודה.מראש הגבעה נתחיל לרדת לצידה השני של הגבעה. בדרכנו נעבור ליד קיר אבני גזית (אבנים מסותתות) ככל הנראה שריד לבית כנסת עתיק. נמשיך עם הסימון הכחול ולאחר מספר דקות הליכה, נגיע למערת הקבורה.

מערת הקבורה היא מערכת קבר מפוארת חצובה בסלע שהכניסה אליה הייתה דרך חצר ריבועית. למערה היו נכנסים מבעד לפתח שהדלת שלו היה אבן גולל - אבן שנעה על מסילה ואפשרה לסגור ולהגן על הקבר. בתוך הקבר שני חדרי קבורה. הקבורה נעשתה על ידי קבורה ראשונית – קבר בו הונח הנפטר, וקבורה משנית, בה  לאחר מספר חודשים (שבהם הגופה נאכלה) הוציאו את העצמות והניחו אותם הגלוסקמאות (ארונות קבורה קטנים). ניתן לראות כי אורך הגלוסקמה הוא כאורך עצם הירך, העצם הארוכה ביותר בגוף. בתוך המערה ניתן לראות את הגלוסקמאות. בהמשך השביל, נגיע לפיצול שבילים כחול-ירוק. השביל הכחול בנקודה זאת ממשיך לעבר מערבה ומתחבר לסימון שבילים אדום העולה למצפה משואה. זהו מסלול נחמד למי שרוצה ליהנות מעוד מספר ק"מ של הליכה. לבוחרים באפשרות זאת מומלץ להשאיר רכב נוסף במצפה משואה. אנו נבחר בסימון השבילים הירוק הממשיך לתחתית הגבעה ושמביא אותנו עד מהרה למערת קבורה מרשימה.

אגדת הקולומבריום

מהמערה נמשיך בשביל הירוק, עד שנגיע למערת קולומבריום, שבה נראה חורים רבים החצובים בסלע. השימוש בחורים אלו העניק לסוג מערות זה את שמן: קולמבה ביוונית היא יונה, וקולומבריום – שובך יונים. החוקרים לא יודעים בוודאות למה שימשו הכוכים, אך נראה כי השימוש העיקרי היה בלשלשת היונים בשביל זבל אורגני, וייתכן שגם נעשה שימוש בבשר היונים למאכל.

אגדה יפה מספרת את סיפור הקולומבריום:

לפני שנים רבות מאוד הייתה באזור עיירה הלניסטית. בתקופה ההיא היו לכל עיר אל או אלה הקדושים במיוחד לה. האלה הקדושה לעיר מרשה הסמוכה (שנקראת כיום בית גוברין) הייתה אפרודיטה – אלת האהבה והיופי. אנשי העיר עמלו שנים רבות כדי לאסוף את סכום הכסף הדרוש לבניית פסל שיהלום את האלה הקדושה שלהם, והוא אכן היה מרשים ביותר: הפסל היה עשוי שיש לבן, האלה הייתה לבושה בבגדי משי ורודים, סנדלי זהב עדינים ותכשיטי זהב ופנינים. מדהימות מכל היו זוג עיניה: שני יהלומים עצומים, וכמובן יקרים מאוד. את הפסל המדהים שמו אנשי העיר כאן, במערה, כדי שלא ייפגע מקרני השמש האכזריות. ובכל בוקר, לפני שהלכו לעבודה, ובכל ערב כשחזרו, באו אנשי העיר למערה להתפלל אל אפרודיטה על מזלם הטוב.

באותה עיר ממש חיו נער ונערה שהיו מאוד מאוהבים, אך כמו בכל הסיפורים, אהבתם לא הייתה פשוטה. הנערה הייתה ביתו של ראש העיירה, והנער רועה פשוט. בכל ערב היו השניים נפגשים בחשאי ורוקמים תכניות לעתיד: איפה יגורו, כמה ילדים יהיו להם, אפילו הגיעו לבחירת שמות הילדים. וכל לילה, בשוכבו לישון, היה הנער מחפש רעיונות לבעיה הגדולה ביותר: איך יקבל את אישור האב להינשא לאהבת ליבו? איך ישיג מספיק כסף כדי לקבל את הסכמתו? אולי יפליג בימים ויחפש את מזלו? אבל אין ספק שעד שיחזור היא תינשא לאחר... ואם יעבוד קשה בעיר? יקחו לו שנים רבות להרוויח מספיק כסף כדי להיחשב ראוי. חשב ולא מצא פתרון. והזמן עבר, ונערתו הפכה חסרת סבלנות – אתה לא אוהב אותי באמת, אם היית רוצה אותי באמת כבר היית מוצא פתרון! כמה זמן עוד אחכה לך? אתה רוצה שאמות כבתולה זקנה? והנער לא ידע מה לעשות.

יום אחד לפנות ערב ירד למערה להתפלל לאפרודיטה ומירר בבכי: איך את, אלת האהבה, נותנת לדבר כזה לקרות? האם באמת לא נוכל להינשא רק בגלל כסף? איך תרשי זאת? ואז, הוא ראה ניצוץ מוזר בעיניה של אפרודיטה – באמת, אפרודיטה? את תתני לי את עינייך כדי שאוכל להינשא לאהובתי? תודה לך, אכן את אלת האהבה האמיתית! מאוחר יותר, כשכולם כבר ישנו, נכנס הנער למערה ובידו פטיש ואזמל, אך אנשי העיר התכוננו לאפשרות כזאת, ועיניה של אפרודיטה היו מודבקות היטב. הוא עבד כל הלילה, ובאור ראשון, עם ציוץ הציפורים, היה היהלום בידו. הוא כבר ראה את העתיד הנפלא שמחכה לו ולאהובתו, אך השחר הפציע, וראשוני המתפללים התחילו להיכנס למערה. הנער שלנו חצב מהר כוך קטן בקיר, הטמין בו את היהלום, וכיסה.

כשהגיעו אנשי העיר, פרצו בקריאות שבר – מי העז לחלל כך את קדושתה של אפרודיטה? מה נעשה עכשיו? איך נגייס שוב את הכסף הדרוש כדי לקנות יהלום חדש? והנער התאבל עימם, כשבלבו שמחה גדולה. בפגישתו הלילית עם הנערה היה הנער מאושר מאוד – את תראי, אמר לה, תוך שבועיים חתונה! אפשר להתחיל לתפור את השמלה. אך את תכניתו המפורטת לא הסכים לספר.

בלילה הבא, כשכולם עזבו את המערה, נכנס הנער לחפש את אושרו. הוא חפר כוך קטן, אך היהלום לא היה שם. חפר עוד אחד, וגם לא. וכך המשיך. וכך עוד לילה, ועוד לילה, ונערתו כבר נישאה לאחר, והוא הלך והזקין, והיהלום לא נמצא. כך נוצרו כל החורים הללו בקירות. ואומרים שעד עצם היום הזה, רוחו מגיעה לכאן כל לילה, ומחפשת את אושרו שנעלם, וכל בוקר מוצאים פה עוד כוך חדש.

מכאן נחזור בחזרה עם השביל הירוק עד לרחבת החנייה.

חרבת עתרי

חרבת עתרי, בדומה לחרבת מדרס הייתה גם היא כפר עתיק מימי בית שני ומעט אחריו. הביקור בה הוא קצר ויפה מאוד, וכולל שפע של שרידים המדגימים יפה את חיי הכפר בתקופה ההיא.

מחרבת מדרס [5] נחזור בחזרה למקום בו ירדנו לדרך העפר [4] ונמשיך עם השילוט הברור, מזרחה עד לרחבת החנייה של חרבת עתרי [6]. את האתר חפרו בשנים האחרונות ד"ר בועז זיסו ואמיר גנור. השם עתרי, שאינו מופיע עדיין במפות סימון השבילים, מקורו בחרס שנמצא באתר, ששימש ככל הנראה כקבלה חקלאית. מרחבת החנייה הולכים בשביל המסומן בירוק, לעבר הכפר שנמצא על ראש הגבעה. שיטוט בכפר יוביל אותנו אל מערת התבליטים, מערת חדר מסתור שהוסבה למערכת קבורה שבה שלושה תאי קבורה מעוטרים. במהלך השיטוט נבחין בשלושה מקווי טהרה, המעידים על גודלו של היישוב היהודי בטרם נהרס בשנת 69 לספירה – במהלך המרד הגדול.

אחר כך התחדש הישוב ובמהלך ההכנות למרד בר כוכבא, שישים שנה מאוחר יותר התקינו בכפר מערכות מסתור ומערכת איסוף מים. בראש הגבעה ממש נבחין בקומפלקס גדול של מבנים, הכולל מקווה טהרה, מבנה ציבור גדול שאולי שימש כבית כנסת או מקום התכנסות. בפינת מבנה הציבור נמצא פתח של מערכת מסתור תת קרקעית שעוברת מתחת לבתי הכפר. ברובע המגורים ניתן להבחין בגת גדולה ובה משטח דריכה ושקע לבורג, המעיד על גת משוכללת ועל מרכזיות גידול הגפנים ליין בכלכלת היישוב.

את הטיול גם כאן ילוו צמחי השפלה הנמוכה. מעניין להבחין בצמח זלזלת הקנוקנות שפורח בלבן. צמח זה הינו צמח מטפס. פרחיו גדולים ומשולשלים מטה כפעמונים, אולי הם מגינים בכך על האבקה בפני הירטבות במי הגשם. הרמבם הזכיר אותו כצמח מרפא ומסייע לכח הגברא.

גבעת התורמוסים

בחודשים מרץ-אפריל פורחים התורמוסים במלוא הדרם, ובתקופה זו מומלץ לקנח את הטיול בתל שוכה - גבעת התורמוסים הסמוכה. לשם כך, יש לחזור לכביש 38, לצומת העולה למצפה משואה, להמשיך צפונה כ-3 ק"מ עד לצומת האלה [3], שבו פונים ימינה (מזרחה) לכביש 375. לאחר כ-2 ק"מ נראה פנייה ימינה [7] לדרך עפר בסימון שבילים כחול, המובילה לגבעת התורמוסים (תל שוכה/שכוי). החנו את הרכב ועלו לתל בשביל הכחול. שימו לב כי תורמוס ההרים הוא פרח מוגן ואין לקטוף אותו.