ניצנה - העיר הנבטית והסביבה

אזור ניצנה הוא אחד האזורים בארץ שרוב האנשים לא יגיעו אליהם כלל כל ימי חייהם. כביש מדברי מוביל מבאר שבע בנסיעה של שעה ומשהו לכיוון מעבר הגבול ניצנה. שם, בסמוך למעבר הגבול נמצא כי האזור שקק היסטוריה והתיישבות בתקופות קדומות. גם כיום, ישנה התיישבות מתחדשת באזור זה

הטיול כולל קטעי הליכה קצרים וביניהם נסיעה ברכב רגיל. אורכו של המסלול יום שלם, והוא מפגיש אותנו עם אזור ייחודי בארץ, אזור מדברי שמתאים במיוחד לטיול בסתיו, באביב ובחורף. הטיול מתאים לכל המשפחה ויש להצטייד במים.

איך מגיעים

נוסעים לבאר שבע ומשם ממשיכים בכביש 40 לכיוון צומת טללים. מהצומת ממשיכים בכביש 211 מערבה לכיוון ניצנה. עוברים את צומת קציעות ובצומת ניצנה פונים שמאלה (דרומה).
 

המסלול

משמאל נראה את קהילת חינוך ניצנה [1], מוסד שהקימה הסוכנות היהודית בשנת 1987 על מקום המושב קדש ברנע. במקום אולפן לעולים חדשים ושלוחת מחקר קטנה של האוניברסיטה העברית | למידע נוסף >>

ממשיכים דרומה ומיד בצדי הדרך ניתן לראות את שורת העמודים המהווה את פסל נתיב השלום של דני קרוואן. לאחר מספר מאות מטרים מגיעים לצומת ובו שילוט ימינה ל"שיחזור חווה קדומה" [2]. פונים בעקבות השלט לכביש המשובש, עוצרים לרגע קל בסככת התצפית על שם בר לב וממשיכים עם הכביש עד לפניה שמאלה לדרך עפר מסומנת כחול. אחרי כ-0.5 ק"מ עוצרים ויורדים כמה דקות ברגל עם הדרך. פתאום נפערת לפנינו מערה, הלא היא מערת ניצנה. המערה, שמימדיה 22x82 מטר שנראים כמחולקים לארבעה אולמות, שימשה את הנבטים כמחצבת קרטון, חומר בנייה שממנו יצרו סיד וטיח. מערה דומה נמצאה גם ליד העיר הנבטית שבטה.

לאחר הביקור במערה חוזרים למכונית וממשיכים בכביש עוד מערבה (שמאלה), כמעט עד לכביש 10, המלווה את הגבול עם מצרים. מעט לפני המפגש עם הכביש, פונים שמאלה לדרך עפר המסומנת באבנים, ונוסעים בה עד חמוקי ניצנה. חונים ויורדים אל הגבעות הרכות הקטנות, שצבען צבעי פסטל.

לאחר שנהנינו מאזור מופלא זה, נחזור בכביש המשובש. ובצומת נפנה ימינה ומיד שמאלה. נכנס ונחנה בחניון של ניצנה העתיקה [4]. בכניסה לחניון נבחין באנדרטה לזכר חללי חטיבה 8 שנפלו בקרב על האזור במבצע חורב, מהמבצעים האחרונים במלחמת העצמאות - דצמבר 1948. החטיבה שהיתה חטיבת השריון של צהל, הגיעה ביחד עם הגדוד החמישי של חטיבת הראל, לאזור במטרה לדחוק את המצרים, לנתק אותם מבסיסי האספקה שלהם ולפרוץ דרך לסיני. על הכוחות היה להתגבר על כוחות מצריים שנאחזו במוצבים שולטים בכל האזור. לאחר קרבות קשים בהם נפלו 18 לוחמים נכבש אזור עוג'ה אל חפיר והדרך לסיני נפרצה. הכוחות הישראלים החלו לכבוש את סיני כבר אז במלחמת העצמאות אלא שלחץ בינלאומי כבד של ארה"ב ובריטניה ששלטה במצרים אז, על ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הביא אותו להורות על נסיגה ועל ייצוב השליטה הישראלית לאורך קו הגבול הבין לאומי שסומן עוד בשנת 1906 ונשמע עליו עוד בהמשך הטיול.

ניצנה העתיקה

ניצנה זוהתה כעיר נבטית עוד בסוף המאה ה-19 על ידי חוקרים בריטים ואחרים, ונערכו בה חפירות ארכאולוגיות מספר פעמים, האחרונה שבהן על ידי משלחת קולט האמריקאית. 

אולי אחד הממצאים החשובים ביותר בניצנה הוא הפפירוסים שנמצאו בה: בחפירות התגלו 195 פפירוסים, המורכבים מ-13 ספרים וקטעי ספרים מהספרות הקלאסית והכנסייתית, וכן תעודות פרטיות ומשפטיות מסוגים שונים. הפפירוסים נמצאו בשני גנזכים: אחד בכניסה הדרומית, שם נמצאו פפירוסים שעסקו בבעיות כלכליות, והשני במנזר בכנסייה הצפונית, שם נמצאו תעודות רישמיות, אישיות ודתיות. התעודות כתובות ברובן ביוונית ומתוארכות למאה השישית והשביעית לספירה. בפפירוסים זוהה שמו של הישוב: Nessana, והשם "ניצנה" הוא שיחזור עברי בן זמננו של שם זה. 

ניצנה הוקמה כאחת משש תחנות דרכים שהקימו הנבאטים ברחבי הנגב וקיבלה את מימיה משיטפונות החורף של נחל ניצנה, שנמצא לרגלי התל. הנבטים ניצלו את מרחב הנגב שנשאר פנוי, מאחר והשלטון המרכזי בתקופתם לא ידע כיצד להשתמש במדבר. הם ידעו איך למצוא מים, לא חששו מבעיות המדבר וניצלו אותו למטרותיהם. בשלב הראשון הוקמו התחנות ניצנה, חלוצה ורחובות (שבנגב), ובשלב השני הוקמו שיבטה, ממשית ועבדת. ניצנה נבנתה בנקודת שליטה עיקרית על ציר של שתי דרכים ומקור מים. הדרך האחת הובילה מעזה, ששימשה כנמל למצרים, והשנייה הובילה ממצרים צפונה (ראו מפת דרכים עתיקות בנגב).

הנבטים תוארו על ידי הירונימוס כעם של נוודים, שאינו נוטע עץ, אינו בונה בית ואינו שותה יין. תיאור זה מתאים לתקופה הראשונה של הנבטים, שעה שעסקו בעיקר במסחר של תבלינים ובשמים בין אזור דרום תימן ועד לעזה, בדרך המוכרת כדרך הבשמים. מהשלב הראשון בחיי האומה הנבטית אין שרידים רבים, ובתל נמצאו רק שרידים ליישוב נבטי קטן.

בשנת 100 לפנה"ס כבש את האזור המלך היהודי חשמונאי אלכסנדר, במטרה להשתלט על דרכי הסחר הנבטיות. באתר נמצאו מטבעות מתקופת החשמונאים המעידים על כך. נראה שהאזור נכבש על ידי הרומאים רק בשנת 62 לפנה"ס, בכיבושם הכללי את ארץ ישראל. בתקופה זו, כנראה בזמן שילטונו של המלך הנבטי חרתת הרביעי, נבנה גרם המדרגות המרשים המוביל לראש התל.

בשנת 106 לספירה סיפח הקיסר טריאנוס את ממלכת הנבטים והפך אותה ל"פרוביניקה ערבית". לכיבוש זה היו השפעות רבות ובהן שינוי דרכי המסחר במדבר שגרמו לעזיבת אוכלוסיה את האזור. רק בשנת 324 לספירה, כשחדירת הנצרות לארץ היתה בשיאה, החליט השלטון לעודד התיישבות באזור כדי לסייע בבטחון. על הגבעה הצפונית הוקם מאחז ממנו צומחת העיר ניצנה הביזנטית. בראש הגבעה הצפונית נבנה מנזר ובתוכו כנסיה ולידה בכיוון דרום נבנתה מצודה שעליה בנוי היום בית החולים התורכי גרמני. האוכלוסיה של העיר כללה חיילים רומאים ונוצרים. בהמשך נבנו כנסיה נוספת, בתי מידות, ואולי גם בית ספר. גם העיר התחתונה פותחה ונבנו בה מספר כנסיות. העיר, כמו שאר ישובי הנבטים נעזבה עם הכיבוש המוסלמי ויושבה מחדש רק בתקופת מלחמת העולם הראשונה על ידי התורכים, עת עמדה בחזית בין העות'מנים לבריטים. בתקופה זו נבנה בית החולים, הרכבת לכיוון תעלת סואץ והכפר עוג'ה אל חפיר. ראו לוח זמנים היסטורי.

בשעת הטיול בתל העתיק שימו לב לבורות המים ולכנסיות הרבות שביישוב הקדום. התצפית הנגלית מראש התל מרשימה במיוחד - לפירוט נוסף >>

שרידי הרכבת התורכית

לאחר הביקור בעיר הנבטית, נחזור לכביש ונפנה שמאלה (דרומה) לכיוון עזוז-בארותיים. לאחר כ-1 ק"מ נחלוף על פני מגדל מים [5], ששימש את מערך הרכבות התורכיות, שיועד לחבר את תעלת סואץ עם הארץ. מה לתורכים ולסלילת מסילת רכבת באמצע המדבר, אתם וודאי שואלים. ובכן, הכל אודות כסף: עד פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 ראו התורכים את האזור כשטח ספר והסתפקו בגביית מיסים משבטי הבדואים באזור. עם פתיחת התעלה רצו התורכים לעצור את חדירתה של בריטניה לאזור, אך חששם של התורכים התממש, ובשנת 1882 השתלטו הבריטים על מצרים ושאפו לתפוס גם את חצי האי סיני. בעקבות כך הקימו התורכים מרכז מנהלי צבאי באזור. ב-1890 לאחר ישוב סכסוך בין שבטי הבדואים באזור החלו התורכים להציב עובדות בשטח, בעיקר לאור התעצמות הבריטים. אחד השלבים הראשונים היה הקמת העיר באר שבע והגברת השליטה בבדואים באזור. ניסיונם של התורכים לא עלה יפה ובעקבות לחץ משפטי, החשת תגבורות צבאיות של הבריטים לאזור נאלצו התורכים לוותר על חצי האי סיני שהיה שייך על פי החוק למלך המצרי. הבריטים בחרו ליצור גבול בין רפיח לראש מפרץ אילת ולא להתבסס על נחלים או גבולות טבעיים אחרים. ב-1.10.1906 נחתם הסכם הגבול שהוכרז כגבול בין שתי הממלכות.

במלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת 1914 יצאו הכוחות התורכים לכבוש את חצי האי סיני ואולי אף את מצרים. קווי האספקה הארוכים והמחסור במים הביאו אותם לתכנן את קו הרכבת לכיוון התעלה. המהנדס הגרמני מייסנר פחה סלל את המסילה לבאר שבע בשנת 1915 ובשנת 1916 הגיעה המסילה לעוג'ה אל חפיר. התורכים לא עצרו פה והמשיכו את הסלילה לעבר קסיימה וביר אלחסנה שבסיני. מגדל המים שאנו רואים וכן בריכת מים מקורה באזור בארותיים שנראה בהמשך היו רק חלק ממתקני הרכבת התורכית שפעלה בעזרת קטרים המונעים בפחם ובקיטור. לצערם הרב של התורכים לא הספיקה המסילה לשמש זמן רב מאחר וכבר בינואר 1917 בעקבות כיבוש של בריגדות אוסטרליות פינו התורכים את עוג'ה אל חפיר ונסוגו לעבר באר שבע, גם שם לא נשארו לאורך זמן.

הבריטים גם הם, עם התקדמותם לכיבוש הארץ נזקקו לנתיבי תובלה והחליטו להשתמש בקו הרכבת התורכי. אלא שבעיה עמדה בפניהם - רוחב הפסים והרכבות התורכיות היה 105 ס"מ בלבד, בעוד הרכבות הבריטיות השתמשו בפסים במרווח של 143.5 ס"מ. לשם כך היו הבריטים חייבים לסלול פס נוסף ברוחב המתאים. מומלץ לרדת מהרכבים להכנס למגדל המים עליו ניצבו מיכלי מים ולדמין את תנועת הרכבות לעבר תחנת הרכבת ניצנה שכללה שש מסילות מקבילות.

בדרך לבארותיים

ממשיכים דרומה עם הכביש, משמאל רואים את שרידי הבתים של הכפר התורכי עוג'ה אל חפיר ומימין את שרידי שדה תעופה [6]. מי שבידו מפת סימון שבילים, יוכל לראות שבאזורים שמשמאל ומימין לכביש ישנם ציורים וכתובות סלע מתקופת הנבטים. אם זמנכם בידכם, מומלץ לעצור ולהגיע בניווט קצרצר לראות את הציורים. בכל מקרה, ממגדל המים התורכי ממשיכים 8 ק"מ, עוברים על גשר מסילת הברזל התורכית ומלפנים נפתח נווה מדבר. זוהי בארותיים, שנקראית על שם שתי בארות עתיקות - באר אהרון ובאר משה, שלידן חורשת עצי אשל ואקליפטוסים, אותם נטעו בוגרי "מקווה ישראל" במלחמת העולם הראשונה, בזמן שירותם כפלוגת נוטעים בצבא התורכי. בחניון שבו נמצאות הבארות, נמצאות גם בריכה מהתקופה הביזנטית, תחנת הרכבת שהוזכרת קודם, ובריכה להזנת קטרים כפי שתואר לעיל. כאן גם נוכל לראות קטע ממסילת הרכבת.

בסמוך לחניון בארותים נמצא את היישוב הקהילתי עזוז, שהוקם בשנת 1985 בסיוע הסוכנות היהודית על מקום משובה של האחזות הנח"ל - בארותיים (1956-1965). מספר מצומצם של משפחות בחרו לחיות כאן במדבר. משפחה אחת מגדלת כבשים ועיזים ומוכרת גבינות צאן מעשה ידיה, זו שלידה מציגה כלי חימר, ואחרת עוסקת בפיסול מסלעי המקום. יש גם אמפיתאטרון קטן לצפות בו אל שמי הלילה. בנחל בארותיים הסמוך כק"מ מערבה מהגשר התורכי, נמצא חאן בארותיים,עם סוכות אירוח בסגנון בדואי - מקום נפלא לסיים בו את היום.

גבעת הכתובות

למי שרוצה, ניתן להמשיך לטיול רגלי קצר לגבעה עליה מספר כתובות סלע מתקופות שונות, הגבעה מוכרת בשם "גבעת הכתובות". נוסעים בעקבות השילוט לחאן בארותיים, בדרך העפר היוצאת מהגשר התורכי במקביל לנחל בארותיים. לאחר 500 מטר חולפים בצד ימין אחר בריכת מים ביזנטית שמידותיה 41x27x3 וככל הנראה שימשה להשקיית גידולי שלחין של בעל חווה שכנראה השתכן בניצנה. מהבריכה יוצאת אמת מים באורך של 1.4 ק"מ להשקיית השדות. כ-400 מטר מדרום מזרח לבריכה, בדופן הצפונית של נחל בארותיים נתגלו שתי כתובות נוצריות על סלע מושחם. בכתובת מוזכרים השמות: "סטפאנוס בן וואבוס" ו"יוסף בן אלמאז" ולידם חרוטים צלבים.

ממשיכים עם הרכב עד לחאן בארותיים, שם משאירים אותו ומתחילים ללכת ברכב בדרך העפר המשובשת עוד כ-1 ק"מ עד למפגש עם נחל חריף. שם נראה גבעה המתנשאת מעל הסביבה ובה סלעים בצבע לבן וחום. כאן תוכלו למצאו ציורים וכתובות סלע נוספים.

מסלולים נוספים לערים נבטיות באתר טיולי:


והנה סרטון קצר שייתן לכם טעימה מציורי סלע בעזוז:

חוות דעת על ניצנה - העיר הנבטית והסביבה

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...