העיר הלבנה: תל אביב והבאוהאוס

על בניין העירייה מתנוסס שלט שקובע כי תל אביב הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי, בזכות 4,000 בתים בעיר, שמקנים לה את התואר הזה. הסיור יפגיש אותנו עם הצבעים, הצורות וההיסטוריה שמאחורי העיר הלבנה – תל אביב של שנות העשרים והשלושים
| 02/09/2018

מעט היסטוריה 

ב-11 באפריל תרס"ט (1909) התכנסו 66 משפחות על דיונת חול והחליטו להקים לנו עיר בישראל, ושמה “אחוזת בית”, שלימים שינתה את שמה לתל-אביב. חברי אגודת אחוזת בית דיזנגוף, שינקין, בוגרשוב, גוטמן, שלוש, אבולעפיה, חסין עקיבא אריה וייס ואחרים הגרילו צדפים וחילקו ביניהם מגרשים. בשנות העשרים החלה העיר להתפשט לכיוון שדרות רוטשילד, ורוב הבתים מאותה התקופה נבנו בסגנון האקלקטי, או ה”לקטני” בעברית, שהוא סגנון שאוסף ומשלב בין סגנונות שונים.

הבאוהאוס 

השינוי הגדול באדריכלות המקומית קרה בשנות השלושים, בעיקר בזכות בית הספר לאדריכלות "באוהאוס" (גרמנית: בית הבנייה) בגרמניה. יוצאי בית הספר, חלקם סטודנטים יהודים שעלו ארצה, החלו לבנות בעיר בין השנים 1931-1956 כ-4,000 בתים בסגנון הבינלאומי, מה שהפך אותה ברבות הימים לשמורת טבע לסגנון זה.

הסגנון הבינלאומי, המוכר בפי כל בשם "באוהאוס" הינו סגנון אדריכלי שמדגיש את השימושיות של הבתים, ומה שלא שימושי הופך למיותר (כמו קישוטים אדריכליים של עמודים, קשתות וכדומה, שהיו אופייניים בסגנון האקלקטי).

ניתן לזהות את הסגנון הבינלאומי בקלות: קווים ישרים ופשוטים, ללא קשתות ועמודים, כיפות או גגות רעפים, הבתים והאלמנטים בהם – כגון חלונות, פתחים וכו' – מרובעים בעיקרם, אך משלבים משחקים של צורות גיאומטריות בסיסיות, כמו המרפסות העגולות והחלונות הארוכים והצרים. המרפסות בולטות כדי לספק צל לקומות מטה. לעיתים הבתים מתאפיינים בא-סימטריות היוצרת את בניין מעוגל באחד הקצוות או מרפסות מעוגלות. 

עם הזמן פיתחו אדריכלי העיר הלבנה, ובהם זאב רכטר, אריה שרון, דב כרמי וג'ניה אוורבוך, סגנון ייחודי לתל אביב, שנבע בין היתר מהבדלי האקלים בין גרמניה לארץ הקודש: הם הגדילו משמעותית את החלונות ובנו מעליהם גגונים, תיכננו בתים מאווררים בהתאם לכיווני הרוח, בנו על הגגות פרגולות כדי ליצור מקום להתכנסות ואף לשינה בלילות החמים, ומעל לכל, הגדילו את המרפסו,  שאפיינו את העיר והיו למפלטו של התל אביבי המיוזע. המרפסות גם היוו הצהרה חברתית בדבר הפתיחות של הקהילה והקשר בין חבריה.

מסלול הסיור

את סיורינו נתחיל בתחילת רחוב רוטשילד בצדו המערבי – זוהי תחילתה של תל אביב, שכונת אחוזת בית. בעודכם מטיילים להנאתכם, שימו לב למספרי הבתים, מאחורי כל אחד יש סיפור. 

רוטשילד 3: פסל הפסיפס הצבעוני והיפה ששמו “4000 שנות היסטוריה בתל אביב”. הפסל הוכן בשנת 1966 בעיר רוונה (Ravenna) איטליה. זהו פסיפס על בטון המתאר את תל אביב הקטנה כפי שיצאה מיפו מאז ראשיתה ועד קום המדינה. הפסל הוצב בתחילה ב-1970 בכיכר ביאליק מול בית העיריה הישן והיפה שלימים הפך למוזיאון ההיסטורי של העיר, אולם גובהו הסתיר מהעוברים והשבים את בית העיריה ולכן הוחלט להעבירו. הפסל מכיל שלוש תמונות פסיפס אנכיות גדולות ועוד עיגול בקוטר 10 מטרים עם פסיפס של 12 תמונות של אירועים חשובים בחיי העיר והיהודים החיים בה. הפסל משלב את ההיסטוריה של יפו בזו של תל אביב.

רוטשילד פינת הרצל: הקיוסק הראשון בתל אביב. השכונה אמורה הייתה להיות שכונת גנים למגורים בלבד, אך בין מייסדי תל–אביב היו שביקשו לאפשר הקמה של בתי עסק בשכונה. לבסוף הותר להקים קיוסק לרווחת התושבים, לבקשתו של ד"ר חיסין, כדי להרוות את צמאונם של העוברים והשבים, ובמיוחד של המוני הפועלים שבנו את תל אביב, אבל בתנאי שימכרו רק גזוז ולא אלכוהול. הפירצה הזו איפשרה מתן רישוי עסק לכל מי שביקש.

הקיוסק היה משושה בקוטר של שני מטרים בלבד, תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברסקי בצורה אקלקטית והוקם כבר ב-1910. הקיוסק שנבנה מעץ, נרקב עם השנים, נהרס ב-1989 ונבנה מחדש גדול יותר ב-2004. בקיוסק מכרו גזוז להנאת העוברים ושבים, ועליו אמר ביאליק: "גזזיני ואגרשך, והעדיפיני במילייך" – שפירושו של המשפט: תני לי גזוז, ואני אתן לך גרוש, ואת תתני לי עודף במילים. מול הקיוסק היה פנס הלוקס שאפשר לתושבי העיר לטייל בשדרה וברחובות גם בשעות החשיכה (מ-1923).

רוטשילד 12: בית אברהם פוגל שנרצח. הוא היה הדוור הראשון של תל אביב, וזה היה הבית השני שנבנה בשכונת אחוזת בית. הבית היה חד קומתי ונבנה מלבני בטון שנראו כמו אבנים מסותתות. הרצח שלו ב-1939 במטבח של ביתו, לא פוענח רשמית ועל חזית הבית צויירה כתובת האצ"ל שנעלמה עם השנים וכנראה היו קשורים לאירוע. 

רוטשילד 16: בית דיזנגוף ומוזיאון העצמאות. על הדיונה הקטנה כאן התקיימה הגרלת הצדפים של 66 מייסדי אחוזת בית ב-1909. הדיונה הפכה לביתו של מאיר דיזנגוף, שהחליף ב-1911 את אריה עקיבא וייס שהיה ראש הועד הראשון של "אחוזת בית". ביתו של דיזנגוף נבנה ב-1910 כבית חד קומתי כמו כל שאר הבתים. בסוף שנות ה-20 התווספה הקומה השנייה. ב-1930 אשתו נפטרה והוא תרם את ביתו כמוזיאון לעיר תל-אביב וב-1932 הקים בו את מוזיאון התנ”ך והתרבות היהודית להנצחת אישתו. במוזיאון תמונות וספרים בנושאי הת”נך והוא פעיל גם כיום בקומות העליונות.

ב-1934 שונה מבנה למה שאנו רואים כיום – מבנה בסגנון בינלאומי פשטני. דיזנגוף אהב את עירו ודאג לה, הוא אף עבר עם סוסתו מהירה בכל יום לבדוק שהכל כשורה. לכן תוכלו לראות את הפסל של דיזנגוף על סוסתו מול ביתו. דיזנגוף היה ראש הועד מאז 1911, וב-1922 השכונה הפכה לעיר והוא הופך לראש העיר, תפקיד שהמשיך בו עד מותו ב-1937, שנה לאחר שחנך את נמל תל-אביב. ב-14.5.1948 התקיימה בבית הזה הכרזה על הקמת מדינת ישראל על ידי דוד בן גוריון, בטקס קצר של 32 דקות והקומה התחתונה היא מוזיאון היסטורי לתולדות ההכרזה על הקמת המדינה. 

רוטשילד 23: בית ההגנה – בבית זה גרו משה שרת (שרתוק, שהיה ראש ממשלת ישראל), ובני משפחתו. עדה שרתוק נישאה לאליהו גולומב, מפקד ההגנה. בביתו הפרטי ריכז גולומב את ההנהגה הביטחונית של היישוב, וכאן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתקופות היישוב בנושאי התיישבות וביטחון, בין השאר ההחלטות על מבצע חומה ומגדל, מבצעי העפלה, הקמת הפלמ"ח ועוד. לימים נפתח כאן מוזיאון ההגנה שמציג את התפתחות הארגון, שהיווה את הבסיס לצה"ל.

ככל שעולים עם הרחוב מזרחה, משתנה הסגנון ובתי הרעפים מפנים את מקומם לבתים בסגנון האר-נובו. בתים אלו, המשופעים בפיתוחים, קשתות ואלמנטים דקורטיביים, נבנו בעיקר בידי בני העלייה הרביעית וכונו בלעג, על ידי הסנובים של העלייה החמישית, בתים בסגנון האקלקטי, כלומר – מישמש לא איכותי. למרות הבוז לו זכה האר-נובו, רבים מהבתים הללו נחשבים היום לאטרקטיביים ויפים, ובשנים האחרונות שופצו רבים מהם. בית אר-נובו משופץ הוא בית לדרברג, באלנבי פינת רוטשילד, כמו גם בית מויאל הצמוד לו.

רוטשילד 46 פינת שדל: בית השגרירות הרוסית / בית לוין.  בית מרשים, משופע בקישוטים, סמלים ופגודה בחזיתו, ונחשב כמופת לאדריכלות האקלקטית בארץ. הבית, שתוכנן ב-1924 על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ', נבנה עבור משפחת לוין האמידה. עם השנים הוא החליף בעלים ואחרי הקמת המדינה שימש כשגרירות ברית-המועצות בישראל. לאחר שהשגרירות עברה לרמת גן, הוא ננטש ונזנח ורק ב-1991 הוכרז כמבנה לשימור. האופן בו שוּמר המבנה ההיסטורי וניצול הקרקע מאחוריו ביעילות לטובת גורד שחקים (מגדל אלרוב שנבנה ב 1999, בגובה 93 מטרים, 23 קומות ועוד 66 קומות של חנייה תת-קרקעית) שאינו פוגע בצביון השדרה, הפך את המיזם לרעיון שיושם לאחר מכן גם במקומות נוספים בשדרה. 

רוטשילד 67: בית סמואלסון, 1932. בית המגורים הוסב לבניין משרדים בן שלוש קומות. לבניין מאפיינים קוביסטים מובהקים, המרפסות הרחבות מרחפות מול השדרה והחזית לרחוב נחמני מעוגלת כגליל. 

רוטשילד 71: בית קריגר, 1934. בית מגורים בן שלוש קומות, המשדר ניקיון צורני ואיפוק. המרכיב הבולט הוא המרפסות השקועות היוצרות משחק אור וצל באמצעות היחס בין הפתחים והקיר. משטח החזית המטויח לבן בולט מעט, הפתח הצר והארוך הנו תשובה לחלון "הסרט האופקי" של לה קורבוזיה .

רוטשילד 82: בית רובינסקי, 1933. בית מגורים בעל קווים אופקיים הזורמים מחלון חדר המדרגות האנכי אל שתי החזיתות בהן בולט מערך חלונות ומרפסות. גגון הצללה והבדלי טיח בין הקומות מדגישים אף הם את הקו האופקי. הבית מתייחס אל מפגש הרחובות על ידי הדגשת אלמנטים בפינת הבית כגון גגון הצללה מוגזם בפינת הגג היוצר צורת משולש. הגוונים העזים כמובן אינם שייכים לעיר הלבנה ואינם מקוריים, אך הם מדגישים את המערך הארכיטקטוני של הבניין.

רוטשילד 84: בית אנגל, 1933. בית מגורים גדול ממדים, שהפך לאחד הסמלים והדגלים של הארכיטקטורה המודרנית. על הגג מוקמו חדר התעמלות וגינת גג. זה המבנה הראשון בעיר שנבנה על עמודים, לאחר מאבק עם העירייה. בית אנגל נבנה בצורת האות ח' סביב חצר פנימית, הפונה לרחוב מזאה. המפגשים בין המרפסות בשתי החזיתות יוצרים משחקי נפחים ומשחקי אור וצל (אם תוכלו לדמיין את הבית מטויח לבן ונקי).  על הגג השטוח ריחפה פרגולת בטון שנועדה להדגיש את ייעודו של הגג כמקום התכנסות של הדיירים. האדריכל זאב רכטר שכר לעצמו דירה מרווחת בבית זה. בין שכניו היו האחים שמיר, מחלוצי הגרפיקה בארץ ישראל, והגברת אדיס דה פיליפ, מייסדת האופרה בתל אביב. בתקופת מלחמת העולם השנייה שימשה קומת העמודים מפקדה בריטית.

רוטשילד 83:  בית משפחת ברלין, 1929. מעונו הפרטי של האדריכל יוסף ברלין ורעייתו שושנה, שהיתה פסלת וציירת. יוסף ברלין עלה לארץ בשנת 1921, הקים ביחד עם האדריכל פסובסקי את 'אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים' והיה בין הראשונים שיישמו בתל אביב את הסגנון הבינלאומי בארכיטקטורה. הבניין בנוי לבני סיליקט חשופות המשמשות מוטיב דקורטיבי. הן יוצרות בליטות משולשות ואפקטים מרשימים של אור וצל.

מי שרוצה, וזמנו בידו, יכול לעשות סיור קצר ברחובות: בלפור, אחד העם, מזא"ה, עין ורד, ומלצ'ט. גם בהם סתים רבים בסגנון ומהתקופה. כדי לא להעמיס, המסלול ימשיך ברחוב רוטשילד.

רוטשילד 89-91: בית יצחקי, 1935. שני בתי מגורים תאומים, היוצרים תמונת ראי זה ביחס לזה ובניהם צמחיה. המרפסות בגוש הקדמי הן זוויתיות ושקועות במעטפת צל ואילו בגוש הנסוג הן מעוגלות. הצמד יוצר יחידה יוצאת דופן שאינה דומה לבתים הסמוכים.

רוטשילד 96: הפנו מבטכם אל המרפסת ממול, שם ניצבים שלושה פסלים מעשה ידיה של הפסלת עפרה צימבליסטה, שתי נשים וגבר אחד. בידיהם ספרים ופיותיהם פעורים, כאילו היו שרים או מספרים סיפור. ברחוב אנגל פנו ימינה. במסגרת התוכנית להחייאת לב העיר פותח הרחוב כמדרחוב בו שולבו פינות ישיבה ומשחק.

רוטשילד 99: בית ריפשטיין ושות', 1934. מבנה מגורים ומסחר בן שלוש קומות בעל מתווה של קובייה נקייה. קומת המסד מיועדת למסחר ובקומות העליונות דירות מגורים. החזיתות חלקות ושומרות על איפוק, קו אופקי מודגש על ידי החלונות ופסי הטיח הממשיכים אותם. מעקות המרפסות עשויים מצינורות ברזל עם עיטורים מינימליים. המוטיב האנכי נוצר על ידיי חלונות חדר המדרגות. בתכנון המקורי תוכנן חדר פינתי למנוחה על הגג בפינת הבניין אך לא בוצע. יהודה מגידוביץ היה מהנדס העיר הראשון של תל אביב. 

רוטשילד 115: בית גולדנברג, רוז, בירק. בית מגורים, בעל שתי חזיתות סימטריות הכוללות דגש אנכי אופייני של חדר המדרגות ומערך אופייני של מרפסות בולטות.שיפוץ הבניין מבליט באמצעות שימוש בגוונים את המערך הכולל של החזיתות ואת האלמנטים המשניים של פרטי המעקות החוזרים בגדר החצר.  

רוטשילד 118: בית רפפורט, 1934. בית מגורים המתהדר באלמנט חדר מדרגות ייחודי המורכב מלוחות בטון. מאופיין בגגונים ומרפסות בעלות זיזים בולטים. על הגג קורה אופקית מרחפת תואמת את אורך המרפסת תחתיה. בקומה השנייה של הבית גרו ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב השלישי, ורעייתו היפה אסתר.

רוטשילד 117: בית אהרונוביץ, 1933. בית מגורים המורכב משלושה גושים קובייתיים הערוכים בנסיגה ויוצרים חצר פנימית גדולה. התעגלות הפינות בגושים תורמת לזרימה המשכית של הבניין מחזית השדרה לחזית הפונה לרחוב בר אילן. הבית ממוקם על גבעה , אשר כונתה 'גבעת הרוכבים'. על שטח זה הייתה אורווה שנוהלה על ידי קצין משטרה לשעבר. רכיבה על סוס היתה אז בילוי נכסף של צעירי התקופה, בילוי שהתאפשר רק למי שידו הייתה משגת או למי שהתנדב לטפל בסוסים.

רוטשילד 119: בית חכמי, 1933. בית מגורים, עם חזית אחת לרחוב. המסה המודגשת בהבלטה, מאחדת את כל הקומות. מרפסת אחת בכל קומה חורצת את רוחב החזית, יוצרת חתכים אופקיים ומונעת את חדירת קרני השמש לחדרים. הבית נבנה עבור דוד חכמי, מייסד חברת הביטוח 'הפניקס הישראלי'.   

רוטשילד 139: בית קרייתי, 1937. בית מגורים בולט באיפוקו. בחזית ל"הבימה" מערך חלונות ללא מרפסות. שמואל מסטצ'קין היה האדריכל המתכנן של המחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר וכיהן כיו"ר אגודת האדריכלים בישראל. עד ליומו האחרון היה פעיל בתחום וגר במבנה שתוכנן במקור עבור אחיו. מסטצ'קין אהב לספר על מבחן הקבלה לבית הספר "באוהאוס", שנערך לו בשנת 1931: הוא קיבל משימה להפוך יריעת בד גס סתמית למשהו שימושי. מה עשה? קלע ממנה חבל שבו הוא יתלה את עצמו למקרה שלא יתקבל.

לסיום, מומלץ לחצות את כיכר הבימה ולנוח בגן יעקב. הארכיטקט יעקב רכטר קשר את שלושת מרכזי התרבות (היכל התרבות, הבימה, ביתן הלנה רובינשטיין) בגן פנימי ובו עצי שקמים. 


המסלול עודכן באדיבות מדריך הטיולים רונן נחמן | ליצירת קשר, בטלפון: 052-252-8464 ובדף האישי של רונן בטיולי »

חוות דעת על העיר הלבנה: תל אביב והבאוהאוס

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...