טיול בנצרת: הגלילית שמסובבת את העולם

רק כאשר חוזרים ממנה ומהרהרים בה פעם נוספת, מתגלה נצרת במלוא הדרה: עיר מסקרנת, עיר של שלום, ערבה לחיך, שמגלה גם היא את עצמה מחדש. טיול בנצרת יחשוף בפניכם עולם שלם של רוח וטעם במקום המוקף בהרים כמו פרח בין עליו. קפצנו לפרח הגליל וחזרנו עם תובנות וכמה המלצות מבושמות
| 28/12/2017

לתחושתי, נצרת היא ילדת סנדוויץ' בין ירושלים ועכו - היא חשובה יותר לדתות מעכו, אך מעט פחות מירושלים ונדמה כי היא כמו כוכב על מפת התיירות המקומית, שפעם זוהר וביום אחר קצת נעלם בגלקסיה. מה שבטוח: מהיותה עיר חשובה להמוני נוצרים בכל רחבי העולם, לב הגליל וגם העיר הערבית הכי גדולה בארץ - קשה להתעלם ממנה. 

נצרת תמיד עוררה בי רגשות מעורבים ומשהו בכל הקדושה ומלחמות הדתות היה קצת כבד עליי. הכל התבדה באותו שיטוט של אחר צהריים של תחילת הקיץ. נעלמו להן לפתע כל הצרות בעולם ונתגלתה לעיניי עיר נעימה ומכניסת אורחים, שמנסה בכל כוחה להתנער מהדעות הקדומות עליה.

אז מה יש בה בעיר הזו, שרב בה הנסתר על הגלוי, וכיצד היא מצליחה לרגש גם מבלי להשתדל מדי? רוח זו כנראה התשובה.
 


גגות נצרת העתיקה | צילום: אינה מנשה

רוח הקודש: ישוע היה פה

לא ניתן להתחיל ולדבר על נצרת מבלי להזכיר את אחד ממקורות שמה – ישוע הנוצרי. הרי שבגלגול אחר, החלה נצרת את דרכה ככפר כנעני קטן, שהפך לכפר יהודי זניח. אך קרנה של נצרת עלה דווקא במאה הרביעית, כשהפכה הנצרות לדת רשמית ויצאה השמועה כי הוריו של ישוע יצאו מהכפר הקטן, ובו גם נתבשרה מרים על ההריון הפלאי שלה. משם הכל היסטוריה.

הדרך אל המקום שבו קיבלה מרים את הבשורה המפתיעה, עוברת במקומות מפתיעים פחות: על יד מוסכים, חנויות נרגילות, צעצועים ומזכרות, שגם עליהם שורה רוח הקדוש הנוצרי ואף דמותו. בהמשכה נמצאת גם כיכר שיהאב א-דין, שקיבלה גם את הכינוי "כיכר המריבה", לאחר שבשנת 1997 פרצו מריבות קשות בין הצעירים הנוצרים לצעירים המוסלמים, עקב אי הסכמה על מסגד שכמעט ונבנה. תקרית מתמשכת זו אף דרשה את התערבות הוותיקן, אך דווקא בשעות הערביים בהן הסתובבנו בעיר, הכיכר הייתה פסטורלית ושקטה. 

נדמה כי על אף הסטטוס קוו השברירי בין האוכלוסייה הנוצרית למוסלמית בעיר, מתבצעים פה מאמצים כבירים משני הצדדים כדי לשמור עליו ועל העיר שלווה.
 


רוח הקודש בכל מקום | צילום: אינה מנשה
 

מנצרת של מטה, הגענו לנצרת של מעלה, אל המקום שבו התקבלה הבשורה, ושעליו שוכנת כנסיית הבשורה. הכנסייה במתכונתה הנוכחית נחנכה בשנת 1969 לאחר שנים של בנייה. הניגוד בין החוץ לפנים באחד המקומות הכי קדושים לנצרות הפתיע אותי: מבחוץ נראה המבנה ככל כנסייה אחרת, מהודר, מלא בפסיפסים ובעיטורים. מהרגע שעוברים את מפתן הכניסה נתפסות העיניים על הבטון האפור, דבר משונה בהחלט למי שראה כבר כמה כנסיות בחייו, אך הסיבה לכך היא אופנה.

כיאה לתקופתה ולאופנה האדריכלית בשנות ה-50' וה-60' בארץ, הכנסייה בנויה בסגנון ברוטליסטי והבטון שלה חשוף למבטים, אם כי באופן מאוד אסתטי (כאילו שהאפיפיור, ששוכן בתוך המדינה האופנתית בעולם היה מאפשר אחרת). כשמתקרבים לקירות רואים כי הם מלאים בגומחות, שאמנם לא מלאות באבנים יקרות כמו אצל קולגות חשובות אחרות, אך שמוסיפות להם חן רב ומהוות הכנה יפה לאבנים שאולי ימלאו אותן ביום מן הימים.

מהחלל המפתיע הראשון, ירדנו למטה לחלל מאוזן יותר, שנמלא קולות שירה בשפה סלבית. הצלילים התערבבות עם המראות: מעלינו תקרת שושן צחור, שמסמלת את הבתולה, מסביבנו שלל חלונות צבעוניים ומתחתינו המקום בו על פי האמונה הקתולית קיבלה מריה את הבשורה. החלל התחתון הוא צנוע עוד יותר, כאילו רק לפני רגע חיה פה אשה פשוטה ואנונימית שיצאה לדקה ומיד תשוב.
 


מבט פנימה | צילום: אינה מנשה

אך יותר מכל המשמעויות העמוקות של הכנסייה ועיצובה, התרשמתי ביותר מהקולקצייה המרשימה של המריות שתלויות על קירות המרפסת החיצונית ובתוך הכנסייה, ביניהן גם מריה התאילנדית ומריה היפנית, שלובשת קימונו.

והנה רגע של רצינות: שלל התמונות הללו הן מתנות מקהילות נוצריות שונות ברחבי העולם, וכשמסתכלים על התמונה הרחבה - לחשוב שיש משהו כל כך חשוב למיליארדי אנשים והוא נמצא דווקא פה ליד הבית, גורם לי לתהות ברצינות איך לא הגעתי לכאן עוד קודם ואיך אחרים עוד לא חשבו להגיע.

  • הכניסה חופשית, אך מחייבת כיסוי כתפיים וברכיים.
  • שעות פעילות: בכל יום (פרט לראשון), בין השעות 8:00-17:00.

כמובן שבעקבות מעמדה החשוב, העיר מלאה בכנסיות: כנסיית הבשורה היוונית-אורתודוכסית, כנסיית יוסף ואפילו כנסיית "בית הכנסת". בואו נאמר שאת הרוח המבוקשת על ידי רבים, תמצאו פה יחסית בקלות, אפילו מבלי לחפש יותר מדי.


מריות בכל מיני צבעים | צילום: עמית להב


וישנה גם רוח שונה מעט והיא מתגלה כמשב הרוח של כנפי ההיסטוריה המקומית. כדי לפגוש בה מומלץ לרדת מהכנסייה ולעבור את השוק, שבעיר העתיקה, עד אשר לסמטה 6113 ולבית מספר 19. המקום אליו תרצו להגיע הוא בית אם מנואר, שנבנה במאה ה-19, כביתו של הגביר פאוזי עזאר. מבחינה אדריכלית הבית הוא בהחלט מרשים: תקרות גבוהות, קשתות, רעפים אירופאיים ורצפות מצויירות, אך גולת הכותרת האמיתית היא התקרה המצויירת של חדר השינה. 

בעלות סמלית ביותר (10 שקלים) תוכלו להיכנס אל בית המגורים הפרטי והיישר אל תוך חדר השינה המיוחד שעל תקרתו מתעופפים מלאכים בין עיטורים ופרחים, ומוקפים באפריז שמתאר סצנות עירוניות מאותה התקופה. בין הסצנות ייתכן ותוכלו לזהות את עכו, את בתי המושבה הטמפלרית בחיפה ואף את נהר הגעתון בנהריה. התקרה צויירה בשנת 1889, כנראה על ידי צייר ששמו סאליבה. 

השמועה המקומית מספרת כי פאוזי עזאר הפסיד את הבית וכשעזב קילל כל אחד שייכנס אליו במקומו. אך כשמורידים את הראש מתמונת המלאכים, מביטים החוצה דרך החלונות הגדולים ורואים את נוף הגגות של העיר העתיקה - קשה להאמין שהקללה אכן ממשיכה להתקיים. 

  • יש לתאם את הביקור מראש: 04-6106611
     

המלאכים בבית אם מנואר | צילום: עמית להב

משב רוח מרענן: מגלים את הגליל מחדש

העבר של העיר אכן נישא על כתפי העיר בגאון, ויש בה גאווה רבה בהיסטוריה, אך כיום תושביה בהחלט מנסים להראות שיש בה עוד יותר מזה. אחד מהמקומות שמכניס משב רוח צעיר ותוסס לעיר, ואף העלה את קרנה של העיר העתיקה ואת התיירות בעיר הוא הוסטל "פאוזי עזאר אין", מרשת אברהם הוסטלס (Abraham Hostels).

ההוסטל נפתח בעיר העתיקה של נצרת לפני כעשר שנים, בתוך הבית בו פאוזי עזאר (כן, אותו אחד מהבית עם התקרה המצויירת) התגורר עד מותו. שנים רבות עמד הבית חתום ומתפורר, עד אשר בא לשכונה בחור חדש, מעוז ינון, שביקש מנכדתו של עזאר את הבית לצורך פתיחת הוסטל במקום והיא לבסוף השתכנעה.
 


רוח חדשה בעיר | צילום: פאוזי עזאר אין


כיום מארח ההוסטל המוני תיירים מכל העולם, שמציפים את רחובות העיר והגליל בשמחה ובוחנים אותם בעיניים גדולות וסקרניות. נסו לדמיין איך זה מרגיש לישון בטירה מפוארת ובטוויסט עכשווי, ואז תפסיקו לדמיין וקפצו להוסטל. בשהות בהוסטל תוכלו גם להצטרף לכמה מהסיורים המאורגנים שיוצאים ממנו יום יום, או לקפוץ בעצמכם לחקור דיי בקלות את מסלולי הטיול בתוך העיר ומחוצה לה.

אחד המסלולים הללו הוא ה"ג'יזס טרייל", מסלול חוצה גליל, שאף אותו יזם ינון. המסלול מתחיל בנצרת ונגמר בכפר נאום ומטרתו היא להראות כמה מהמקומות הכי חשובים בישראל ובאחד האזורים היפים ביותר בארץ. כמה מהתחנות אותן הוא חוצה הן: ציפורי, נבי שועייב והר הארבל, כנסיית הלחם והדגים בטבחה והר תבור. תוכלו לקבל מפה, שמסמנת את השביל כולו בהוסטל.
 


לטייל באזור הכי יפה בארץ | צילום: עומר זיו

מצב רוח: קולינריה מקומית

וגם מבלי לצאת מהעיר הרוח הנצרתית תישא אתכם בין עוד כמה מקומות מיוחדים בין סמטאותיה, כאשר השוק הוא אחד מהם. לצערי, ביום שבו הגענו לנצרת השמש כבר בדיוק החלה את דרכה מטה ודלתות הסוחרים ברובן כבר היו סגורות בפנינו. המדריכה המקומית שלנו, נוהא, סיפרה כי רבים מהסוחרים באמת סוגרים מוקדם, אך אחרים החליטו שסחר בקניון הגדול ישתלם להם יותר ועזבו את השוק לצמיתות. הסמטאות הריקות והמשופצות הזכירו לי את סמטאות העיר העתיקה של ירושלים ואת שוק עכו, אך השקט שלו הכיל בו זמנית את עברו המזהיר ואת הרגע של עכשיו, צנוע אך יפה כמו שהוא. 

בימים ובשעות בהם השוק פתוח תוכלו לעבור בין סירים תלויים ושטיחים פרושים, חנויות ירקות, ממתקים ובדים. לא ניתן לומר שמדובר בשוק תיירותי ובוטיקי, אך את החוויה המקומית, ואת ערבוביית הצבעים והריחות תוכלו למצוא כאן. 

  • שעות פתיחה: שני-שישי, 9:00-16:00 ושבת 9:00-14:00
     


כשהשוק פתוח | צילום: איתיאל ציון


אותנו נשאה אותה הרוח גם לחנות התבלינים אלבאבור, בדיוק כפי שפעם נשאה את כל מתיישבי הגליל, עשירים ועניים כאחד, אל הטחנה שפתח ג'רג'ורה קנאזע לפני 120 שנה על מנת לטחון ולקנות מוצרי גלם. אלבאבור, המטחנה, קיבלה את שמה מעברה: פעם מטחנות עבדו בכוח מנוע הקיטור, באנגלית: Vapor, או בהגייה ערבית: באבור.

החנות עברה מאב לבן, וכיום מנהלים אותה נכדיו של קנאזע. מעבר לכך שבחנות תוכלו למצוא כל סוג תבלין אפשרי, בהתחייבות שהם טבעיים, טריים ואיכותיים, תקבלו בה יחס חם ומסביר פנים, הסבר על המקום ומוצריו, והמלצות כנות על מתכונים מומלצים לכל תבלין.

האג'נדה המקומית היא שהמטבח הנוצרי-נצרתי לא רק משקף טעמים, אלא אורח חיים שלם ותרבות מקומית ובביקור במקום בהחלט תוכלו לחוש באהבה ובגישה המיוחדת. לצד התבלינים, שנטחנים במקום, החנות תציע לכם גם: קפה, פירות יבשים, שמנים וממתקים ייחודיים. אין מה לומר, ביקור במקום הוא חוויה.


צבעים ונשמה | צילום: אלבאבור
 

ובתוך השוק תשמחו לגלות גם את מסעדת דיואן אל סאריא, ובה "כבר למעלה משלושים שנה עומד אבו אשרף ויוצק עיגולי בצק על פלטת ברזל, ממלא אותם באגוזים, או בגבינה ושוטף את הרחוב בריח של קטאייף אלוהי", מספרת עיתונאית האוכל הילה אלפרט. עיגולי הבצק הנפלאים יהיו רק הפתיחה לחוויה מתוקה בעיר, שסירופ סוכר זורם בעורקיה. 


מאפיית אלמשהדאוי | צילום: איתיאל ציון


לא רחוק מהשוק, נמצאת כיכר המעיין, שממנו על פי המסורת הנוצרית האורתודוכסית נהגה מרים הבתולה לשאוב מים ודווקא שם קיבלה את הבשורה על בן האל שהיא נושאת ברחמה. במקום (כמובן) הוקמה כנסייה, ושנים רבות לאחר מכן גם בית, מוסלמי דווקא. כיום הבית הפך למסעדת "תשרין" והיא משלבת בין כל המסורות ומקבלת כל אחד.

הדבר מתבטא גם באוכל שמציעה: סגנון המטבח של תשרין הוא פיוז'ן, שמשלב בין מסורת למנות חדשניות ועולמיות, ולצידן צלילים מתערבבים בקרקושי מזלגות ואנשים.

אם תרצו לנסות ארוחת בשרים כמיטב המסורת, מסעדת דיאנא היא המקום עבורכם. גם היא, כמו מוסדות נצרתיים אחרים, קיבלה את שמה מקולנוע דיאנא שפעל בסביבה אי שם במאה הקודמת. הילה אלפרט מספרת כי את המקום פתח מחמוד ספאדי ז"ל, עוד בשנות השישים ושם החל "למכור שיפודים ופלאפל לרעבים שיוצאים מהסרט. מהבוטקה הקטן צמחה מסעדת דיאנא, ואיתה צמח דוחול ספאדי, הבן של מחמוד ואחד השפים המוכשרים בארץ".

מומלץ במיוחד הבשר בדיאנא, שעובר טיפול מסור תחת ידי השף ו"אם יש בנמצא חלקי פנים של טלה – אל תוותרו עליהם".


מסעדת דיאנא | צילום: איתיאל ציון


אך מעבר לאוכל, מעבר לבתים, מעבר לרוחות בין הסמטאות התחתונות, ולכמה רוחות בשמיים - בנצרת תמצאו חוויה גלילית אותנטית ולא מתייפייפת, על אף תשומת הלב מכל עבר. היא תציע לכם את עצמה בלי כחל וסרק, ותלחש לכם כמה מהסודות הכמוסים שלה. ואת האחרים... כנראה שתצטרכו פשוט לחוות בעצמכם.
 

לתחילת הכתבה
 

תגובות

טוען תגובות...