טיול ודמיון

לפעמים אני מסיירת במושבה הגרמנית ובוחרת לי בית שיהיה שלי: הנה, בטירה ההיא אני רוצה לגור בימי שיבתי. בלילות יגיעו הנכדים לביקור, ובעליית גג חורקת אספר להם את מעשיות האחים גרים. או, מה על הבית ההוא בצל עצי הפרי עם הקישוטים דמויי החלזונות? הוא וודאי יתאים לי לבית קיט.

כשהולכים במושבה התחושה מקסימה. בלב העיר, כשאוטובוסים נופחים את נשמתם מכל עבר, בין החנויות המודרניות, יש כפר אירופאי קטן, בנוי היטב.

לא קשה לדמיין: תרנגולות מסתובבות בחצר. נשים לבושות בשמלות שחורות ממהרות אל הכנסייה הקרובה. נפחים ועגלונים בעלי שרירים תפוחים ממהרים ליום עמלם.
עם דמיונות אלו אני מסתובבת, ועכשיו כל מה שנותר הוא לצאת לסיור, ולהשאיר את הדמיונות בבית.

תחנת הרכבת

מגן הפעמון בוחרים את המזלג השמאלי (דרך בית לחם), חולפים על פני תיאטרון החאן, ממשיכים עוד כמאה מטרים ונעצרים בתחנת הרכבת.  

בגבולה של המושבה הגרמנית, ואך מעט לפני שנבקר ברחובותיה, נפגוש את המפלצת המודרנית אשר שינתה את החיים בירושלים. בתאריך 26.9.1892 הגיעה הרכבת הראשונה אל העיר ירושלים. הרכבת התכבדה בטקס מרשים שנערך באותו יום, ובו השתתפו כל נציגי הקונסוליות הזרות, הפחה התורכי, נכבדים אחרים מתורכיה, וקהל רב.
איזו מהומה מבורכת: תזמורת הצבא העותומאני ניגנה בקול. נשחטו כבשים ודמן הותז על המסילה, כאילו הייתה הרכבת המזבח.

הירושלמים יכולים להתנחם בכך שבעיות הרכבת הקלה לא התחילו היום; הוגה המסילה היה דווקא יהודי, מונטיפיורי אחד, שרצה לחבר בין ירושלים לעיר הנמל יפו, ובכך לקדם את פיתוח התעשייה המודרנית בקרב היישוב היהודי. אך הוא נסוג מרעיונו, כנראה בשל העלות העצומה.

ככל הנראה, בעקבות מעורבותו, החלו מעצמות אירופה לגלות עניין בפרויקט כחלק ממאבק השליטה בארץ ישראל. ומכאן התגלגלו העניינים: התורכים שחששו מהפיכת הפרויקט למכשיר השפעה ושליטה בקרב המעצמות, תרמו לעניין בכך שנמכר הזיכיון לבניית המסילה לשותפות בין הבנקאי השוויצרי פרוטיגר ונתין עות'מאני יהודי יוסף נבון, שגם היה דמות מפתח בהקמת שכונות יהודיות רבות בסוף המאה ה-19.

שוב נמכר הזיכיון, כנראה בהיעדר משקיעים, והפעם לחברה צרפתית. הצרפתים עשו הכול כדי לקצץ בהוצאות. הם קנו פסים מחברה פושטת רגל. פסים אלו היו הצרים ביותר בעולם - מטר אחד בלבד, והגבילו את מהירות הנסיעה שרבים זוכרים אותה כחוויה מפוקפקת. כמו כן, בחרו הצרפתים בתוואי הארוך ביותר, כדי למנוע בניית גשרים ומנהרות. הנסיעה נמשכה קרוב לשש שעות, ואינספור בדיחות נאספו על כך. בזכות הרכבת גבר זרם הצליינים, וכן ענף הבנייה זכה לתנופה בשל הכנסת הרילסים ששימשו מאז כמרכיב מחזק בתקרות בתים, מה שאפשר להוסיף קומות.

מהרכבת נחזור על עקבותינו ונגיע לתיאטרון החאן אשר ברחוב דוד רמז.

החאן

החאן נבנה על הדרך הראשית שחיברה בין בית לחם וחברון עם ירושלים. הדרך הייתה חשובה מאוד,סוחרים וצליינים עברו בה. הבעיה הייתה שלא רק הם. שודדי דרכים היו ממתינים להם עם ערב, ולעיתים המפגש לא הסתיים רק בשוד.

חאן זה, כנראה משלהי התקופה הממלוכית, נבנה למטרות הגנה. כאן הצטופפו בלילה סוחרים יהודים וערביים. צליינים נוצרים, וסתם תיירים משוטטים. אופי בניית החאן כבדה ומקנה תחושה של מבצר ולא של אכסניה, ואכן החאן שימש לצרכי הגנה. מאוחר יותר כשהדרך נסללה והייתה תחת פיקוח הוסב שימוש החאן לשימושים שונים כמו בית המרזח של הטמפלרים שנפגוש בו במושבה, ועוד. כיום משמש המבנה לתיאטרון.

נמשיך כמה מטרים עד שנגיע לצומת. נפנה ימינה ונגיע למתחם הכנסייה הסקוטית.

כנסיית סנט אנדריוז

הכנסייה שייכת לכנסיית סקוטלנד, והיא נבנתה כמונומנט הנצחה לחיילים הסקוטים בצבא הבריטי שנפלו במלחמת העולם הראשונה. אדריכל הכנסייה היה קליפורד הולידיי, אחד מן האדריכלים החשובים בתקופת המנדט הבריטי. הכנסייה קרויה על שם פטרון סקוטלנד - אנדריאוס הקדוש שהיה אחד משנים עשר השליחים, דייג במקצועו. הכנסייה נבנתה בשנים 1927-1930, ואת אבן הפינה הניח הגנרל אלנבי אשר פיקד על כיבוש ארץ ישראל מידי התורכים במלחמת העולם הראשונה. בכנסייה קבועים חלונות ויטראז' יפים, המחדירים שמש במידה. תחת הכנסייה מצויים קברים מימי הבית הראשון.

נעלה ונחזור לצומת ונפנה שמאלה על פי השילוט לרחוב עמק רפאים הוא הרחוב המרכזי של המושבה הגרמנית.

בית הקהילה- רחוב עמק רפאים 1

תנועת הטמפלרים נוסדה בדרום גרמניה במחצית המאה ה19 על ידי כריסטוף הופמן, מתוך שאיפה דתית לקבל את דברי הנביאים כפשוטם, ולהכשיר את הקרקע לגאולה ובוא ישו. הגאולה, על פי הטמפלרים, עתידה להתקיים אך ורק בארץ הקודש, והעם הנבחר לגאולה זו הוא עמו של ישו ולא היהודים.

במושבות הללו, (בינן נמצא את שרונה אשר בתל אביב, וילהלמה - בני עטרות, ולדהיים  -אלוני אבא, בית לחם הגלילית, המושבה ביפו, וחיפה) קיימו הטמפלרים מודל של חיים יצרנים, המשולבים בחיי מלאכה ועבודת האל. השפעתם על הבנייה ,החקלאות, המסחר ועוד בארץ ישראל הייתה רבה. חיי הקהילה היו במרכז עולמם של טמפלרים, וכהוכחה לכך, אנחנו עומדים מול בית הקהילה שנחנך ב 1882, בנוכחות מושל ירושלים ואורחים מכובדים אחרים. הבניין שימש גם כמקום תפילה ודרשות בימי א', אך בני הקהילה הקפידו שלא לכנותו כנסייה. התקיימו בו הרצאות מופעים ואסיפות.

המבנה אינו כנסייתי, מה שבא לידי ביטוי בבנייתו: האפסיס- הגומחה בקיר הכנסייה שבה עומד המזבח אינו פונה כמקובל, מזרחה אלא דווקא צפונה. הבניין נבנה בסגנון ניאו רומנסקי, סגנון שהיה נפוץ באירופה בימי הביניים. הגג הינו בעל חזית משולשת, שבמרכזו חלון עגול ובקודקודו מתנשא מגדל פעמון קטן.

חיי הקהילה כללו את ראש המושבה שטיפל בעניינים המשקיים, מועצת הקהילה, ומועצת הזקנים. אחת לשנה התקיימה כאן אסיפה כללית, ובה כמו בממשלה שלנו, החלטות על תקציב לשנה הבאה ותוכניות שונות. הנוכחות הייתה חובה לכל אזרח, ומי שלא הגיע נקנס בפרנק- אות ודוגמא לסדר הגרמני.

בשנת 1898, הגיע הקיסר וילהלם השני לארץ, לרגל חנוכת כנסיית הגואל בעיר העתיקה. רחוב עמק רפאים התקשט כיאות בדגלי הקיסרות לקראת המפגש.

בתי המושבה

בית הספר – רחוב עמק רפאים 4,5

בבתים אלו למדו ילדי הטמפלרים. בית הספר-הליציאום, נבנה בשני חלקים. החלק הישן, מדרום, נבנה ב1878, והחדש, מצפון נבנה ב 1882.

בית הטוחן- רחוב עמק רפאים 6

אם יש לנו מושבה חקלאית אירופאית, וודאי וודאי שלא ייפקד מקומו של הטוחן. ביתו של הטוחן מתיאוס פרנק, הוא הבית הראשון שנבנה במושבה.על המשקוף חקוק בגרמנית אבן עזר, באנגלית, שם הלקוח ממלחמות ישראל בפלשתים. הטמפלרים ,שהיו דתיים, חקקו בחזיתות בתים רבות פסוקים המבשרים את גאולת האל.

כהיום, גם אז, הירושלמים לא ידעו לשחות, ובגן הבית נבנתה הבריכה הפרטית הראשונה בכל ירושלים. כאן השתעשעו ילדי המושבה ולמדו לשחות. פרנק התפרנס מטחנת קמח שהופעלה על ידי קיטור, ששרידים ממנה נמצאים בצדו המערבי של הבית.

הרבה מן המשפחות הטמפלריות העסיקו משרתים ערביים. הללו התגוררו במרתף הבית, סמוך לבור המים.

בית המרזח רחוב עמק רפאים 7

דתיים או לא, הטמפלרים ידעו ליהנות ממנעמי החיים, והקימו כאן את בית המרזח שעבר מאזור תיאטרון החאן. פרסומת לבית המרזח נכתבה בזו הלשון:

גן –מסעדה

רחוקה רק ב' דקים מתחנת מסילת הברזל. הקהל הנכבד מתבקש לבוא למסעדתי הטובה, שבה יימצא כל מיני בירה –קרים כגליד וכל מיני יין, מהמושבות הגרמניות ומהמושבות העבריות, הקהל ימצא באולמי גם שולחנים למשחק כדורים . יום יום אחרי הצהריים ובערב גינה.

גאורג קלרס.

בית זנדל  - רחוב עמק רפאים 9

בבית מפואר זה, מבחינים בקצה הגמלון באריה זקן ועייף. האירה הוא סמלו של בית המרקחת של משפחת זנדל. תיאודור זנדל בנה את הבית, והשפיע רבות על נופה של ירושלים. זנדל היה מהנדס אדריכל וקבלן שהותיר אחריו מבנים רבים שהושפעו מסגנונו: בית המצורעים בטלביה, הדורמיציון, בית הספר למל, בית החולים שערי צדק ועוד. תיאודור זנדל גם שיפץ את הדרך בין ירושלים ליפו, ובזכות כך, אפשרה הכשרת הדרך נסיעות מסודרות בעגלות נוסעים - שגם הן התבצעו על ידי הטמפלרים. תיאודור זנדל נודע כאדריכל מצטיין וקפדני, שמדגים היטב את אופי הטמפלרים, שלאיכות עבודתם יצא שם בכל רחבי הארץ.

בית אברלה רחוב עמק רפאים 10

כמו בבתים אחרים, גם כאן מופיע על המשקוף פסוק: אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב הלקוח מתהילים. אברלה בנה את ביתו בשלבים בהתאם לסכומי הכסף שהיו מצויים בכיסו.
משפחתו נכנסה לבית בעודו לא גמור, בעוד אברלה מתפרנס מייבוא וייצוא מוצרים גרמניים. משהושלם סוף סוף הבית, היה זה אחד מבתיה המפוארים והמרשימים שבמושבה.

נפנה שמאלה לרחוב לויד ג'ורג' 6

בית בוירלה

ביתו של האדריכל גוטליב בוירלה  שייך לדור השני של הטמפלרים, ונבנה בתקופת המנדט הבריטי. ביתו עוצב במתכונת כפרית, אך במרפסת הכניסה נוספו קשתות אבן האופייניות לתקופת הרנסנס. בנו של בוירלה תכנן את בניית קולנוע אוריינט שהפך לקולנוע סמדר.

נפנה ימינה לרחוב סמאטס 9

בית פאסט

תרומתה של משפחת פאסט לירושלים הייתה בתחום המלונאות. ב 1891 הקים אביו של פאסט מול שער יפו מלון מפואר ובו חידוש: מים זורמים בברזים.בנו, תיאודור רכש את הכשרתו בתחום התיירות והמלונאות בגרמניה. הוא ניהל בירושלים את משרדה של חברת הספנות - המבורג אמריקה. במלחמת העולם הראשונה היה מודד בצבא הגרמני. הוא לימד ידיעת הארץ בבית הספר הטמפלרי.
כאשר בנה כאן את ביתו, בשנת 1929, הוא מצא בחלקתו ארונות קבורה קדומים. התעורר בו החשש שמא יפקיעו ממנו את נחלתו על ידי הבריטים, שגם הם היו חובבי ארכיאולוגיה לא קטנים, ולכן גנז את הממצאים. חזית הבית שונתה בשנת 1995.

מנזר האחיות הבורומאיות רחוב לויד ג'ורג' 12

מאחורי החומה הנמוכה שלפנינו, יש מתחם גדול ובו בית ספר, כנסייה אכסניה ובית אבות השייכים  למסדר הקתולי גרמני של האחיות הברומאיות. המסדר קרוי על שמו של צ'ארלס בורמאוס שייסד במאה ה16 מסדר אחיות רחמניות לטיפול במגפת הדבר. כאמור, המסדר קתולי, לעומת הטמפלרים הפרוטסטנטים, אולי נבנה בסמיכות לטמפלרים כדי לצוד נפשות לנצרות הקתולית.

נחזור לעמק רפאים. כאן ממולנו בעמק רפאים 16 נבחין בבית משופץ בעל כתובת, זהו בית אימברגר.

בית הקברות הטמפלרי-עמק רפאים 39

נמשיך עד לרחוב עמק רפאים 39, נתקשר למספר המצוין על השער הירוק וניכנס לתוך בית הקברות של הטמפלרים, ששם קבור גם כריסטוף הופמן, מנהיג התנועה. כאן, בבית הקברות נמשיך את סיפור פרשת הטמפלרים:

כפי שסופר, בתחילת דרכם היו הטמפלרים חדורים ברוח משיחית-דתית. עם הזמן, בבני הדור השני והשלישי, ירדה קרנה של הדתיות המשיחית. אומנם, הם הוסיפו לעבוד כחקלאים וכבעלי מקצוע, אך תפיסתם הייתה חילונית. הטמפלרים הוסיפו לשמור על נתינות גרמנית, וענייניהם התנהלו על פי המשפט האזרחי –גרמני. הם נותרו נאמנים לרייך הקיסרי במלחמת העולם הראשונה, וצעירים טמפלרים רבים הצטרפו לצבא, מעטים חזרו מן המלחמה.

בשנת 1917, עם כיבוש הבריטים את ארץ ישראל, נחשבו הטמפלרים כנתיני אויב. הבריטים הגלו מאות מבני המושבות, ואף גירשו את חלקם בחזרה לגרמניה. עם ייסוד הממשל הבריטי בשנת 1920, ניתנה להם הרשות לחזור. הטמפלרים שבו ושיקמו את מושבותיהם שהיו בזוזות ושוממות, ותוך כמה שנים חזרו המושבות לפרוח.

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, השתדלו הטמפלרים לשמור על ניטרליות, מכיוון שנזקקו לשוק היהודי שקנה את תוצרתם. עם זאת, החלו, בעיקר בני הנוער שבהם, להיחשף לתעמולה הנאצית. קרל רוף - אדריכל חיפאי יסד בארץ את סניף המפלגה הנאצית. הוא עסק בגיוס חברים והפצת התעמולה שהחלה לקנות לבבות. בשנת 1938, כבר היו 17% מבני הטמפלרים חברים במפלגה הנאצית.

כמה ימים לפני מלחמת העולם השנייה הגיע צו גיוס. כמה מאות יצאו את הארץ, והמושבות הוקפו בגדרות תיל על ידי הבריטים, וכן הוקמה יחידת נוטרים מיוחדת שתפקידה היה להשגיח על מעשי הטמפלרים, שאלו לא ישמשו כגיס חמישי. קשה לשמוע את דברי ההספד של עמנואל כץ מבית לחם הגלילית, בסוף מלחמה ב1945:

ההיסטוריה מוכיחה שבימים קשים מרחם האל על העניים ושולח להם גואל, כדי לשחרר אותם מסבלם מרדיפות ומחיי חרפה. ב-1933 הוא שלח, לנו ,הגרמנים את הגואל בדמותו של אדולף היטלר. ....... המשיכו אפוא לאהוב את הפיהרר שלנו.

עוד לפני קום המדינה החל ארגון ההגנה להיפרע מן הנאצים, הארגון התנקש בגרמנים דוגמת גוטהילף וגנר ועוד. לאט לאט, עם הזמן, עברו כל הטמפלרים לאוסטרליה ושם ייסדו מושבות.

בשנת 1952 באה פרשת הטמפלרים לסיומה, במסגרת הסכם השילומים. תמורת כל רכושם קבלו הטמפלרים 54 מיליון מארק (13 מליון דולר). כיום הם מגיעים לפקוד מדי פעם את קבר קרובים בבתי העלמין שלהם. 

כאן מסתיים מסלולנו, הדרך אל הרכב וגן הפעמון קצרה.