רמלה – העיר המוסלמית שצמחה מן החולות

אין כמו לצאת לטיול עירוני וללמוד על ההיסטוריה של העיר דרך הסיפורים, השרידים והמבנים המרשימים. מה הופך את הסיור לכל-כך מיוחד? בואו לגלות ועל הדרך לטעום ממטעמי השוק | מאת: חני שמש
| 15/08/2018

המסלול נכתב באדיבות מדריכת הטיולים חני שמש. למידע נוסף בעמוד הרשמי של המדריכה » 

רמלה

רמלה היא העיר היחידה שהמוסלמים בנו בארץ ישראל מן היסוד. כיוון שנוסדה באזור שהיה כולו חולות נקראה רמלה (בערבית רמל (رمل) פירושו חול). העיר נוסדה כנראה בסביבות שנת 715 ע"י סולימאן בן עבד אלמלכ, מושל ג'נד (מחוז) פלסטין, שכן בשנה זו מונה לח'ליף והעתיק את משכנו לבירה דמשק, בירתה של השושלת האומיית. 

העיר נבנתה בצומת דרכים מרכזי בארץ ישראל, מן החוף לכיוון ירושלים ומשם מזרחה לעבר הירדן. רמלה, שהייתה מקום מושבם של מושלי ג'נד פלסטין הפכה למרכז דתי מוסלמי ולמוקד כלכלי ומסחרי בולט, אך שורת רעידות אדמה בשנת 749, 1033 ובעיקר זו של שנת 1068 הביאו להריסתה המוחלטת של רמלה הקדומה. רבים נספו באסון (המקורות מדווחים על 15-25 אלף הרוגים). 

מאז העיר לא חזרה לתפארתה ומרכזה הוסט לאזור השוק והמסגד הגדול של ימינו. ברבות השנים עברו בה שליטים רבים: העבאסים, הצלבנים, הממלוכים, העותומנים והבריטים [פרטים נוספים בהמשך]. העותומנים כבשו את העיר בשנת 1516, אך גם תחת שלטונם העיר נותרה שולית. רק במאה ה-19, עם גבור תנועת התיירים ועולי הרגל, ובמיוחד עם פתיחת תחנת הרכבת בעיר ב-1892, התעוררה רמלה מעט ונבנו בה מספר מלונות ואכסניות. אחד מהמלונות הוקם בידי משפחת ברסלבסקי היהודית. במלון זה התכנסה בחודש אוקטובר 1906 ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון, שמנהיגיה הבולטים היו יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון.

רמלה נפלה לידי כוחו של הגנרל אלנבי ב-17 בנובמבר 1917. תחת שלטון הבריטים התעוררה העיר ושטחה גדל. ב-1922 הוקמה לה עירייה, רחובותיה נסללו ובתים נאים נבנו בידי עשיריה. ב-1927 סבלה מפגיעה של רעידת אדמה נוספת וחלק מבניניה התמוטטו. בין התושבים היו מספר הרוגים.

לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, הייתה רמלה למרכז הכוחות הערבים בגזרה שבין לטרון ליפו. מפקד כוחות הערבים בגזרה, חסן סלאמה, קבע את מושבו בגבול העיר, במקום ששימש עד יציאת הבריטים כבית ספר לשוטרים.  בסופו של דבר העיר נכבשה במסגרת מבצע דני ביולי 1948. ברחוב דני מס ברמלה, הוקם אתר הנצחה ל"מבצע דני" ובו שלטי הסבר ופסלים של מפקדי המבצע.

על אף שבהסכם הכניעה הובטח לתושבי העיר שיוכלו להישאר בה, גורשו מרביתם מהעיר, ורק שש משפחות ערביות נותרו בה. האוכלוסייה הפלסטינית שגורשה או עזבה את הערים רמלה ולוד מוערכת בכ-50-70 אלף איש, דהיינו כעשרה אחוזים מהיקף בעיית הפליטים בתקופת מלחמת העצמאות. לימים אפשרה מדינת ישראל לכ-500 נוצרים מבני העיר לשוב אליה. עוד במהלך מלחמת העצמאות החלה רמלה מתמלאת עולים חדשים. אלה הפכו לרוב אוכלוסייתה ומאז הפכה מסורת קליטת העלייה ליסוד העיקרי לגידול הדמוגרפי בעיר. במקביל לקליטת תושבים יהודים נכנסו לגור בעיר גם תושבים ערבים ממקורות שונים. מאז סוף שנות החמישים רמלה הפכה למרכז היהודים הקראים בישראל.

יהודים ישבו ברמלה כנראה כבר מאז הקמתה, אולם עיקר הידיעות שבידינו אודותיהם הוא מן המחצית הראשונה של המאה ה-11. ניתן להעריך שהיו בעיר אז בערך כ-4000 יהודים. הקהילה מילאה תפקיד מרכזי בחיי כלל היהודים בארץ. ראשיה קיימו קשרים עם השלטונות ועם קהילות אחרות בארץ ומחוצה לה, ובמיוחד עם זו בפסטאט. יהודי רמלה התפרנסו ממגוון גדול של עיסוקים, ומהכנסותיהם החזיקו בעיר ישיבה, בתי דין וכמה בתי כנסת ואף תמכו בקהילת ירושלים. 

ברמלה חיה גם קהילה נוצרית גדולה ופעילה. בני עדות נוצריות, כמו היוונים האורתודוכסים, הארמנים או הפרוטסטנטים הקימו כנסיות בעיר, חלקן פעילות גם כיום. כיום עוברת העיר תהליך מואץ של פיתוח הכולל בניית שכונות ומרכזי קניה חדשים. כמו כן, מתוכננים פיתוח ושיפוץ של האתרים התיירותיים בעיר.  

המסלול המוסלמי 

א. המסגד הגדול 

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את רמלה והקימו בה כנסייה גדולה. המסגד שלפנינו זוהי כנסייה צלבנית שהפכה למסגד. הכניסה לכנסייה הצלבנית הייתה מצד מערב (כיום, מול סלטי כרמל). עד ימינו, בפינה המערבית של חצר המסגד נמצא שער הכניסה הצלבני, הכולל שלוש קשתות ושלושה עמודים, המרמזים על השילוש הקדוש. הכניסה הנוכחית למסגד הייתה בעבר הכניסה הצדדית לכנסייה. 

בימי הביניים הנוצרים זיהו בטעות את רמלה עם העיר רמה, עירו של יוסף הרמתי שתרם את חלקת קברו לקבורת ישו בירושלים. בעקבות כך, הפכה רמלה לאתר צליינות חשוב, ואף נבנתה בה קתדרלה גדולה, שהוקדשה ליוחנן המטביל. מקובל כיום לזהות את הכנסייה ככנסיית יוחנן הקדוש, אולם כנסייה בשם זה אינה נזכרת בתעודות צלבניות. לעומת זאת נזכרת בהן כנסיית יוסף, המוקדשת ליוסף הרמתי. הכנסייה שימשה את הנוצרים הצלבנים עד שנת 1260, ואז הולאמה על ידי הממלוכים. עם זאת המבנה נשמר היטב בתכניתו המקורית ומהווה היום את הכנסייה הצלבנית הגדולה ביותר בישראל שנותרה בדמותה הראשונית.

החל משנת 1260 נכבשה ארץ ישראל בידי השליט הממלוכי בייברס. בשנת 1266 כובש בייברס גם את רמלה. בעקבות כך, גירשו הממלוכים את הנוצרים מקתדרלת יוחנן הקדוש ברמלה, והסבו את המבנה למסגד. פעולה זו אינה ייחודית דווקא לרמלה, והיא מוכרת ממקומות נוספים, כמו הפיכת כנסיית סנטה אנה בירושלים למדרסה מוסלמית על ידי צלאח א-דין, ולהפך - הפיכת מסגד אל אקצה לכנסייה של מסדר הטמפלרים, ועוד.

בתהליך ההסבה למסגד הציר המרכזי הפך לצפון - דרום לכיוון ה'קבלה' - הקיר הפונה לעבר מכה. הממלוכים ביצעו כמה שינויים במבנה כדי להתאימו למסגד, ובין היתר התקינו בחלקו הדרומי של המבנה מנבר - דוכן תפילה שעליו עומד הדרשן ובסמוך לו הותקן מחראב - גומחת תפילה המצביעה על כיוון התפילה למכה. על הקיר משמאל למחראב מוצב לוח המציין את זמני התפילות. הישיבה במסגד היא רוחבית בניגוד ליושבים בכנסייה ממערב למזרח אל האפסיס. בתוך המסגד ניתן להבחין באפסיס של הכנסייה והתקרה והקשתות כולם צלבניים. מעל הדלת הירוקה ליד המינרט נראה תבליט של אריה שנותר מן הכנסייה הצלבנית.

בחצר המסגד מוצבת בריכת “אלמטהרה” המיועדת להיטהרות המתפללים לפני התפילה ע"פ ההוראה הקראנית: "הוי המאמינים! בקומכם להתפלל, רַחצו את פניכם ואת ידיכם עד המרפקים, ונַגבו את ראשיכם (ורחצו) את רגליכם עד הקרסוליים. ואם נטמאתם, היטַהרו. ואם חולים אתם, או נוסעים בדרך, או שבים מעשׂיית הצרכים, או ממגע עִם אישה, ואינכם מוצאים מים, בַקשו לכם חול נקי והעבירוהו על פניכם ועל ידיכם. אין אללה רוצה להעיק עליכם, רק לטהר אתכם יחפוץ, ולהשלים חסדו עליכם, למען תכירו טובה". (סורה 5 (השולחן הערוך), פסוקים, 6 – 7.  

מעל המשקופים הצפוניים נקבעו שתי כתובות הלל לבייברס מהשנים 666 ו-692 להג'רה (1268 ו-1298 בהתאמה); ובצמוד למבנה רוצפה חצר גדולה, כמקובל במסגדים. צריח המסגד הגבוה, ממנו קורא המואזין, נבנה כנראה כבר בתחילה, אך שופץ ב-1314, כפי שמעידה כתובת ממלוכית הקבועה מעל שער הכניסה.

הכתובת במסגד הגדול

בכניסה למסגד, מימין, כתובת שנוצרה ב"מסגד הלבן", והועתקה לכאן. היא מזכירה את הריסת יפו ע"י בייברס הממלוכי. "בשם אללה הרחמן והרחום. יבקר במסגדי אללה רק המאמין באללה וביום האחרון ויערוך את התפילה ויתן הצדקה ואינו ירא כי אם את האלוהים (סורה 9, פסוק 18)... כאשר רצה אללה יתעלה לבצע את אשר חשב מראש, מילא את ידי עבדו הדל, השם את מבטחו בו והמפקיד את ענייניו בידיו, הדבק בדרכיו בקנאות, המגן על דת הנביא יקירו ורעו, הסולטאן המפואר, העצום, השש למלחמת מצווה, הלוחם המנצח, הכובש, משענת העולם והדת {רכן אל דניא ואל דין}, סלטאן האסלאם והמוסלמים, בייברס בן עבדאללה, יד ימינו של אמיר המאמינים (יתן לו אללה חיים ארוכים). והוא יצא עם צבאו המנצח ב-10 בחודש רג'ב מארץ מצריים כשהוא נחוש לקיים את הג'האד וללחום בכופרים ובעקשים. הוא חנה של יפו בבוקרו של היום (עם שחר) וכבשה ברצון אללה בשעה השלישית של היום ההוא. אחר כך ציווה להקים את הכיפה הזו מעל הצריח המבורך הזה וכן את השער של המסגד הזה. המלאכה נעשתה בידי העבד הנכנע ח'ליל אבן שאור, שנת 666 (1268), יסלח אללה לו ולהוריוו לכל המוסלמים".

בחצר המסגד שוכן גם קבר שייח' בעל כיפה, המזוהה במסורת המוסלמית כקברו של שהאב א-דין, קצין בכיר בצבא צלאח א-דין שנהרג בקרב קרני חיטין. לשהאב א-דין מיוחס גם מקאם שהאב א-דין בנצרת, הידוע יותר בכינויו "מסגד המריבה".

  • תיאום ביקור קבוצה במסגד בטלפון 054-8168085

ביציאה מן המסגד נחצה את גן הנשיא אל המוזיאון. 

ב. מוזיאון רמלה

המוזיאון העירוני של רמלה נחנך בשנת 2001 בבניין היסטורי שנבנה בשנת 1922 ושימש את עיריית רמלה תחת המנדט הבריטי. המוזיאון העירוני מתעד ומציג את תולדות העיר למן הקמתה במאה השמינית לספירה ועד ימינו. תצוגת הקבע כוללת שישה חדרי תצוגה, ובהם ממצאים המציגים את חיי היומיום, המסחר, האומנות, ואת המרקם האתני הרב-תרבותי של האוכלוסייה. כמו כן מוצגים במוזיאון מבחר מטבעות ומטמונים שהתגלו בעיר ומודלים של מבנים מרכזיים והיסטוריים – בריכת הקשתות ומכלול המסגד הלבן. 

עוד במוזיאון תיעוד מלחמת העצמאות בעיר ובסביבתה, אוהל המעברות, המייצג את ההתיישבות המואצת בעיר בשנות החמישים, פירוט הפיתוח המתוכנן של העיר ומוסד יד לבנים, המנציח את חללי העיר במערכות ישראל.

הממצא המוסלמי המרתק ביותר במוזיאון הוא מטמון איובי או עבאסי כנראה של בנקאי, חלפן או סוחר. המטמון ובו 376 דינרי זהב ושישה מטילי זהב, התגלה באקראי בשנת 1964 סמוך למתחם המגדל הלבן. המטמון כולל מטבעות שהוטבעו ברחבי העולם האסלאמי דאז, למין העיר מֻחמדיה (כיום מסילאח שבאלג'יריה) במערב ועד סמרקנד שבאסיה המרכזית (כיום בתחומי אוזבקיסטן).

המטבע הקדום ביותר במטמון הוטבע בשנת 769 לספירה (143 להג'רה), והמטבע המאוחר ביותר הוטבע בבגדד באמצע המאה ה-10 לספירה. מרבית המטבעות זהים בגודל ובמשקל (כ-4.2 גרם) ולכן ערכם היה כמעט זהה.

בתקופה האסלאמית הקדומה היה מקובל לשלם עבור סחורה או שירות במטבעות זהב או במטילי זהב, כיוון שערך המטבע נקבע על פי משקל החומר שממנו נעשה ואיכותו. לאור זאת ניתן לראות במטילי הזהב שנמצאו במטמון אמצעי תשלום חלופיים. בימי הביניים ערכו היה שקול לדמי מחייתה של משפחה עירונית ממוצעת במשך למעלה משלושים שנה. 

  • תיאום ביקור קבוצה במוזיאון בטלפון 08-9292650

ביציאה מן המוזיאון נגיע לגן הנשיא ע"ש חיים וייצמן נשיאה הראשון של מדינת ישראל. במרכזו ניצבת אנדרטת ההנצחה לחללי רמלה. משם נחצה אל שוק רמלה. 

ג. שוק רמלה

שוק רמלה החל את דרכו עוד בתקופה העותומאנית. השוק הססגוני משתרע לאורך רחוב ז'בוטינסקי. כאן תמצאו מיני תבלינים, ירקות ופירות טריים, בגדים וכלי בית. בין לבין נמצאים דוכני אוכל ושתייה וביניהם דוכן הבורקס הרמלאי ודוכני הפריקסה המקומי. ברחובות המשתרעים מן השוק ישנן חומוסיות ומסעדות המושכות רבים למקום. השוק פועל כל ימות השבוע מלבד שבת. בימי רביעי מתרחב השוק עד למסגד הגדול והופך לשוק רמלה-לוד המציע ביגוד ומזון ישראליים. בהמשך הוא הפך לשוק נודד ברחבי הארץ.

ד. חמאם רדואן ורחוב קהילת דטרויט

חמאם רדואן הינו בית מרחץ מהתקופה העות'מאנית, הממוקם ברחוב קהילת דטרויט. החמאם המפואר שימש כבית מרחץ ציבורי. כיום ניתן לראות רק שרידים אחדים ממנו. החמאם נודע גם בשם חמאם אל-וזיר, הוא אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת, שחוסל ע"י אנשי סיירת מטכ"ל בתוניס, שהחמאם היה בבעלות משפחתו. החמאם פעל עד שנת 1948.

הכינוי חמאם רדואן הינו על שמו של המלאך השומר על שערי גן עדן. רדואן, על פי המסורת המוסלמית, היה המלאך שפתח לפני צדיקים את שעריו של גן עדן כאשר בידו חרב חדה מאיימת המונעת ממי שאינו ראוי לנסות ולהתגנב פנימה.

האגדה

מספרים כי רק אדם אחד, הלא הוא ג'וחא, זכה להיכנס לגן העדן ולחזור אל האדמה. כשהגיע יומו של ג'וחא לעלות למרומים, הופיע בפני רדואן אשר שקל את מעשיו כדי לקבוע אם דינו גן עדן או גיהינום. להפתעתו הרבה מצא רדואן כי החישובים מורים כי מאזן הזכויות ומאזן החובות של ג'וחא שווים בצורה מפתיעה. בלית ברירה החליט רדואן לשלוח את ג'וחא חזרה לארץ לעוד כמה שנים. אך כמו נידונים למוות, ביקש ג'וחא בקשה אחרונה להציץ ולו לרגע בגן העדן. אחרי הפצרות רבות פתח רדואן סדק דק בשער הגן וג'וחא ראה כי אחרי השער ישנו אולם גדול מלא אדים ובאמצע בריכה, בדיוק כמו בחאמם  של רמלה. היקשה ג'וחא ושאל ואיפה 72 הבתולות  שמובטחים לכל דייר? גיחך המלאך רדואן – הניד בראשו וחייך. וג'וחא – מצא עצמו ברמלה עם ישבן כואב מן הבעיטה שקיבל מהמלאך רדואן שומר שערי גן העדן, על מנת להאיץ את חזרתו של ג'וחא אלינו, בני האדם, ומאז הוא ממשיך במעלליו.

החמאם שימש כמקום לרחצה ולהיטהרות בימים שלא היו מים זורמים בבתים. כמו כן החמאם שימש כמקום מפגש חברתי: כאן שמעו את החדשות המקומיות, נשים התמרקו לפני חתונתן, שוחחו וריכלו, ואף סגרו עסקאות מסחריות. 

לחמאם טורקי שלושה חלקים: בכניסה, חדר רגיעה אשר זכה לשם "החדר המחומם" , שכן היה מחומם קבוע בעזרת זרם אויר חם ויבש הגורם בעצם למתרחץ להזיע. החדר הבא המקורה בכיפת אבן עגולה משובצת זכוכיות עגולות וצבעוניות היה חם יותר גם כדי להכניס אור וגם על-מנת לשמור את האדים ואת הלחות בחדר. בחדר זה תחת הכיפה, ישב המבקר והמתין לתורו לקבלת עיסוי, מסאז', ובינתיים התיז על עצמו מים קרירים.
לאחר מכן עבר לחדר המקורר על מנת להירגע וכמובן להשלים את חווית החמאם ולשתות קפה טורקי. עד עתה, לא נערכה חפירה מסודרת במקום. 

נמשיך ברחוב קהילת דטרויט ונפנה שמאלה (מול מסעדת חליל) לרחוב המסדר הפרנציסקני. 

ה. המנזר הפרנציסקני

אנו עומדים אל מול המנזר הפרנציסקני ומימינו מסגד. חלקה העליון של חומת המתחם בנוי מצינורות חרס חרוטים, המאפשרים אוורור והצצה. הכנסייה הפרנציסקנית שליד המנזר מוקדשת ליוסף הרמתי ולנקודמוס. יוסף העניק את חלקת הקבר שלו לקבורתו של ישו לאחר צליבתו. על פי הברית החדשה, יוסף הוריד את גופת ישו מהצלב בגולגותא, ואז בסיועו של ניקודמוס קבר את ישו בקבר שנכרה עבור יוסף. 

38 אַחֲרֵי כֵן בָּא יוֹסֵף אִישׁ רָמָתַיִם - שֶׁהָיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ בַּסֵּתֶר, מִפַּחַד רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים - וּבִקֵּשׁ מִפִּילָטוֹס שֶׁיַּנִּיחַ לוֹ לָקַחַת אֶת גּוּפַת יֵשׁוּעַ. פִּילָטוֹס הִרְשָׁה לוֹ וְהוּא הָלַךְ וְלָקַח אֶת גּוּפָתוֹ. 39 בָּא גַּם נַקְדִּימוֹן, זֶה שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה בָּא אֶל יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה, וְהוּא נוֹשֵׂא תַּעֲרֹבֶת מוֹר וַאֲהָלוֹת, כִּשְׁלוֹשִׁים קִילוֹגְרַם. 40 הֵם לָקְחוּ אֶת גּוּפַת יֵשׁוּעַ וְעָטְפוּ אוֹתָהּ בְּתַכְרִיכִים עִם הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַקְּבוּרָה אֵצֶל הַיְּהוּדִים. 41 בַּמָּקוֹם שֶׁנִּצְלַב יֵשׁוּעַ הָיָה גַּן וּבַגַּן קֶבֶר חָדָשׁ שֶׁעוֹד לֹא הֻנַּח בּוֹ אִישׁ. 42 שָׁם שָׂמוּ אֶת יֵשׁוּעַ, כִּי עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה לַיְּהוּדִים וְהַקֶּבֶר קָרוֹב. (יוחנן, י"ט)

ידוע לנו כי יוסף היה איש העיר רמתיים המזוהה כנראה עם העיר רמתיים צופים בנחלת שבט אפרים, שם נולד גם שמואל הנביא. (רמתיים שהוקמה בשנת 1924 נקראה על שם רמתיים צופים, מכיוון שהיא שוכנת על שתי רמות. כיום היא מהווה חלק מהעיר הוד השרון). על פי המקובל הצלבנים זיהו בטעות את רמלה עם העיר רמתיים המכונה ראמס או ארימיתיאה. כיום קיימת סברה כי נוצרים זיהו את רמתיים כרמלה כבר במאה ה-8 ומסורת זו אומצה גם בידי המוסלמים. המתחם כולל מנזר, בית ספר וכנסייה. 

בסוף המאה ה-13, לאחר הסתלקותם הסופית של הצלבנים מהאזור, קיבל המסדר הפרנציסקני את המשמורת על ארץ הקודש – "קסטודיה דה טרה סנטה". תפקידו של המסדר היה לתחזק את המקומות הקדושים לנצרות תחת השלטון המוסלמי ולשמור עליהם. לכן אנו פוגשים עד היום נזירים פרנציסקנים רבים בארץ המשרתים בקודש. אפשר לזהותם על פי הגלימה החומה שהם לובשים וחבל לבן סביב מותניהם שבו שלושה קשרים המסמלים את שלושת נדרי הנזיר: עוני, פרישות וצייתנות. 

המסדר הפרנציסקני נוסד ע"י פרנציסקוס מאסיזי שבאיטליה בסוף המאה ה-12. פרנציסקוס בן למשפחת סוחרים עשירה ויתר על חיי אצילים, לבש במקומם בלויים והטיף לחזרה לחיי הצנעה והפשטות כדרכם של ישו ותלמידיו. חברי המסדר, חיו חיי עוני ולא נסגרו מאחורי חומות מנזר, אלא התערבו בין הבריות ושימשו מופת וחיקוי לאורח חיים נוצרי ממשי. 

שיא זיהויו של פרנציסקוס עם ישו היה שנתיים לפני מותו (בשנת 1226): כאשר שב ממקום ההתבודדות שלו באסיזי האמינו חסידיו שהוא נושא את ה"סטיגמטה" - סימני הצליבה של ישו על כפות ידיו, כפות רגליו וצד בטנו. שנתיים לאחר מותו הוכרז כקדוש בנצרות. 

נפוליון ערך את מסעו לארץ ישראל בשנת 1799. בדרכו לצפון לעבר עכו עבר ברמלה ולן באכסניה של הפרנציסקנים מולנו. [לעתים הנזירות מראות את חדרו של נפוליון]. השכם בבוקר העיר אותו המואזין של המסגד הסמוך – מסגד אלחודייפה אלימני שנקרא על שמו של אחד ממזכיריו של מוחמד. המסורת מספרת כי נפוליון, שכעס על ההשכמה המוקדמת, שלף את נשקו האישי וירה במואזין מן החלון והוא נפל ומת. אירוע זה התסיס את המוסלמים המקומיים, וכנקמה הם פרעו בנוצרים של רמלה ביום בו נסוג נפוליאון מן הארץ.  

ראשיתו של המנזר בשטח שנקנה בידי משמורת ארץ הקודש הפרנציסקנית ב-1396. במהלך המאה ה-15 הוקמה על שטח זה אכסניה שהייתה נטושה כאשר לא פקדו אותה צליינים. במאה ה-16 זוהה האתר עם ביתו של יוסף הרמתי, הוקמה בו כנסייה והוא נתקדש. בסמוך לבית יוסף זיהו הנזירים את ביתו של ניקודמוס הקדוש, שעליו נאמר שהיה איש הסנהדרין ושהביא מור ואהלות לרחצת גופו של ישו לאחר הורדתו מהצלב.

הכניסה לכנסייה היא מסמטה צדדית  בפניה ימינה מרחוב המסדר הפרנציסקני. על זוג דלתות עץ המובילות רשום שנת 1902 – השנה בה נבנתה הכנסייה שלפנינו. לכנסייה מגדל פעמונים מרשים בגובה של 40 מטר. בכניסה למתחם המנזר, בדרך אל הכנסייה נבחין בשני סמלים:  האחד הוא סמל המסדר הפרנציסקני המראה זוג ידיים מצולבות עם סימני ה"סטיגמטה"– היד העירומה היא ידו של ישו ויד עטוית גלימה היא ידו של פרנציסקוס הקדוש. הסמל השני מורכב מצלב מרכזי וסביבו ארבעה צלבים קטנים. צלב זה נקרא "צלב ירושלים" והוא למעשה סמלה של ממלכת ירושלים הצלבנית. המסדר הפרנציסקני אימץ את הצלב הצלבני בהיותם ממשכי דרכם של הצלבנים כנציגי הנצרות בארץ הקודש. 

ניכנס דרך שער קטן אל הכנסייה. משני צדי המזבח, באפסיס, נבחין בפסליהם של נקדימון ויוסף. עיקר פרסומה של הכנסייה בא לה מן  הציור של הורדת ישו מהצלב, אשר צויר בידי האמן הספרדי המפורסם טיציאן, בן המאה ה-15. הציור נתרם ע"י הכנסייה של מדריד הנחשבת לפטרונית של המנזר. 

  • תיאום ביקור בכנסייה בתיאום מראש במזכירות בית הספר בתשלום סמלי בטלפון 08-9127200 

נצא אל רחוב שפיק עדס לכיוון המגדל הלבן.
                
ו. מתחם המסגד הלבן, מקאם נבי צאלח והמגדל הלבן 

אנחנו נמצאים בגרעין הקדום של העיר רמלה, בחצר המסגד הלבן. מדוע נבנתה כאן עיר חדשה?  

האגדה על הקמת העיר רמלה

האגדה מספרת כי סולימאן אבן עבד אל מלכ ביקש לרכוש חלקת אדמה בעיר לוד כדי לבנות עליה את ארמון האמירות ואת קריית השלטון. החלקה הייתה בבעלות הכומר של כנסיית גיאורגיוס הקדוש בלוד. כאשר הציע לו סולימאן הצעה "שאי אפשר לסרב לה" כדי שימכור לו את חלקתו, הערים עליו הכומר. הוא ביקש להביא שופט ועדים כדי לאשר את המכירה, ובנוכחותם הקדיש את האדמה לכנסייה. הקדש כזה הוא בלתי הפיך וסולימאן שאיבד כל סיכוי להשיג את חלקת האדמה התרגז ובזעמו רצה להרוג את הכומר, אולם אחיו, אלוליד, הפציר בו לצאת איתו לטייל מעט בסביבה כדי להירגע ולהחליט כיצד יש לנהוג. 

לאחר שצעדו כחצי שעה, הם הגיעו לאזור המשתרע על פני חולות רבים, ומצאו אוהל בדואי שבפתחו ישבה אישה. היא הזמינה אותם לאוהל, כיבדה אותם ואירחה אותם יפה. המקום מצא חן בעיני סולימאן והוא החליט להקים באזור הזה עיר חדשה וכך ל"העניש" את לוד. כך עוברת הבירה מלוד לאזור החולות וזוכה לשם רמלה, שפירושו בערבית חולות. ויש אומרים כי שמה של אותה אישה שבאוהלה התארחו סולימאן ואחיו אלוליד היה רמלה ואת העיר קרא על שמה.  

אם נקרא בין שורות האגדה הזו, ייתכן בהחלט שהיא משקפת את המתח שהיה בין הכובשים המוסלמים לבין התושבים הנוצרים הקודמים להם. קיסריה ואחר כך לוד היו לבירתו של מחוז “פלסטינה פרימה” של האימפריה הביזנטית הנוצרית, ששלטה בארץ ישראל עד הכיבוש המוסלמי באמצע המאה השביעית. עתה, תחת השלטון האומיי הבירה היא רמלה המוסלמית. (כך גם טבריה הייתה לבירת ג'נד ארדן תחת השלטון המוסלמי במקום בית שאן בירתה של “פלסטינה סקונדה” הביזנטית).

יכול להיות כי בנייתה של העיר החדשה היווה המשך למפעלי הבנייה המפוארים של אביו, עבד אלמלכ, שבנה את כיפת הסלע בירושלים ושל אחיו אלוליד שבנה את המסגד הגדול בדמשק ואת מסגד אלאקצא בירושלים. בני המשפחה האומיית הרבו לייסד ערים חדשות שנבנו ליד מרכזים עירוניים היסטוריים ותפסו את מקומם, כמו העיר ואסט בעירק , ליד כופה ההיסטורית או בעיר שיראז באיראן, ליד העיר הקדומה יותר אצטח'ר.

מייסד רמלה, סלימאן אבן עבד אל מלכ, בנה אותה בפאר רב. היא עלתה בגודלה על הערים האחרות (בשטח של למעלה מ- 2000 דונם) שנוסדו בידי בני משפחתו והייתה מהגדולות בערי סוריה רבתי כולה. מקימיה בנו אותה, ככל הנראה, על סמך תכנון מדויק שהסתמך על הדגם הרומי הקלאסי: רחובות ישרים ורחבים החוצים זה את זה בזווית ישרה. במרכזה עמדו מבני הציבור המרכזיים. שני רחובות ראשיים, ניצבים זה לזה, חילקו אותה לארבעה חלקים עיקריים, וברחובות אלה פעלו שווקים מגוונים ועשירים בסחורה.

בין חומותיה פעל מרכז כלכלי, שהתאפיין בפעילות נמרצת בתחומי החקלאות, התעשייה, המלאכה, הסחר הבינלאומי והקניה והמכירה בשווקיה ההומים. רמלה נודעה בייצור קמח, שמן זית, יין ודבש. בעיר פעל מרכז חשוב לייצור אריגים, צביעתם ולסחר בהם. רמלה הייתה מוקד מוסלמי פעיל ותוסס:  ברמלה ישבו מושלי ג'נד פלסטין ואף נודעה כמרכז למידה של ההלכה המוסלמית. 

שרידי המסגד הלבן 

לפי המקורות ההיסטוריים, סולימאן אבן עבד אל מלכ, בונה רמלה, החל להקים בה מסגד שבנייתו נשלמה לאחר מותו, על ידי אחיו השאם. המסגד מוזכר בספרות בפשטות כמסגד של רמלה, ללא כל שם תואר. יש הטוענים ששמו של המסגד הוא ג'אמע ארבעין אלמע'אזי, כלומר מסגד ארבעים הלוחמים (של מוחמד), שעל פי מסורת מימי הביניים המאוחרים, נקברו בתחומי המסגד הלבן. המסורת הנוצרית ייחסה למסגד את מקום קבורתם של ארבעים המרטירים מסיווס שבטורקיה. למרות שהראשון שקרא למסגד הלבן בשם זה, היה ההיסטוריון אלמוקדסי בסוף המאה ה-10, מקובל להניח כי המדובר באותו מסגד, ונראה כי את ראשית המסגד יש לייחס לשנות העשרים והשלושים של המאה ה-8. שמו של המסגד הלבן, ניתן לו בשל העובדה שהוא היה מכוסה בשיש לבן.

וכך מתאר אותו אלמוקדסי: "המסגד הלבן שנמצא בשוק הוא גדול ונאה יותר מהמסגד של דמשק‏. אין עוד מחראב גדול יותר בכל ארצות האסלאם או דוכן תפילה העולה על זה של רמלה, מלבד דוכן התפילה שבירושלים".

מאז, המסגד חרב כמעט לחלוטין ברעידות האדמה של 1033 ו-1068, ושוב במהלך התקופה הצלבנית. המסגד והצריח שוקמו מחדש בתקופה הממלוכית, ואז גם נבנה המגדל הלבן. עם ירידת קרנה של העיר רמלה נעזב המסגד וחרב, ורק המגדל הלבן ומספר חורבות נותרו במקום.

על חשיבות רמלה בעיני מייסדיה והשליטים שבאו אחריהם ניתן להקיש מן המאמץ הרב שהושקע על מנת לספק מים לכל צרכי העיר. מערכת האספקה כללה בניית אמה שהביאה מים מאזור תל גזר, בניית מאגרים תת קרקעיים לאצירת מי האמה וחלוקתם, חפירת בארות, חציבת בורות והתקנת מאגרים לקליטת מי הגשמים. שרידי המערכת המפוארת הזו נמצאים כיום מתחת למגדל הלבן. בשל בעיות בטיחות ושיקום עוד לא ניתן לרדת ולבקר במערכת התת קרקעית.

מקאם נבי צאלח – קבר הנביא צאלח

הנביא צאלח הוא קדוש מוסלמי מפורסם אשר לפי המסורת הופיע בארץ ערב, עוד לפני הופעתו של הנביא מוחמד ובישר על אמונה באל אחד. מסופר עליו בקראן (סורה 7 החל מפסוק 73) שבא אל אנשי שבט אחד ואמר: "הו אנשים עבדו לאללה, כי אין לכם זולתו!" ענו לו אנשי השבט: "אם באמת שליח ממרום אתה, תראה לנו אות ומופת הפוך את הסלע אשר לפניך לנאקה (נקבת הגמל) אשר תמליט בכרה קלה (גמלה צעירה), אם תעשה זאת האמן נאמין לדבריך ונלך בדרכיך". צאלח הראה להם את המופת הזה ואמר: "הישמרו, אל תזיקו לנאקה פן תיענשו עונש כבד". הנאקה והבכרה שוטטו בשדות המרעה ולחכו את כל הדשא עד כי נשקפה סכנה לכל מקנה בני-ערב. אז אמרה אישה עשירה בעלת מקנה רב: "מי שיהרוג את הנאקה אתן לו את בתי היפה לאישה". קם אחד הבחורים הרג את הנאקה ורדף אחרי הבכרה, אולם היא ברחה ונבלעה באותו סלע אשר ממנו יצאה אמה.

אחרי המעשה הזה קלל צאלח את הכופרים ותרעש הארץ ותהפוך את מקום מושבם עד שכולם נספו. [סיפורים על נביאים שקדמו למחמד בקריאה למונותאיזם ואנשים שנענשו כשלא הקשיבו להם מובאים בקוראן כלקח לעונש קשה לאוטמים אוזניהם מלשמוע לדברי האל ולמעמידים את שליחיו במבחן].
כאשר קרבו ימיו של צאלח למות אמר לו אללה: "לך עלה אל הארץ הקדושה ופה תקבר כי בה מנוחתם של נביאים וקדושים". צאלח עלה לארץ ונקבר ברמלה לאחר מותו. 

קברו, הנמצא בצד המגדל הלבן, קדוש למוסלמים ועליו נערכת מדי שנה, בתקופת האביב, חגיגה עממית גדולה הנקראת "מוסם נבי צאלח". מועד החגיגה הוא יום שישי בסוף השבוע של חג הפסחא של היוונים האורתודוקסים.  לדעתו של החוקר יוסי דרורי, נראה כי יש כאן לפנינו זיכרון נשכח של חגיגה נוצרית עממית, שנחגגה בתקופה הצלבנית ואשר המוסלמים אימצו את מועדה ואת יעדה. ואולי זהו שריד למנהגים נוצריים שרווחו עדיין בתקופה האסלאמית המוקדמת במאות השנים הראשונות לשלטון הערבים בארץ, בטרם בוא הצלבנים. נטיות התקרבות בין-עדתית בטקסים מסוג זה ותחושת העדר מחיצות בין הדתות השורה על נבי צאלח רווחת גם כיום. 

החגיגה אורכת ארבעה ימים: משפחות עורכות פיקניק בחצר הקבר ובמקום מוקם יריד צבעוני. אך רובם באים להתפלל ולבקש מהקדוש המקומי סעד, בריאות ואושר. הקשרו של הנביא צאלח למקום הוא בספק ויש המצביעים על מקום קבורתו בעכו או בסיני. ייתכן כי פעלה ברמלה דמות מקומית בשם צאלח ועורבבה עם דמותו של הנביא צאלח הקראני, או שמא קברו הוא רק עדות זיכרון לפועלו. 

המגדל הלבן 

הוא נבנה בשנת  1318 בימיו של הסולטן הממלוכי מחמד אבן קלעון כפי שמעידה הכתובת בכניסה: "בשם אללה הרחמן והרחום. את מסגדי אללה יכונן וישמור רק המאמין באללה וביום האחרון והמקיים את התפילה והנותן צדקה והירא את אללה לבדו (קוראן, סורה 9, פסוק 18). ציווה על בניית המָאְדָ'ה המבורכת הזאת אדוננו הסולטאן, אל־מלכ אל־נאצר, המלומד, הצודק, הלוחם במלחמת הקודש, הלוחם בגבולות, מגן הספר, סולטאן האסלאם והמוסלמים, מחייה הצדק בקרב הברואים, ממית הכופרים והפוליתאיסטים, מלך הערבים והפרסים, השולט על האומות, משגיח על ארצות אללה, שומר על העולם הזה ומגן על הדת, אבו אל־פתח מחמד, בן אדוננו הסולטאן השהיד, אל־מלכ אל־מנצור סַיִף העולם הזה והדת, קלאון אל־צלאחי, שותף של אמיר המאמינים, יאריך אללה את ימיו ויפיץ את דגליו ונסיו באמצעות הניצחון. בנייתה (של המאד'נה) הסתיימה באמצע חודש שעבאן, שנת 718 (אמצע אוקטובר 1318)".

גובהו של המגדל הנוכחי 32 מטרים ורוחבה של כל צלע 8 מטר, מכאן כינויו הנוסף - "המגדל המרובע". ניתן לטפס אל ראש המגדל ב-111 מדרגות לולייניות עד הגג. אם תסתכלו לכיוון צפון-מערב תראו את מגדלי ת"א ורמת גן. במבט לכיוון דרום, נבחין במחראב המקורי של המסגד הלבן הישן ובפתחי אוורור רבים סביבו, מה שמעיד על שלוש בריכות מים תת קרקעיות שם למטה. במבט לכיוון מזרח נבחין בשאר אתרי רמלה ובמפעל המלט "נשר" המפורסם.

בדרך כלל נטען שהמגדל נועד להיות מינרט, אך דעה זו מעוררת קשיים בשל גובהו העצום העולה על זה של צריחי מסגדים המוכרים לנו. למגדל קירות עבים במיוחד, חלונותיו עוצבו כחרכי ירי ולכל אחת מקומותיו נקבעו עיטורים שונים. לפני דלתו נבנתה קשת מקדימה האופיינית לשערים מבוצרים. תפקידה היה ליצור פתח עילי כדי לירות במנסה לפרוץ את השער או לשפוך על ראשו נוזלים רותחים. המבנה בוצר במכוון. מאפיינים אלה מתאימים לביצור צבאי יותר מאשר לתפקוד דתי. התצפית מראש המגדל אפשרה גילוי אויב מתקרב כבר ממרחק רב. סביר על כן שסיבת הקמת המגדל הייתה קודם כל צבאית, גם אם שימש לתכלית דתית בחיי היומיום. 

חשוב גם לזכור כי מרחב רמלה-לוד היה צומת דרכים מרכזי בארץ ישראל כבר בעת העתיקה. לצומת זה תפקיד חשוב הן ברשת הדרכים הבינלאומית של המזרח התיכון והן בזו של ארץ ישראל. במרחב לוד-רמלה עוברים הסעיפים השונים של הדרך המוליכה ממצרים לאנטוליה, סוריה ומסופוטמיה. בנוסף, לוד ואחריה רמלה ישבו על הציר ממישור החוף לכיוון ירושלים והרי יהודה ומשם מזרחה לעבר הירדן. נתונים אלה הקנו למרחב חשיבות הן כאזור מעבר והן כמוקד מסחר מרכזי.

האגדה

מדי שנה נהרו המוני מוסלמים אל המגדל הלבן לחוג את חגו של נבי צאלח, והדבר הביא כבוד רב לרמלאים וגם הכנסה יפה מנדבת עולי הרגל ומקניותיהם בשוקי רמלה. תושבי לוד הסמוכה, התחילו לקנא קנאה עזה בהצלחת השכנים, ויום אחד, לאחר ששבו לביתם כועסים וזועמים מן החגיגה, כינסו אספה כדי להשיב לעירם העתיקה את כבודה. הדיונים היו סוערים וההחלטה הייתה לגנוב את המגדל הלבן ואת הקבר הקדוש מאתרם ברמלה ולהעבירם ללוד. צהלו הלודאים ושמחוּ בגבורתם, אך לא ידעו איך להעביר את המגדל.

הוחלט לפנות לשיח' זקן וקדוש, ששמו יצא לתהילה בכל הארץ כמחולל ניסים. הקשיב השיח' לבקשה המוזרה, ואמר: "יש לי פתרון בשבילכם!" הוציא השיח ממחסנו כמה שקים ובהם חבלים ואמר: "אלו הם חבלי קסם, קחו את האנשים החזקים בעירכם, התגנבו בלילה אל המגדל, קִשרו אותו בחבלי הקסם וגררו את המגדל אל עירכם". שמחו מאוד הלודאים, כי לא ידעו שהחבלים הם בעצם חבלי גומי.

בלילה התגנבו אנשי לוד אל המגדל, קשרו אותו בחבלים והחלו למשוך אותו אל עירם. בחושך הבחינו כי החבלים נמתחים, והם מתקדמים לעבר לוד. הם משכו בכל כוחם, ועם שחר הגיעו למבואות העיר לוד. אז יצאו לקראתם אנשי העיר בתופים ובמחולות. המושכים קראו לעברם בשמחה, "ג'אמע אל אביאד ביתקרב!" – המסגד הלבן מתקרב. והנה בו ברגע הגיעו החבלים לשיא מתיחתם, ונקרעו. נפלו כל המושכים – וכאשר הסתכלו לעבר המסגד, דרומה, ראו כי המגדל הלבן עדיין מתנשא במקומו הקבוע ברמלה.

המגדל הפך לסמל של רמלה והוא מופיע על דגלה של העיר.  גם התחנה המרכזית מעוצבת לפי המגדל.

מהמגדל הלבן ניסע דרך רחוב דני מס אל רחוב הרצל ומשם לרחוב ההגנה 12, שם נמצאת בריכת הקשתות. 
במפגש בין רחוב דני מס ורחוב הרצל נמצאת "רחבת מבצע דני" לזכר שחרורה של רמלה ביולי 1948 במסגרת מבצע דני ע"ש דני מס מפקד הל"ה. 

ז. בריכת הקשתות

בריכת הקשתות היא בריכה תת-קרקעית לאגירת מים השוכנת בצפון העיר, ברחוב ההגנה פינת רחוב טרומפלדור. הבריכה נחפרה בתקופתו של הארון א-רשיד (763 – 809), הח'ליף החמישי מבית עבאס, בשנת 789. על כך מעידה הכתובת בערבית שנמצאת בכניסה אליה בראש גרם המדרגות: "בשם אללה הרחמן והרחום...זה מה שנעשה בפקודתו של דינאר, סוכן אמיר המאמינים יאריך אללה את שלטונו. המלאכה נעשתה בידי עבד א... בד'ו אל חג'ה בשנת שתיים ומאה ושבעים שנה". 

הבריכה היא המבנה היחידי בארץ ישראל שניתן לשייכו באופן וודאי לתקופה העבאסית. נהוג לומר שהעבאסים לא השקיעו בארץ ישראל, אבל יש ממצא בולט ביותר לבנייה עבאסית בבית שאן ובטבריה.

שטח הבריכה הוא כחצי דונם, וגובה תקרתה כתשעה מטרים. עומקה מגיע למטר בודד ונפחה הוא כ-5700 ממ"ק. הגג נתמך על ידי שלושה טורי עמודים. בכל טור חמישה עמודים, ובין כל זוג עמודים ישנה קשת תומכת ומאן שם הבריכה כיום – בריכת הקשתות. מבנה הבריכה מהווה תקדים ראשון לשימוש בקשת המחודדת, ודגם זה אומץ לימים בידי הצלבנים, נדד עימם לאירופה והתפתח, לקראת סוף המאה ה-12, לקשת הגותית.

המים נשאבו מן הבריכה בדליים דרך אשנבים מרובעים הקרועים בתקרת הבריכה. היום שואבים את מי הגשמים בחורף כדי לאפשר בקורים כל השנה. כבר ראינו את מאגרי המים המרשימים ליד המסגד הלבן. המאגר הגדול הזה שימש כנראה גם לתעשייה של צביעת בדים הצורכת מים רבים. 

הבריכה נקראת גם ברכת הלנה הקדושה על שם הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול שבקרה בארץ בשנת 326 לספירה.

השם המוסלמי – ברכת אלבנת אלכאפרה או ברכת אלענזיה 

לפי המסורת המוסלמית, חיה ברמלה אישה שרצתה להביא מים נקיים לעיר כי המים בבריכה היו מלוחים בתחילה ולכן בנתה את המבנה היפה הזה של מי נביעות ומי גשמים. אחרי שירדה והתפעלה ממעשי ידיה אמרה: "אללה, עשיתי למען יושבי העיר מה שאתה לא עשית". המים נעלבו בשם האל והטביעו אותה. מכאן שמה, אלבנת אלכאפרה, הבת הכופרת. הבריכה נודעה גם בכינוי "בריכת אל-ענזיה", כלומר בריכת העיזים, כי בעבר ניתן היה לראות במקום קשתות ששימשו להשקיית בהמות.

הבריכה נכנסה למיתולוגיה הישראלית כאשר שימשה כאחד מאתרי הצילום של הסרט "חסמבה ונערי ההפקר". בסרט נראתה חבורת הסוד בורחת על גבי סירות אל תוך חלל גדול וקסום, הוא בריכת הקשתות.

הישרדותה של בריכת הקשתות, למרות אלף ומאתיים השנים שחלפו מיום הקמתה, וחרף רעידות האדמה הקשות שהחריבו חלקים גדולים מהעיר רמלה, מהווה עדות נדירה לטיב המבנה, ומשמשת דוגמה ומופת לאדריכלות המוסלמית. 

למבקרים באתר ישנה האפשרות המקסימה והרומנטית לשוט בסירות המשוטים שנמצאות בבריכת הקשתות.

  • תיאום ביקור במתחם המגדל הלבן והזמנת שיט בטלפון 08-9216873

משם ניסע לבית הקברות הצבאי הבריטי הנמצא ברחוב דוכיפת פינת רחוב התקווה. 

ח. בית הקברות הצבאי הבריטי

בית העלמין הצבאי הבריטי ברמלה הוא אחד משישה בתי עלמין בריטיים, והגדול ביניהם, שהוקמו בישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. מידי שנה נערך בו טקס זיכרון ממלכתי. מועד הטקס הוא תמיד יום ראשון הקרוב לסיום מלחמת העולם הראשונה, בתאריך 11/11/1917 בשעה 11:11, אז חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת ביער קומפיין שבצרפת. 

“המלחמה הגדולה”, כפי שנקראה מלחמת העולם הראשונה עם סיומה, דרשה הקרבה נוראית וזו עוררה את ההכרה באחריותה המוסרית של המדינה לקבורת חייליה ולהנצחתם. 13 מיליון נהרגו במלחמת העולם הראשונה. לשם השוואה, במלחמתו של נפוליאון ברוסיה נהרגו 400 אלף "בלבד". החדרת ההבנה כי יש צורך בהיערכות מתאימה לקבורת החללים נזקפת לזכותו של פביאן וייר, פעיל בצלב האדום הבריטי. הבריטיים החליטו לקבור את חללי האימפריה במקום קבורתם, שכן לא ניתן היה לעמוד בהוצאות העברת גופות החיילים אל ארצות מוצאן.

כבכל בית קברות צבאי בריטי, השטח תוכנן כגן אנגלי עם משטחי דשא וצמחיה נמוכה, וציר הרוחב חוצה את ציר האורך באופן שיוצר צלב. במרכזו מוצב "צלב ההקרבה" המורכב על פי ביטויו של רודיארד קיפלינג מ"חרב שלופה הנחה בחיקו של הצלב". 

אבן הזיכרון לצידו מעוצבת כמזבח ועליה חקוק פסוק שהציע קיפלינג, ששכל את בנו היחיד במלחמה: "שמם יחיה לדור ודור", הלקוח מספר בן סירא פרק מ"ד, פסוק י"ג "Their Name Liveth for Evermore". על הכותל משני צידי הפתח הראשי כתוב בשלוש שפות: "חלקת-השדה שעליה הוקם בית-הקברות הלזה נתנה על ידי עירית רמלה כמתנת עם של בני פלשתינה (א"י), להיות מקום מנוחת עולמים לחיילי ההסכמה, אשר נפלו חללים במלחמה 1914-1918. יהי זכרם לברכה".

בית קברות ממלכתי זה עוצב בהתאם למבנה האחיד עליו הוחלט. כבכל בית קברות ממלכתי בריטי, מסודרות המצבות שורות שורות על גבי כר דשא מטופח, שלמרגלותיהן שיחי ורדים אדומים, המעטרים את חלקות הקבר. ההבדל בין המצבות הוא רק במשפט המלווה את שם החלל, סמל היחידה בה שירת, סימן דת הנופל וצורת חלקה העליון של המצבה, המשתנה בין לאום ללאום ממנו הגיע החייל. המצבות היחידות שעוצבו באופן שונה הן מצבות בצורת צלב, המציינות חללים צרפתים. בצמוד לחלקה הראשית חלקה משנית, המוקדשת לחללים הינדים ומוסלמים, שחוקי הקבורה שלהם לא איפשרו לקברם עם שאר החללים. 

בבית הקברות נטמנו חיילים שנפלו בשדות הקרב במלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1917-1918, כשהבריטים כבשו את הארץ מידי התורכים. טמונים בו גם חיילים בריטים, צרפתים, פולנים וצ'כים שנפלו במלחמת העולם השנייה בין השנים 1939-1945 וכן חיילים איטלקים וגרמנים שמתו במחנות השבויים בארץ. על-פי החוק הבריטי נטמנו בבית הקברות כל חללי הצבא הבריטי עד סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-1948. 

בבית הקברות מונצח זכרם של 5,731 חללים מ-57 לאומים שונים, ובכללם מזוהים כ-30 יהודים. בשורה הראשונה של הקברים מימין יש מצבות שעליהן חקוקים סמלי מגן-דוד ודברי התפילה ת.נ.צ.ב.ה. (תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים)  - אלה קברי יהודים שחלקם לחמו בגדודים עבריים. במקום גם מצבה לזכר 966 מצרים מוסלמים, ששירתו בצבאות הבריטים כפועלים בהקמת מחנות ובסלילת מסילות וכבישים ומתו בעת מילוי תפקידם.

בבית הקברות נמצאות שתי מצבות (שורה 9, מצבות 20 -21) של קליפורד מרטין ומרוין פייס – שני הסרג'נטים שתלו אנשי האצ"ל בנתניה כנקמה על הוצאתם להורג של אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס בכלא עכו. השלושה נתלו ביום 28.7.47 ולמחרת נתגלו הסמלים בחורשה בנתניה. ב-28.8.81 פורסם באנגליה בשבועון היהודי ג'ואיש כרוניקל כי אחד מהשניים, מרטין, היה יהודי.

בחלקו הקדמי של בית הקברות, בשורה 13 בחלק הצפוני, קבור נכדו של הברון רוטשילד (בנה של חנה שעל שמה פרדס חנה) ,  Primrose Neil James Archibald, שהיה חבר פרלמנט וסגן שר החוץ, התגייס לצבא הוד מלכותה ומצא את מותו בארץ הקודש ב-1917 בקרב על תל גזר.

קברו של הארי פוטר

מול האנדרטה, מקצה שני, קבר מספר 4, מצוי קברו של חייל בריטי בשם הארי פוטר. אין קשר משפחתי בינו ובין הדמות הספרותית המפורסמת אשר יצרה ג. קיי. רולינג . למרות זאת, רבים מחפשים את קברו כפי שהם מצביעים על קברו של חייל בשם ויליאם שייקספיר בבית הקברות הצברי הבריטי בהר הצופים בירושלים. 

הארי פוטר היה אחד משמונה ילדים במשפחת פוטר אשר התגוררה ליד ברמינגהם שבבריטניה. ב-1938, בגיל 16, התגייס לצבא הבריטי לאחר ששיקר כי הגיע לגיל 17, גיל הגיוס. בספטמבר 1938 הועברה פלוגת התובלה ווסטרשייר, שבה שירת, לפלסטינה במסגרת תיגבור הכוחות הבריטיים בארץ אל מול מאורעות 1936 – 1939. ב-22 ליולי 1939 נהרג הארי פוטר בקרב יריות עם כנופיה שהכינה מארב לפלוגה הבריטית ליד חברון.  

זמן קצר לפני שנהרג, הוא כתב מכתב לאמו. למרבה הצער, המכתב הגיע יום לאחר שמשפחתו קבלה את ההודעה בדבר מותו: 

"אמא יקרה,
בתשובה למכתבך, אני ממשיך ובסדר. אני מצפה להיות בבית בחג המולד. אם לא אהיה – זה קצת מזל רע. כרגע אני במקום שאנו קוראים לו "המשאבות". [הכוונה לתחנת שאיבה בכביש באר שבע כשישה מייל מחברון שסיפקה מים לחברון]. אין לנו הרבה עבודה לעשות כרגע, ואני מקווה שאתם בסדר. אני מקווה שאבא עדיין עובד. [אביו היה סנדלר והשתתף במלחמת העולם הראשונה ואף נפצע]. תמסרי לקן, שאני לא שוכח את אופניו. [הארי הבטיח לקנות אופניים לקן, אחיו בן השש, ליום הולדתו]. אני מקווה שאליס [אחותו הגדולה] בסדר. 
אני הולך לשחות הרבה לאחרונה, אולי קראת על זה. 
אני לא מתפאר, אלא מקשיב לחדשות באלחוט, והקשבתי לאיזו עבודה עשינו בווסטרשייר. 
טוב, אני חושב שזה הכל לעכשיו. 
                      להתראות - הארי המתנגש." [כינוי החיבה של הארי כנהג תובלה]       

  • שעות פעילות: שני – שישי, 6:30-14:00
  • תיאום ביקור בטלפון 08-9221220 (אחרי 14:00)                                                               

ט. גשר ג'ינדס

נוסעים בדרך לוד צפון לכניסה הצפונית ללוד. ניתן לעצור מול מתקן המשטרה להב 433 ולצפות בגשר. כ-500 מטר ממזרח לגשר היה ממוקם הכפר ג'ינדס. יכול להיות שהכפר נקרא על שם בסיס צבאי ערבי, אולי ממלוכי שהיה במקום. השם ג'ינדס משתמר היום במושב גינתון הסמוך. 

בגשר שלושה קמרונות. גובה הקמרון המרכזי 6.5 מטר וגובהם של שני הקמרונות הצדיים הוא 5 מטר לכל קמרון. בחזית הגשר הפונה לכוון מזרח מעובים בסיסי האומנות של הקמרון המרכזי במבנים דמוי פירמידה, שתפקידם לחזק את האומנות ולהכשירן לעמוד בפני החבטות של המים הזורמים במורד הנחל במשך חודשי החורף.

הגשר עובר מעל נחל איילון כחלק מדרך הים הממלוכית. אם כן, לפנינו גשר בן כ-700 שנה הנמצא בשימוש עד לימינו למעבר כלי רכב. על הגשר חרוטות שתי כתובת משנות השבעים של המאה ה-13 מימיו של השליט הממלוכי ביברס. בשל הכתובות והתבליט יחסו את בניית הגשר לממלוכים אולם לאחרונה אותרו צלבים החקוקים על הנדבכים השקועים בבוץ וכן כמה אבנים בסירוק אלכסוני האופייני לצלבנים. ממצאים אלו מעידים אולי שהגשר נבנה על-ידי הצלבנים כדי להבטיח את סדירות התעבורה בחודשי החורף בדרכים שקישרו את ערי הנמל עם ירושלים הבירה. הממלוכים שיפצו את הגשר וקבעו בו את הכתובות. יש סברה שאבני הבניין לתיקון הגשר נלקחו מהכנסייה ההרוסה סנט-ג'ורג' שבלוד. 

מעל האבן הראשה של הקמרון המרכזי בשתי החזיתות של הגשר, קבוע לוח ובו כתובת: "בשם אללה הרחמן והרחום. ותפילתו על אדוננו מוחמד ועל חבריו כולם. ציווה בבניין הגשר המבורך הזה, אדוננו הסולטאן האדיר המלך א-דאהר רוּכּן א-דין בּיבּרס בן עבּדאללה. בימי בנו אדוננו הסולטאן המלך א-סעיד נאצר א-דין, ברכת-ח'אן, יאדיר אללה ניצחונותיהם ויכפר להם. וזה (הגשר נבנה) בהשגחת העבד המסכן (הרוצה) לרחמי אללה, עלא-דין עלי א-סואק, יכפר אללה לו ולילדיו. בחודש רמדאן שנת אחת ושבעים ושש מאות". (היא 1273 לספירה הנוצרית). 

בלוחות הקבועים משני צידי הכתובת חקוקה דמות של בעל-חיים מיתולוגי הדורס בעל-חיים קטן. בעל החיים המיתולוגי, שהינו ספק אריה ספק ברדלס הוא הסמל של הסולטאן הממלוכי בייברס שבימיו הסתיים שלטון הצלבנים. [הברדלס אשר עוצב אומנותית בצורה מופשטת, תואר לא אחת בטעות כאריה ומכאן השיבוש בכינוי שער האריות בירושלים העתיקה. גם התבליט בראש שער האריות מתאר ברדלס ממלוכי]. שמו של בַּיְבַּרְס בשפה הקיפצ'קית [מוצאו מעם אסיאתי טורקי, מקבוצת הקיפצ'ק] הוא צרוף המילים בָּאיְ (רב, אדיר, עשיר, אציל) ובַּרְס (פנתר). משום כך, סמלו ההרלדי של ביברס הוא חיה מסוגננת, ככל הנראה טורף ממשפחת החתוליים. התבליט מציג את כוחו האדיר של הסולטאן המשתעשע עם הצלבנים העלובים ואת הגורל המר הצפוי לאויביו. תבליטים אלו נמצאים בשני הצדדים של הגשר. התצפית המומלצת היא מהצד המערבי שלו, אך התבליטים בצד המזרחי שמורים יותר.

חדי העין יזהו ממערב למסילת הרכבת הסמוכה יסודות של מצדית (פילבוקס) שהוקמה בתקופת המנדט הבריטי, להגנה על גשר המסילה.

הערות

  • המרחק בין המסגד הגדול והמגדל הלבן הוא מרחק הליכה. בדרך אפשר לעצור במוזיאון רמלה, חמאם רדואן והכנסייה הפרנציסקנית.  
  • כדי להגיע לבריכת הקשתות ולבית הקברות הצבאי הבריטי יש לנסוע ברכב. 

המלצות נוספות לביקור ברמלה

  • המרכז העולמי של היהדות הקראית | רחוב יוסף קלאוזנר | תיאום ביקור בטלפון 054-4925687   
  • מרכז טבג'ה לשימור מורשת יהדות אתיופיה | רחוב וילנאי 5 | תיאום ביקור בטלפון 08-9201962 
  • המנזר היווני אורתודוכסי ע"ש גיאורגיוס הקדוש | העיר העתיקה | תיאום ביקור בטלפון 09-9221174 (בתשלום) 
  • הכנסייה הארמנית | רחוב שפיק עדס | המתחם סגור למבקרים, אך ניתן להגיע לביקור פעם בשנה בחג סנט ג'ורג', שחל ב-15 לנובמבר
  • משטרת טיגרט הבריטית | הכניסה בחינם, בתיאום עם משטרת רמלה 
  • אנדרטת אצ"ל | הכניסה הצפונית לרמלה | תיאום ביקור בטלפון 08-9292650 
  • מפקדת חסן סלאמה | הכניסה מרחוב הדר בתלמי מנשה | סמוך לפסי הרכבת | מבנה המפקדה עומד כיום שומם ומפויח. ניתן להיכנס לקומת הקרקע ולקומה הראשונה בלבד. כמו כן, ניתן לראות את שרידי הירי הרב על גבי המבנה המחורר.  
  • פרטים נוספים על אתרים שונים בעיר, שעות פעילות ודמי כניסה באתר התיירות של רמלה » 

חוות דעת על רמלה – העיר המוסלמית שצמחה מן החולות

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...