מאשדוד לניצנים: טבע ומורשת קרב

אגמי מים מתוקים, דיונות ללא סוף ומורשת קרב אודות בלימת הטור המיצרי שדהר לכיוון תל אביב במלחמת השחרור - כל אלו ילוו אותנו בטיולנו הפעם. המסלול כולל הליכה קלילה של כ-5 ק"מ בדיונות ניצנים ונסיעה קצרה ברכב לכמה אתרי מורשת קרב הקשורים לחבל ארץ זה, המוכר בכינוי ארץ פלשת

"מן החולות בשפלה, השונים כל כך מחולות המדבר, מפכפוכי המעיין המפיק דלי ביממה, והצוק הנשבר מן ההר, והחצב המבשר את בוא הסתו, והקיץ הנאסף אל הקוצים, משירת הבוקר של הבולבולים, ושריקת הרוח בין העצים, ומכאב האהבה החותך פתאום את החזה, ולוחש לך: גם אני, גם אני חלק מזה"

טרם הטיול, מומלץ בחום לקרוא את סיפרו של רם אורן "המטרה תל אביב".

איך מגיעים

נוסעים בכביש 4 (תל אביב-אשדוד) עד צומת גשר עד הלום (הכניסה הדרומית לאשדוד) [1], בצומת פונים מערבה (ימינה לבאים מצפון), ואחרי תחנת הדלק פונים שוב ימינה. לאחר כ-40 מטר תראו פניה שמאלה לגשר עד הלום, שם מחנים את הרכב. 

גשר עד הלום

סיפורו של גשר עד הלום הוא סיפור הנסיון של המצרים לכבוש את תל אביב במלחמת העצמאות, וסיפורה של חטיבת גבעתי וצה"ל שניסו להכות במצרים ולעצור את התקדמותם צפונה. פה במקום זה נעצרו המצרים וזהו המקום הצפוני ביותר אליו הגיעו מכאן זכה הגשר לכינוי "עד הלום". בשונה משאר צבאות ערב, המצרים לא פלשו לארץ עם הכרזת העצמאות אלא רק ב-29 במאי 1948. הפלישה החלה בהסתערות מכיוון מג'דל (אשקלון של היום) לעבר תל אביב. כוחות חטיבת גבעתי שהיו אחראיים על הגזרה התכוננו מבעוד מועד לפלישה המצרית ופוצצו את הגשר שמעל נחל לכיש עוד ב-12 במאי אותה שנה. אחד ממבצעי הפעולה מספר: "כשהתחלנו לרדת אל תוך הואדי, ניצלה הפרדה שנשאה את שקי חומר הנפץ את ההזדמנות, פרקה את מטענה מעליה, בעטה באחד האנשים ונעלמה באפלה. נאלצנו לרתום את הלוחמים לנשיאת חומר הנפץ. הגענו לגשר, אברהם בנה את הפיגומים משני צדדיו של העמוד והניח עליהם חמישה תרמילים מכל צד. כעבור שניות ספורות החרידה את האויר התפוצצות אדירה. הגשר הוכרע".(עדות שמעון מרכולין, מפקד פלוגה בגבעתי).

הטור המצרי שכלל חטיבת חיר מתוגברת בשריון ותותחים בפיקודו של הבריגידיר (אלוף משנה) מחמד נג'יב, החל לבנות גשר ביילי כדי להתגבר על מכשול הנחל. שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי הפציר במטכ"ל לרכז כח כדי לבלום את הטור המצרי. כאן נכנס לסיפור חיל האויר שזה עתה נולד. לאחר מאמצים ארוכים סיימו להרכיב באותו יום את ארבעת מטוסי המסרשמיט המשופצים שנקנו מצכוסלובקיה. מטוסים אלו היוו את טייסת הקרב הראשונה של מדינת ישראל שבראשה עמד מודי אילון ולצידו הטייס עזר וייצמן. מבלי שיש ברשותם כח אש רב ומבלי שהמטוסים ומערכת הירי נוסו קודם, המריאו בשעה 1800 ארבעת המטוסים משדה התועפה תל נוף הסמוך לעבר ראש הטור המצרי בגשר עד הלום. ירי מכונות היריה של המטוסים והשלכת פצצות לא פגעו והזיקו כמו שעשו רושם וסייעו למצרים לקבל את ההחלטה לעצור בגשר עד הלום ולהערך למגננה. באותה התקפה של חיל אויר, בין השאר בעקבות תקלה במערכת הנשק הצכיות שלא התאימו למטוס הגרמני הוותיק, הופל מטוס אחד וטייסו נספה. תוצאת ההתקפה כאמור, היתה עצירת המצרים שהחליטה להתארגן שיכוך כיסי ההתנגדות שנוצרו בעורף הטור המצרי ביניהם ניצנים, (אליה נגיע בהמשך), בטרם ינסו להמשיך לפרוץ צפונה לעבר תל אביב.

עוד בלילה של ה-30 במאי ניסתה חטיבת גבעתי לתקוף את הכוחות המצרים ולהטריד אותם אך ללא הצלחה. גם מבצע "פלשת" שנערך בליל ה-2 ביוני נכשל וכוחות צה"ל נסוגו באבידות רבות. האזור שוחרר לבסוף רק במבצע יואב בחודש אוקטובר אותה שנה לאחר שהמצרים פינו את האזור במסגרת הנסיגה שלהם לכיוון רצועת עזה.

בסיור באתר המשולט [1] ניתן לראות את עמדת הפילבוקס (pill box, הנקראת כך על שם צורתה המזכירה חפיסת כדורים), את גשר עד הלום המשופץ, ואת גשר הרכבת החדש שנבנה לאחרונה במסגרת הכפלת קו הרכבת לאשדוד. בנוסף רואים עמדה מצרית המעידה על ההתבצרות ארוכת הטווח והקושי של חיילי גבעתי וחיילי חטיבת הנגב לכבוש את האזור.

לאחר הסכם קמפ דיויד בין ישראל למצרים, הוקמה בשנת 1990 אנדרטה בצורת אובליסק לזכר חללי המצרים שנפלו בגזרת אשדוד במלחמת העצמאות. על האנדרטה כתובות בערבית, אנגלית עברית וכתב הירוגליפי.

שמורת השיטה המלבינה

מקום טוב לארוחת בוקר הוא ללא ספק בפארק השיטה המלבינה הסמוך לגשר עד הלום. יוצאים מאתר ההנצחה ופונים ימינה (צפונה) לכביש אליו פנינו לאחר תחנת הדלק. לאחר כק"מ וחצי נראה פניה ימינה לפארק השיטה המלבינה. נמשיך עם דרך העפר עד למקום בו נמצאים שולחנות הפיקניק. בשמורה גדלים עצי השיטה המלבינה (Acacia albida), שהוא עץ אפריקאי האופייני לנופי הסוואה ומהווה שריד לתקופה בה שרר בארץ אפיק טרופי. שיא פריחתה של השיטה המלבינה היא בחודש מאי. בארץ השיטה המלבינה לא מייצרת לרוב זרעים ופירות, וגם כשהיא מייצרת אותם הם לא פוריים. שיטת ההתחדשות שלה היא מנצרים היוצאים משורש עץ האם, ובהתאם לכך היא יוצרת נוף סבוך של קבוצות גדולות וצפופות המרוכזות בשטח מצומצם.  

עץ נוסף אותו שניתן לראות בראש הגבעה ובאזור בכלל הוא פיקוס השקמה (Ficus sycomorus) - עץ נשיר וגדול שמוצאו מהסוואנות של אפריקה. בארץ הוא פליט תרבות, כלומר הוא הובא וניטע על ידי האדם. באזור מוצאה השקמה מואבקת על ידי צרעות המטילות את ביציהן לתוך הפרי שלה, וכך גורמות להפריית הפירות. מכיוון שאין צרעות כאלו בארץ, השקמה יכולה להתרבות רק מייחורים, וכל עצי השקמה שאנו מכירים בארץ ניטעו בידי אדם. עצים אלה הובאו לארץ לפני אלפי שנים דרך מצרים, בעיקר בזכות העובדה שהשקמה נודעה בקורות הישרות והחזקות שניתן להפיק ממנה. פרי השקמה אכיל אך טעמו אינו משובח. בעבר נעשתה בפרי פעולת בליסה – פגימה בקליפת הפרי כדי להשביח את טעמו. מסופר על הנביא עמוס שמעיד על עצמו "כי בוקר אנוכי ובולס שקמים" (עמוס ז', 14). שקמה זו כמו חברותיה באזור בית עובד ועוד הן שריד לשדרת השקמים הגדולה שהייתה בין עזה ליפו, והקבילה לדרך הים הקדומה. שרידים נוספים שלה ניתן למצוא גם באזור יבנה לאורך נחל שורק.

בנוסף לשני עצים אלו נוכל למצוא בפארק את רותם המדבר, האשל ואת פירחי אירוס הארגמן שזהו גבול תפוצתו הדרומי.

תל אשדוד

לאחר שסעדנו נחזור לכביש אשדוד-תל אביב ונפנה ימינה לכיוון אשקלון. כ-1.5 ק"מ לאחר שעוברים את הצומת המרומזר (שאם פונים בה שמאלה מגיעים לשדה עוזיהו), ניתן לראות בצד ימין של כביש 4 את תל אשדוד [2] שמעיד על ההתיישבות ארוכת השנים באזור. השרידים בתל מתחילים במאה ה-17 לפנה"ס, אך נראה שהיא הייתה מרכזית מאוד בתקופת הפלישתים (סביב המאה ה-12 לפנה"ס) והיא מוזכרת בתנ"ך לא פעם כאחת מחמשת סרני פלישתים, אותם גויי הים שהגיעו מאיי כפתור ואלישע (כרתים וקפריסין). בספר שמואל א' אף מסופר על כך שארון הברית הוצב במקדש דגון שבעיר. עוזיהו מלך יהודה, שעל שמו המושב שחלפנו קודם, כבש את העיר מידי הפלישתים אך זו חזרה לפלישתים מאוחר יותר. כיבושים נוספים רבים עברה עיר על ידי האשורים הבבלים היוונים ועוד. שרידים לכל אלו נמצאו בחפירות שנערכו בתל על ידי משה דותן. כיום לצערי, בעקבות הזנחה והעדר תקציב לשיקום שיחזור ושימור, לא ניתן לראות בשטח התל כמעט אף שריד פרט לסככה חלודה שבעבר הגנה על שער העיר (ככל הנראה מימי שלמה המלך) שנחפר וכיום קשה לזהות אותו. 

ניצנים הישנה

נמשיך עם הכביש לכיוון אשקלון ונפנה ימינה בפניה לכיוון ניצנים וניצן [3] (כביש3631). נעבור על פני הפניה לישוב ניצן, ולאחר כמאה מטרים נגיע לצומת נוספת בה נפנה ימינה ומיד שמאלה לכיוון בית הספר שדה שיקמים שנמצא במקומו הקודם של קיבוץ ניצנים [4]. נחנה את הרכב במגרש החניה ונתחיל בסיור קצר.

את קיבוץ ניצנים הקימו בשנת 1943 קבוצה מתנועת "הנוער הציוני" מפולין, רומניה ואמריקה הדרומית. האדמה נרכשה בידי קק"ל מתושבי הישוב הערבי חממה. האזור כולו, כולל שטחה של ניצנים, היה מאוכלס רובו ככולו ערבים. כשעלתה ניצנים על הקרקע היתה כוונה לפרוס שרשרת ישובים לאורך החוף, סמוך למקומות נחיתה אפשריים למעפלים. על האדמה שנרכשה היו נכסים כמו פרדס, כרם, באר מים, בית דו-קומתי (לימים "הארמון" בו שוכן היום בית הספר שדה). מצבה הטופוגרפי של הנקודה היה בעייתי, בעיות הגישה אליה היו קשות ובנוסף היישוב הוקם בשטח נמוך מסביבתו. הישוב העברי הקרוב ביותר לנקודה החדשה היה באר טוביה במרחק של כ- 10 ק"מ. מכאן, שהשמירה על הנפש ועל הרכוש היוותה מרכיב חשוב ביותר בחיי הקבוצה החל מהיום הראשון. ערביי הסביבה הרבו בנסיונות גניבה מהשדות ומחצר הקיבוץ ומאחר והלשון הערבית לא היתה שגורה בפי חברי ניצנים הדבר הכביד על הקשרים עם הערבים. באוגוסט 1945, קרוב לשנתיים מעלייתה לקרקע הפכה הקבוצה לישוב קבע. במחלקת ההתיישבות של המרכז החקלאי נחשבה ניצנים כקיבוץ מצליח, הן בשטח המשקי והן בשטח החברתי. עד מלחמת העצמאות נעשו מאמצים לריכוז קרקעות עבור הקיבוץ אך בגלל הגבלות בניה, הקבוצה התגוררה בצריפים ואוהלים. המים לישוב נשאבו מבאר וסופקו מ'גבעת המיכלים' הסמוכה שהיתה ממוקמת בתחומי המחנה הבריטי. יחסי השכנות עם המחנה הבריטי היו תועלתיים בעיקר ובמסחר לא חוקי השיגו משם חומרי בניה בשפע ושאר מוצרים. הקשר למחנה הבריטי הועיל למודיעין ולרכש אמצעי לחימה בחיסיון מוחלט. היו גם מבצעים שהישוב ביצע, המפורסם שבהם הוא עגינתה של אוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" בחוף ניצנים באביב 1947. אז גוייסו תושבי הסביבה לבוא ולסייע בהורדת המעפילים אל החוף. שירדו המעפילים הם התערבבו בתושבי הארץ ומי שניתפס בידי הבריטים  (צבר או מעפיל) אמר: "אני יהודי מארץ ישראל" כדי להקשות על תפסית המעפילים. בצורה זו הצליחו להעביר מעפילים לקיבוצים בכל הארץ וחלקם אף נשאר בניצנים. למרות המאמצים של הישוב, חלק מן המעפילים נתפס והוגלה לקפריסין. השיר "שושנה שושנה" המוכר כל כך מספר על לא אחרת מאשר על אונית המעפילים שבתאי לוז'ינסקי שכינוי הקוד שלה היה שושנה.

לאחר הכרזת המדינה, כהתכוננות לפלישה המצרית ולאחר התקפות קשות של ערביי האזור על הקיבוץ, פונו מן הקיבוץ בליל ה- 16 במאי הילדים ונשים ב"מבצע תינוק". הילדים ומלוויהם הלכו ברגל לבאר טוביה ובניצנים נשארו המגינים בינהן האלחוטנית מירה בן ארי וכן מחלקה של חטיבת גבעתי בראשה עמר אברהם שוורצטיין. ב- 29 במאי הטור המצרי נע מיד-מרדכי לכיוון אשדוד בדרך לגשר עד הלום ולא התעכב לכבוש את הקיבוץ. רק לאחר שנעצרו בגשר "עד הלום", החליטו המצרים לכבוש את ניצנים על מנת שזו לא תפריע לעורף הלוגיסטי שלהם. מיקומו הטופוגרפי של הקיבוץ היה גרוע: הוא שכן בתוך גיא מוקף גבעות (גבעה 69, רכס בית הקברות), בצפון-מערב ובדרום פרדסים ובמזרח מחנה בריטי נטוש שלא נתפס כולו על ידי הקבוצה והקל על הפולשים. בתחומי המשק היו שלוש נקודות מפתח: גבעת שלושה המיכלים, גבעת חדר האוכל והארמון כאשר באמצע שכן אוהל המפקדה. באותה עת היו בקיבוץ 141 לוחמים: 67 חברי משק מתוכם 10 חברות, היתר אנשי גבעתי, ברובם לא מנוסים במלחמה וללא נשק. היו מעט תת-מקלעים ומרגמה אחת, נשק אחד אנטי טנק, רימונים ובקבוקי מולוטוב מאולתרים. מכשיר הקשר היה מקולקל ומכשיר אחר שהובא במקומו התקלקל. הכוח המצרי היה גדוד חי"ר מצוייד היטב עם תותחים, טנקים ועוד. בליל ה- 6 ביוני הונחתה על המשק הפגזת ריכוך, ועם שחר, בחסות הפגזה קשה הסתערה פלוגה מצרית על גבעת המיכלים, אך ההסתערות נהדפה. לאחר מכן הפציצו מטוסים מצרים שהרסו את החפירות, ניתקו את הטלפון ושיתקו שניים מארבעת המקלעים. בשעה 11:00 התקדמו אנשי החי"ר המצרי בחסות ארבעה טנקים למשק, פגז הפיאט היחיד של המגינים פגע בשרשרת אחד מהם, הטנקים נעצרו והפגיזו מרחוק ושלושת העמדות בגבעת המיכלים – היא השולטת על המשק – נכבשו. בבאר טוביה, במפקדת גדוד 53 של גבעתי ובגדרה (מטה החטיבה) התקבלו 3 שדרים המודיעים על כך שהצבא המצרי כבש את ניצנים. לבסוף התמקדה הלחימה באזור חדר האוכל; בשעה שתיים בערך התרכזו שרידי הלוחמים ב"ארמון", המפקד ניסה למלט את אנשיו דרך הפרדס בדרום, אך מקלעי האויב התמקמו שם וקטלו את הבורחים. אברהם שוורצשטיין, המפקד החליט להדבר עם המצרים. תחילה יצא אחד החיילים ובידו גופיה לבנה. הוא נורה ונהרג. אז הסיר אברהם את גופייתו ונופף בה בעלותו על העמדה, אך נפגע מהאש. חרף הפגיעה התקדם לעבר המצרים, יחד עם מירה בן ארי האלחוטאית. שניהם פסעו לעברה של קבוצת קצינים מצריים בראשה מפקד הכוח עבד אל מונעים חליף. כשהגיע אברהם אל מול הקצינים שלף עבד את אקדחו ולמול ענייהם הנדהמות של אחרוני מגני ניצנים ירה לעברו 3 כדורים והרגו. מירה לא ידעה את נפשה, ויצאה לעבר אברהם. לפתע שלפה את אקדחה וירתה בראשו של הקצין המצרי. חבריו הרגו אותה מיד. כך, ב- 7 ביוני 1948 נכבש הקיבוץ. בקרב השתתפו לוחמות נוספות ביניהן שולמית דורצ'ין שהיתה החובשת והגישה עזרה ראשונה ליד הרופא בבונקר. את רגעיה האחרונים הקדישה לטיפול בשני פצועים וסירבה לנטוש אותם, וכן הקשרת דבורה אפשטיין שעברה בין העמדות והמקלטים לעודד את המגינים ולשמור על קשר ביניהם, תוך חירוף נפש במטחים כבדים של פגזים וקליעים. היא יחד עם שאר המגינים נלקחו בשבי בתהלוכה משפילה שצולמה, ופורסמה ברחובות קהיר עם כותרות לפיהן הצבא המצרי כובש את תל אביב. ביום הקרב נהרגו 33 מגינים, 3 הצליחו להמלט ושאר 105 החיילים והתושבים נשבו בידי המצרים הובלו בתהלוכגת ניצחון למג'דל (אשקלון של היום) וחלקם מתו מפציעהם בשבי.

הכניעה של ניצנים העיבה על המדינה הטרייה. מפקדי חטיבת גבעתי שבראשה עמד שמעון אבידן לא הכירו את כל פרטי הכניעה. כדי למנוע כניעה של ישובי ספר נוספים שעמדו בהתקפות קשות בינהם קיבוץ נגבה, פרסם באותו היום אבא קובנר, הפוליטרוק ("קצין החינוך") של החטיבה,  "דף קרבי" ללוחמי גבעתי בו הוא הוקיע את כניעתם של מגני ניצנים. באותה תקופה היישוב כולו ראה בכניעה חרפה ולא הוזכרה גבורת הלוחמים בנסיון העיקש להגן על הישוב בפני כוחות המצריים החזקים לאין שיעור. כתם הוטבע באנשי ניצנים הנותרים, שכל מטרתו היתה, כפי שהעיד בהמשך אבא קובנר לעודד את המורל של שאר הישוב ולוודא שלא ישמע יותר על מעשי כניעה. לאחר החזרה מן השבי החליטו אנשי ניצנים בניהם 9 אלמנות ו14- יתומים להקים חזרה את הקיבוץ, אך בחרו מקום מרוחק כ 3 ק"מ ממיקומה ההיסטורי של ניצנים. שנים ארוכות לקח, עד שנתבררו פרטי הקרב וחלק מן הכבוד הוחזר לאנשי הקיבוץ. כאמור עוד על הפרשה שהסעירה את היישוב מומלץ לקרוא בסיפרו של רם אורן "המטרה תל אביב".

חמישה חודשים מאוחר יותר, ב-28.10.48 שוחררה ניצנים על ידי כוחות צה"ל. השבויים חזרו לישראל תשעה חודשים מתום המלחמה. לאחר שחרור המקום, כשחזרו החברים שנותרו בחיים לנקודה, הם מצאו את עצמות הנופלים שלא יכלו לקברם בעת הקרב, והטמינו אותן בקבר אחים. קיבוץ ניצנים לא הוקם שוב באותה נקודה, אלא שלושה ק"מ מזרחה, רחוק מן הזיכרונות, ההורים, האמהות והאבות שנפלו בשבילי הקיבוץ הישן.

במרץ 1950 הוקם בניצנים הישנה כפר נוער , שבו שוכנו תחילה ילדי עולים ובהמשך ילדים משכבות סוציואקונומיות נמוכות. בשנת 1990 סגר כפר הנוער את שעריו, תלמידיו הועברו לפנימיות אחרות בארץ והקרקע עברה ליזמות פרטית. במקום קמה פנימייה דתית של בנות, ומאוחר יותר הוקמה שכונת המגורים "ניצן", שאותה ניתן לראות כאן היום.

בשנת 1983 הוקם ב"ארמון" בי"ס שדה "שיקמים בניצנים" של החברה להגנת הטבע. לאחרונה הוחלט להקים את מוזיאון האישה הלוחמת בניצנים לאור גבורת הלוחמות שנלחמו בקר על ניצנים.

בביקור בניצנים מומלץ להסתובב בין העמדות, לקרוא את השלטים ולדמיין את הקרב הקשה והמבודד בו נלחמו קומץ הלוחמים. 

באתר ניצנים הישנה, נמצא ה"ארמון" בית ערבי עתיק, הנמצא בתהליך של שיקום ושיפוץ. במתחם קיימות עמדות משוחזרות מימי תש"ח ואנדרטאות ללוחמים. ובנוסף אנדרטת הברונזה "יד לאשה הלוחמת", המוקדשת לנופלות בקרב ניצנים ולנשים הלוחמות במערכות הבטחון בישראל. במקום שרותים, מים, דשא ושולחנות פיקניק. סרט אור-קולי המתאר את סיפור המקום– בתשלום.

לתאום ביקור והדרכה מבית ספר שדה שיקמים: שעות ביקור: א - ה 8:00 - 16:00, טלפון: 08-6728755, 08-6727895, 08-6722065 פקס: 08-6722058. 

שמורת חולות ניצנים

לאחר הסיור בניצנים העתיקה נחזור לצומת T והפעם נפנה לכיוון חוף הים של ניצנים [5]. ניסע עד למחסום כניסה, ונחנה את הרכב ברחבה הכניסה שלפניו, ממנה יוצאת דרך עפר המסומנת בסימון שבילים שחור [6].

אורך המסלול המעגלי הוא כ-5 ק"מ, ומשכו 2.5-3 שעות.

אנו הולכים בפארק החולות של ניצנים הממוקם בשטחי החולות שמדרום לאשדוד. הוא נתחם בצפון בשטח הבנוי של אשדוד, בדרום בדרך המובילה מכביש אשדוד-אשקלון אל חוף ניצנים, במערב בים התיכון, ובמזרח בשטחים חקלאיים. שטח פארק החולות הוא כ-14 קמ"ר והוא הוקם כתוצאה של שיתוף פעולה בין הקרן הקיימת לישראל והחברה להגנת הטבע, ומנוהל במשותף על ידי שני הגופים הללו. פעילות הפארק מתנהלת ממרכז קרן קיימת בגילת ומבית ספר שדה שקמים הנמצא באתר ניצנים הישנה. אזור הפארק מוגדר כ"יער פארק חופי" – איזור לטיפוח ושימור המרכיבים הטבעיים.אזור זה יוצר חייץ בין המערכת האקולוגית הטבעית לבין השטחים האורבנים שסביבה.

הולכים עם הדרך המסומנת בסימון שבילים שחרו כ-1.5 ק"מ עד שמגיעים למפגש שלה עם שביל המסומן בסימון שבילים כחול [7] אליו נפנה שמאלה לכיוון הים. השביל מטפס על רכס כורכר. חולות ניצנים בנויים משני רכסי כורכר עיקריים שכיוונם צפון-מזרח דרום-מערב, והם עוקבים אחרי קו החוף. השטח כולו מכוסה שדות חול במצבי ייצוב שונים (ייצוב עקב התפשטות הצומח): חול נודד, דיונות מיוצבות למחצה ודיונות מיוצבות. כיוון התקדמות הדיונות נקבע על ידי כיווני הרוח העיקריים המסיעים את החולות. שהן רוחות דרום-מערביות. רק רוחות שעצמתן עולה על שבעה מטרים בשנייה מסוגלות להניע את גרגרי החול, והרוחות העיקריות המסיעות את החול הן רוחות החורף שעצמתן מגיעה עד ל20- מטרים בשנייה.הצמחייה היא למעשה הגורם הקובע את מידת הייצוב של השטח, וההבדל בין דיונה נודדת לדיונה מיוצבת נובע מההבדל בשיעור הכיסוי הצמחי. הצומח מתבסס תחילה בראש הדיונה, שהיא האזור בו תזוזת החולות היא הנמוכה ביותר. הצמח הראשון המגיע לראש הדיונה הוא צמח דגני הנקרא ידיד החולות. ידיד החולות מהווה מלכודת חול, בולם את תנועתו ויוצר סביבו תלולית של חול. כשראש הדיונה מתייצב, ידיד החולות מתכסה בחול ומת, ואת מקומו תופסת הלענה החד זרעית. מראש הדיונה מתפשט הצמח את המדרון התלול של הדיונה המוגן מרוח.

לאדם ישנה השפעה רבה על הדיונות והחול, ברמה המקומית נטיעות של אשלים וצמחי פרי שונים על ידי הבריטים ותושבי האזור הערביים שהתגורר במקום לפני שנת 1948 מסייעים לייצוב החולות. התושבים אז התבססו על מי התהום הגבוהים, והיו חופרים בארות עד שכבת מי התהום ושותלים את הגידולים כך ששורשיהם יימצאו סמוך למים. כיום, במסגרת שיקום הבוסתנים על ידי הקרן הקיימת, נעשה ניסיון לשחזר את שיטות הנטיעה הישנות.

חורשות נוספות אותן נטע האדם הן חורשות השיטה המכחילה וחורשות האיקליפטוסים שנטעו אנשי הקרן הקיימת. בתחילה נעשה מאמץ לעצור את שטחי החולות כיוון שהם איימו על הקרקע החקלאית באזור. למטרה זו נטעו עצי שיטה כחלחלה רבים. לעץ זה כוח חיות מדהים ועם הזמן הוא הפך "לעשב רע" שלא ניתן להיפטר ממנו. כאשר גדלה ההכרה בחשיבות החולות, הופסקה נטיעת העץ. בשלב מסוים עלה הרעיון לעקור את השיטה הכחלחלה. אז התברר שעם הצטמצמות שטחי המחיה והמסתור של הצבאים החיים באזור, הפכו עצי השיטה הכחלחלה לאחד ממקומות המסתור החשובים ביותר עבורם, כך שכל פגיעה בחורשה של עץ זה תגרור פגיעה באוכלוסיית הצבאים.

ברמה האזורית, הקמת סכר אסון במצרים בשנות החמישים על הנילוס, חוסמת את הגעת חולות חדשים לאזורינו שכן החלות מהן בנויות הדיונות הם ברובם חולות שמקורום בסלעים ברמות חבש שנשחקו והובלו על ידי מי הנילוס ומי הים התיכון עד לחופי הארץ.

אנו נעלה עם השביל הכחול עד לראש רכס הכורכר. מדרום לנו קל להבחין ברצף אגמי מים מתוקים. מקור האגמים במחצבת ניצנים, הפועלת ברשיון והממוקמת בראש רכס הכורכר המערבי. שכתוצאה מהכרייה שלה יצרה בשטח טופוגרפיה הפוכה. כלומר, הנקודה שאמורה להיות הגבוהה ביותר בשטח היא אחת הנמוכות, ונוצר נוף הדומה למכתש. במהלך פעולות החציבה הגיעו החופרים לשכבת מי התהום וחלקה הדרומי של המחצבה הפך לברכות מי תהום. במקום גדלה צמחיית מים מתוקים, ויש שם ריכוז של עופות מים. כיום  חיברו בין כל הברכות והן משמשות גם לאתר תיירות ושיט אליו נגיע לקראת סוף המסלול. מראש הרכס ניתן גם לראות את אשדוד בצפון ואשקלון בדרום. עצוב לראות את הפעילות הגוברת והולכת של רכבי 4x4 החותכים את "ים החולות" לאורך ולרוחב בצורה לא חוקי. רכבים אלו פורצים בשטח שבילים חדשים, מחסלים צמחים, יוצרים מפגעי רעש המזיקים לבעלי החיים, דורסים לעתים בעלי חיים, ואף מסכנים טיילים המגיעים לאזור. כיום מקיימת המשטרה פעילות אכיפה חלקית למנוע פגיעה זו.

נרד עם השביל הכחול עד לחוף הים [8]. נוכל לזהות קונכיות  או לשחק לזהות בעלי חיים החיים באזור ים. נלך שמאלה (דרומה) לאורך החוף עד שנגיע לחוף המוכרז. משם, נלך עם כביש הגישה אל החוף בחזרה עד למקום בו חנינו את המכונית [6]. בדרך, ליד מחסום הכניסה נוכל לשוט על סירה באגמים שנוצרו.

חוות דעת על מאשדוד לניצנים: טבע ומורשת קרב

טוען חוות דעת...

תגובות

טוען תגובות...