הסיפור של שכונת עג’מי ביפו מתחיל בשנות ה-30’ של המאה ה-19, אז הקימו במקום את מסגד עג’מי על שמו של איברהים אל-עג’מי, שעל פי המסורת המוסלמית היה בן הלוויה של מוחמד. ולמה דווקא שם? האגדה מספרת שאיברהים עג’מי היה צדיק ממוצא אירני. בזמן תהלוכת הקבורה שלו, ארון הקבורה עף מאירן ונחת ביפו. את המסגד הקימו בסמוך לנקודת ציון הקבר.
את שכונת עג’מי הקימו נוצרים מארונים שברחו מלבנון ובנו בה כנסייה ואת מנזר אנטוניוס הקדוש. היא גובלת בצפון ביפו העתיקה, בדרום – בשכונת גבעת עלייה, במזרח – בשכונת צהלון ובמערב – בים. רק הרחוב הראשי שלה - יפת, שחוצה את השכונה מצפון לדרום בנוי רחב, שאר הרחובות צרים והבתים צפופים, מוקפים בחצרות. מאז מלחמת העצמאות מתגוררים כאן יהודים וערבים נוצרים ומוסלמים זה לצד זה.
מהר מאוד השכונה התדרדרה והפכה לשכונת עוני ומצוקה, משפחות פשע שלטו בה, וגם סמים, זנות ורצח הגיעו לפיתחה. בתי השכונה ננטשו ובאמצע שנות ה-70’ על חוף הים שמולה הטמינו אשפה, שהפכה להר זבל ומפגע אקולוגי בגובה 15 מטרים. בשנות ה-80’ עיריית תל-אביב החליטה לשקם את השכונה והצליחה לשמר חלק מהבתים המקוריים שנבנו בתחילת המאה ה-19, כבתים מפוארים עם חצרות גדולות וחומות גבוהות, עצי דקל ושערי ברזל.
כשרון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב-יפו נכנס לתפקידו הוא החליט לשים את יפו על המפה. בשנת 2005 התחילו לשפץ את יפו, המזבלה פונתה והפכה לפארק יפה, הקימו את מרכז פרס לשלום, בנו בתים חדשים – חלקם לאנשים אמידים והשכונה קיבלה מראה חדש.
בין סמטאות השכונה גרים עד היום תושבים, שעברו יחד איתה את כל התקופות ויש באמתחתם לא מעט סיפורים מרתקים, זכרונות ועשייה. חלקם מתגוררים בבתים עם הרבה היסטוריה ועבר והם ישמחו להכניס אתכם אל ביתם, לספר את סיפורם, להראות את האמנות שהפכה להיות חלק מהם וגם לתת לכם לטעום את הטעמים שכל-כך מאפיינים אותם.
1. להתרפק על העבר: דוריס חיפאווי
דוריס חיפאווי, ערביה נוצרייה, מתחילה את סיפור המסע שלה בסלון ביתה, עם השורשים הלבנוניים של משפחתה, שעברו לחיפה ומשם בשנת 1888 ליפו. את שם המשפחה חיפאווי הם אימצו רק אחרי שהגיעו ליפו, הודות לתושבי יפו שקראו להם – “הנה החיפאים הגיעו”.
חיפאווי נולדה וגדלה בלב שכונת עג’מי ביפו, מול הזקן והים. למרות שגדלה בשכונת עוני, שהלכה והתדרדרה, אבא שלה הקפיד על חינוך ויצר מקום מפגש קהילתי לנוצרים ביפו – במועדון היווני אורתודוקסי, מידי יום שישי.
מאז שהיתה בת 4-5 אמא שלה שלחה אותה לקניות בחנויות השכונה. אחת מהן היתה חנות הקפה אנטון, לשם נשלחה עם הזמנה קבועה של רבע קילו שחור ובהיר עם הל. כדי לא לשכוח את המשימה, בכל זאת היתה ילדה קטנה, היתה שרה לכל אורך הדרך את מה שהיא צריכה לקנות. באחד הימים שכחה מה היא צריכה לקנות ואנטון, בעל החנות, ידע בדיוק מה היא צריכה. כבר אז הוא הכיר את המשפחה.
את הפרסום שלה היא קיבלה כבר בגיל 15, אז היתה מועמדת לתחרות היופי של המגזר הערבי. הפרסום גרר הצעות נישואין, אחת מהן של אנטון, בעל חנות הקפה, שרצה לחתן את בנו מרסל. ההורים של דוריס הסכימו לשידוך והם זכו לחתונה מפוארת.
כנהוג במשפחה – מרסל, בעלה, יצא לפרנס את המשפחה והיא נשארה בבית לגדל שלושה ילדים. ב-2008, כשיפו עלתה למודעות ולכותרות עם הסרט “עג’מי”’ שחשף את החיים בשכונה, התחילו לבקר בשכונה. דוריס החליטה לנצל את ההזדמנות ולזוז לקדמת הבמה.
שיחה מקרית עם מדריכת טיולים העלתה את הרעיון לאירוח קבוצות לקפה, בקלאווה וסיפורים – בסלון הבית שלה. במפגש היא מספרת על יפו, החיים בשכונה אז והיום, על דו-קיום, כיתות, בתי ספר והעצמה נשית. את האירוח אפשר להרחיב גם לארוחת בוקר יפואית על המרפסת המשקיפה לפארק מדרון יפו ולחוף הים.
- כתובת: מאור עיניים 11, יפו
- טלפון: 072-3306635
- עלות: אירוח ביתי: 500 ש”ח לקבוצה של מינימום 15 איש (כולל קפה ובקלאווה), ארוחה יפואית: לקבוצות של 10-50 איש, בתיאום מראש
אירוח ביתי אצל דוריס חיפאווי | צילום:
יריב נחשון
2. להנציח את תקומת העם היהודי בארץ ישראל: בית הפסיפס
אמן הפסיפס יוסף לוגסי נולד במרוקו ב-1949 ועלה לארץ ב-1954 יחד עם הוריו ושבעה אחים ואחיות. המשפחה התחילה את דרכה במעברה בבית שאן ומשם עברה להתגורר במושב פרוונה (כיום – רוויה) שבעמק בית שאן, שם נחשף לארכיאולוגיה שבעמק.
ב-1963 עברה המשפחה לדירת חדר בשכונת עג’מי. את הלימודים נאלץ לעזוב בגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אך לא זנח את המשיכה לאמנות, שהתחיל לבטא כבר מגיל 9 באמצעות ציור, רישום ופיסול. החיפוש אחר דרך להביע את היצירה באופן שלא תתבלה עם השנים הביאה אותו לגילוי אמנות הפסיפס בגיל 30.
לוגסי, אוטודידקט באופיו, למד ופיתח בעצמו את טכניקות העבודה ואמנות הפסיפס ליוותה אותו כל חייו. יפה, אשתו, שהעריכה את כישרונו, לקחה על עצמה את פרנסת המשפחה ואיפשרה לו להפוך את התחביב למקצוע במשך למעלה מ-40 שנה, למרות שהוא עצמו לא התפרנס מהאמנות. זה היה ייעודו בעולם.
לוגסי, שדגל בערכי קיימות ושימור סביבה הפך את פסולת הבנין, שמצא באתרי בניה לחומר היצירה שלו. הוא אסף את הפסולת, שבר אותה לחתיכות קטנות ומילא את חדר העבודה שלו בכדים עם חתיכות פסיפס במגוון עצום של צבעים. דירת הגג שלו ושל אשתו הפכה עם הזמן למוזיאון. את העבודות שלו יצר על הרצפה ועל הקירות, הילדים שלו גדלו עם רעש האבנים הנשברות ועל האמנות של אבא.
לוגסי לא הסתפק ביצירה עצמה, אלא בחר את תקומת העם היהודי בארץ ישראל כנושא היצירה שלו. כבן למשפחת עולים ממרוקו הרגיש שהיה שותף לתקומה, חווה על בשרו את העלייה וכל מי שתרם למדינה הרשים אותו והיה לו חשוב להנציח אותו, בלי הבחנה בין ימין לשמאל.
במהלך השנים יצר למעלה מ-1,000 דיוקנאות וגם תרם חלק מהן לתיכון חדש ע”ש יצחק רבין ולמתנסי”ם. בין תחומי יצירתו אפשר לראות נושאים כמו שואה וגבורה, אישים בולטים מתולדות ישראל, סיפורי תנ”ך ועוד.
לוגסי הלך לעולמו ב-2018. יפה אשתו ממשיכה לגור בדירה בה גרו כל השנים ומזמינה אתכם לראות את היצירות ולהכיר את סיפורו של לוגסי דרך קטעי וידיאו, סיפורים אישיים והדרכה על הדמויות שבעבודתו.
- כתובת: יהודה הימית 26, יפו
- שעות פעילות: ראשון – שישי, בתיאום מראש בלבד
- עלות: יחידים (מינימום 2): 50 ₪ לאדם, קבוצות 10-20 מבקרים: 300 ₪ לקבוצה, קבוצות מעל 20 מבקרים: 15 ₪ לאדם
- משך הביקור: 30-45 דקות
- טלפון: 072-331-8546
- אתר אינטרנט: psifas-house.com
עבודתו של לוגסי: דיוקנו של יצחק רבין |
צילום: משפחת לוגסי
3. לשמור על המסורת: קפה אנטון
קפה הוא חלק בלתי נפרד מאורח החיים הערבי ובין היתר סמל של שמחות ואבל. בשמחות מוסיפים לו סוכר ובאבל – לא, כך שאם אתם מוזמנים לחתונה ערבית תשתו קפה מתוק ואם הגעתם לניחום אבלים –מר. בעת פטירה של אדם מבוגר, תקבלו קפה מתוק, כי הוא הספיק לעשות הרבה דברים בחייו, ובעת פטירה של צעיר – קפה מר, כי הוא נפטר טרם עת.
ואיך כל זה קשור לשכונת עג’מי ביפו? מרסל, בעלה של דוריס חיפאווי, ממשיך כבר דור רביעי את השושלת המשפחתית שהקימה את המוסד הוותיק – קפה אנטון כבר בשנת 1888. הדור הראשון בנה את חנות הקפה בדיוק במקום בו היא עומדת היום, הדור השני, דימטרי, היה מוכתר של העדה הקתולית ביפו והוא ואשתו ריטה ניהלו את החנות.
כבר בסוף חייו של דימיטרי התחילו לטחון את הקפה. בהתחלה בבית ובהמשך בחנות. אז כבר הצטרף הדור השלישי – אנטון, אבא של מרסל והמשפחה הקימה מפעל מקומי בו ייצרו שני טעמי קפה – קפה עם הל וקפה קלאסי. ב-2012 הפסיקו את ייצור הקפה, אך נשארו עם הטעמים הישנים והמוכרים, ומאז הם קונים פולי קפה קלוי בחיפה וטוחנים אותו מול הלקוח.
מרסל, בדיוק כמו אנטון אביו, שעדיין בגיל 82 עובד בחנות, מכיר את הקונים הקבועים ואת סוג הקלייה האהוב עליהם – בהיר או כהה, עם הל או בלי. מה שבטוח, ריח הקפה ילווה אתכם גם כשתצאו מהחנות.
- כתובת: קדם 73, שכונת עג’מי, יפו
- טלפון: 072-330-8828
- אתר אינטרנט: www.antoncoffee.com
לשתות את הקפה של אנטון | צילום: יריב
נחשון
4. לא רק בתקופת הרמאדן: בצק עטייף אצל איכלס פאחר
אחד הקינוחים המזוהים עם המטבח הערבי הוא עטייף, בצק ממולא אגוזים, מלבי ודבש מטוגן או בתנור, בציפוי סירופ סוכר. את המתוק-מתוק הזה נהוג לאכול בעיקר בתקופת חודש הרמאדן, איתו שוברים את הצום. אבל מי אמר שאי אפשר ליהנות ממנו כל ימות השנה?
איכלס פאחר מכינה את בצק העטייף כבר 25 שנה באותו בית בו גדלה. כבר בגיל 5 ישבה ליד שהירה, אמא שלה, שהכינה את הבצק על הגז. בהתחלה הבצק היה עבורה כמו סוג של משחק, אך מהר מאוד למדה את העבודה. סוד הבצק עובר במשפחה כבר 60 שנה, אז הכינו אותו על פתיליה. שמו יצא לפניו בכל יפו ובכפרים הערביים.
במהלך השנה איכלס מכינה את בצק העטייף רק בימי שישי ובחודש הרמאדן מידי יום, אז תוכלו לקנות אותו ממנה וגם לקבל בע”פ את המתכון למילוי הטעים. מומלץ להזמין יום מראש.
- כתובת: הלענה 4, יפו
- שעות פעילות: חודש הרמאדן: ראשון – שישי, במהלך השנה: שישי, בתיאום מראש בלבד
- עלות: חצי ק”ג בצק: 22 ₪, 1 ק”ג בצק: 28 ₪
- טלפון: 072-330-7370
עושה חשק לקחת ביס הרגע ועכשיו | צילום:
איכלס
5. לא רק פיתות: טואשי אברהם ובניו
עם המתוק בא לנו חשק גם למלוח. בית המאפה טואשי אברהם ובניו מייצר ומוכר מאפים כבר 70 שנה. בייגלה, סמבוסק, פיצות, בורקסים, פיתות לבנוניות, פיתות מקמח מלא וגם פיתות רגילות – את כל אלה תמצאו כאן.
היום מנהלים את המקום קובי ואמיר אחיו, דור שלישי, שלמדו את העבודה ואת המתכונים המשפחתיים הסודיים מאבא שלהם כבר בגיל 10. גם היום הם ממשיכים להכין הכל בעבודת יד בבית המאפה, שפועל בבניין ישן בן 400 שנה, בכניסה למדרון יפו.
- כתובת: קדם 44, יפו
- שעות פעילות: ראשון – חמישי, 6:30-19:30, שישי, 6:30-16:30, שבת – סגור
- טלפון: 072-331-0823
6. הר האשפה הפך לריאה ירוקה: פארק מדרון יפו
במשך עשרות שנים שימש קו החוף של יפו, המקביל לשכונת עג’מי, כאתר פסולת בניין. ערימות הזבל עלו על גדותיהן והשתרעו על שטח עצום של כ-200 דונם ובגובה של 15 מטרים. המפגע התברואתי גם יבש חלק מהים, זיהם את הסביבה והסתיר לתושבים את הנוף המרהיב לים.
בסוף שנות ה-80’ בית המשפט אסר על המשך שפיכת הזבל במקום, אך עברו עוד כ-20 שנה עד שפינו את ערימת האשפה והפכו אותן לפארק רחב ידיים.
יחד עם עזרה ובצרון עיריית תל אביב שיקמה את קו החוף הפגוע, יצרה לשכונות הקרובות ראות טובה לים, עיצבה את פני השטח מבחינה טופוגרפית והחזירה את חוף הים לשימוש התושבים. עכשיו שוב אפשר להגיע בקלות מעג’מי לים. זה פרוייקט המחזור הגדול ביותר בישראל.
אז מה יש בפארק? משטחי דשא, בוסתני פרי, שבילי הליכה, פינות ישיבה, מתקני משחק, רציף דיג, גשרון עץ ומשטח החלקה. כל אלה יחד עם הנוף לים עושים חשק לעשות כאן פיקניק, אך בלי הבערת אש, שאסורה במקום.
פארק מדרון יפו | צילום: אינה מנשה
עשינו לכם חשק לטייל ביפו? מצאנו עוד כמה מסלולי טיול שיכולים לעניין אתכם:
היי,
מה תרצה לכתוב על "6 מקומות בשכונת עג'מי ביפו שכנראה לא שמעתם עליהם ותשמחו להכיר"?