מהנחלאות אל השוק

🎧 יש גם פודקאסט שווה על שוק מחנה יהודה! האזינו >>

אזור הנחלאות הוא מהמבוקשים ביותר למגורים בירושלים כיום. בסיורנו נבחין שעל אף סמיכות שכונותיו, רבים ההבדלים ביניהן, בעיקר בשכונות החרדיות. מיקומה הנוח של השכונה, היותה סמוכה למחנה יהודה ולתחנה המרכזית ולמרכז העיר, מהווה אבן שואבת לסטודנטים. בנוסף, בשנים האחרונות נרכשים רבים מן הבתים שבנחלאות על ידי עולים חדשים מצרפת ומארצות דוברות אנגלית.

• שימו לב: בסיור בנחלאות יש להתהלך בשקט רב, שכן התושבים כאן סובלים מאוד מרעש התיירים. אנא התחשבו בהם, וזכרו שעל פי החוק מותר לשוטט בנחלאות עד 23:00.

איך מגיעים

• הגעה ברכב מכיוון תל אביב: נוסעים בכביש 1. מהמחלף הסמוך לכניסה לירושלים ממשיכים לעבר מרכז העיר. נוסעים בשדרות שז''ר, חולפים על פני בנייני האומה, והרחוב מתחלף לשדרות בן צבי. בצומת גן סאקר פונים שמאלה לרחוב בצלאל, ובמעלה הרחוב, ליד תיאטרון בית העם (פינת רחוב מנורה) מתחילים את הסיור הרגלי (יש חניות מסביב).

• חניונים: באזור מבחר חניונים בתשלום, וכן חניות-מדחנים של עיריית ירושלים למשך שלוש שעות.

• הגעה באוטובוס: קו 19 או כל קו אחר לאזור שוק בן יהודה.

הקדמה: היציאה מהחומות

בתקופת השלטון העותמני הייתה ירושלים עיר שדה מוזנחת מאוד, אך עם תחילת המאה ה-19 חל מפנה שסימן את תחילתו של השינוי הגדול. בשנת 1831 מרד שליט מצרים, מוחמד עלי, בשלטון העותמני המרכזי. רק לאחר כעשר שנים הצליחו התורכים המבוהלים להשיב לעצמם את השלטון בזכות התערבות המעצמות האירופאיות, שלהן הייתה זיקה דתית וכלכלית לארץ ישראל. אז גילו התורכים שהעזרה הנדיבה לא הייתה בחינם, וכי עליהם להתחשב ברצונותיהם מרחיקי הלכת של בעלי בריתם. בתוך כך, החלו לזרום לעיר נציגים דתיים, קונסולים ודיפלומטים, שהחלו לבנות בירושלים. תחילה בנו בתוך החומות, אך עם הצפיפות החלו לבנות גם מחוץ להן.

מי לא בנה פה? הרוסים בנו את המתחם הגדול במרכז העיר – מגרש הרוסים. הגרמנים בנו את בית היתומים שנלר. היהודים, ביוזמת משה מונטיפיורי, את משכנות שאננים, ועוד. שכונת נחלאות, בה נבקר, הינה למעשה חלק מתהליך היציאה מהחומות של האוכלוסיה היהודית בירושלים.

היהודים, שהתגוררו עד אז בצל החומות הכבדות של העיר העתיקה, היו שרויים במצוקה הולכת וגוברת: בבתי הרובע שררה צפיפות איומה, מחירי הדירות הוסיפו לנסוק, והמחלות לא איחרו להגיע. ולמרות כל אלו, רעיון היציאה מחוץ לחומות לא התקבל בעין יפה, אך אין צורך לזקוף גבה – מיחקו את כל מה שאתם מכירים מירושלים, הוסיפו שודדי דרכים צמאי דם וכסף, הוסיפו סיפורי שדים מבעיתים, וגם לכם יתחשק להישאר ספונים בתוך החומות, עם המחלות והצפיפות. ואכן, חבלי הלידה של שכונת משכנות שאננים היו קשים ביותר: תחילה, בסופו של יום, היו חוזרים האנשים אל תוך החומות. אך לאט-לאט התרגלו היהודים לישון בבתים שמחוץ לחומות, ושכונות נוספות נבנו באותם ימים: מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ועוד.

שכונת נחלאות

התפתחותן של הנחלאות החלה בשנת 1875, כאשר נבנתה שכונת אבן ישראל בדרך יפו. השכונות שהוקמו היו שונות ומגוונות: שכונות על פי מוצא, על פי איגוד כלכלי, שכונות כולל ועוד. בכל שכונה נקבע תקנון המיוחד לה, המגדיר את צורת הבנייה, ההרכב החברתי, ואפילו שעת סגירה. לאחר קום המדינה הוסיפה האוכלוסייה בנחלאות לגדול, הצפיפות החריפה והתושבים הרחיבו את בתיהם בצורה לא מאורגנת. כיום, בעקבות התערבות המנהל הקהילתי לב העיר, נחלאות היא חלק מתהליך שימור השכונות בירושלים, והאוכלוסייה שנוספה לה מגוונת אותה מאוד. 

מרחוב בצלאל נפנה צפונה לרחוב מסילת ישרים. משם נגיע למזלג רחובות ונפנה לרחוב אבולעפיה.

בתי גורל

כתובת: רחוב אבולעפיה 31

במתחם קטן זה מצוי בית כנסת צנוע, המכונה בית כנסת הגורל. התימנים עברו תלאות במסעם לארץ ישראל: תחילה סירבו המוסדות בתימן לאפשר ליהודים לעזוב, ורק לאחר ייסורים רבים הצליחו להגיע לארץ. אך גם כאן לא הסתיימו תלאותיהם – שתי העדות הגדולות בארץ, האשכנזית והספרדית כאחד, הפנו להם עורף. בבגדיהם ובעורם נדמו להם התימנים כערבים המתחזים ליהודים. לבסוף נחלצו לעזרתם נוצרים, בני המושבה האמריקאית, שראו בתימנים כממשיכי שבט גד. כמובן, ברגע שהנוצרים גילו בהם התעניינות, התעורר מצפונם של שאר העדות: הייתכן שהמסיונרים עושים בנו נפשות? וכך קיבלו התימנים שתי שכונות: האחת בכפר השילוח ואחת כאן, במשכנות ישראל. 13 דירות בלבד נבנו בשכונה, ונקבע שיוגרלו בין התימנים, כאשר אחת מהן הוקדשה לתלמוד תורה ולבית כנסת.

נמשיך בסמטה צפונה. מעלינו נבחין במעין פרפר ברזל על הקיר. זהו עוגן מתיחה, שמטרתו לחזק ולשמור על קירות הבית, שעם הזמן או בעקבות זעזועים כגון רעידות אדמה, עלולים לנטות ואף להביא להתמוטטות המבנה. על מנת למנוע את התרחקות הקירות זה מזה, הומצא העוגן, המורכב מכבל מוט ברזל שבולט מחוץ לקיר. אל החלק הבולט מבריגים אומים, ומותחים אותם באמצעים מכאניים. כך נוצר לחץ חיצוני על הקיר, המונע מהקיר להתמוטט כלפי חוץ. לאחר רעידת האדמה בירושלים בשנת 1927, הסתבר שהמבנים שחוזקו לפניה בעזרת עוגני מתיחה, לא נהרסו. כיום העוגן משמש כאלמנט קישוטי.

בית רבי אריה לוין

בפינת רחוב אבולעפיה ורחוב רבי אריה נעצור. כאן, בבית צנוע וקטן זה, התגורר רבי אריה לוין – רב האסירים, שהיה ידוע בצדיקותו (מומלץ מאוד לקרוא את הספר "איש צדיק היה" מאת שמחה רז). רבי אריה קיבל את כינויו מכיוון שהיה מבקר את אסירי המחתרות (חברי המחתרות הגנה, אצ''ל ולח''י, שנכלאו על ידי שלטון המנדט הבריטי בישראל טרם קום המדינה). כולם היו מצטופפים לידו: אסירים פליליים ופוליטיים כאחד, ומקשיבים בצמא לדבריו.

סיפור אחד ממחיש היטב את האהבה שרחשו לו האסירים: באחת השבתות עברה השמועה שרבי אריה עומד להיכנס תוך דקות לחדר האסירים. אסיר אחד, שעישן באותו רגע סיגריה, בלע אותה, מכיוון שלא רצה לצער את רבי אריה בכך שהדליק אש בשבת. סיפור אחר, מצמרר, מספר על כך שרבי אריה נבחר מכל רבני ירושלים לבצע את גורלות הגר"א, ובכך לזהות את הגופות משיירת הל''ה, ובנוסף גם נהג לבקר את המצורעים שהושמו במבנה מבודד. הוא מעולם לא הסכים לשמוע על החלפת מעונו למקום מרווח יותר.

מבית אריה נמשיך מערבה ברחוב רבי אריה ונגיע לחצר המרכזית של מזכרת משה.

שכונת מזכרת משה

השכונה היפה והנעימה לא תמיד הייתה כזאת. חשבתם שאנחנו המצאנו את התלונות? ובכן, בעיתון הצבי משנת 1885 כותב תושב ירושלים: "במקום הזה צבור תל אשפה גדול, כמו שלט, למען ידע כל עובר כי פה שכונה יהודים". שכונת מזכרת משה נקראה על שם משה מונטיפיורי, ונבנתה כשכונת המשך לשכונת משכנות ישראל, ובכלל, נהגו להדביק שכונה אחת לרעותה כדי ליצור שותפות ותחושת ביטחון. הרבה שכונות נקראו על שמו של מונטיפיורי, ואין כמו ש"י עגנון כדי לתאר את העניין:

"עשתה סוניה בירושלים חודש ושני חודשים וחזרה ליפו. אמרה: יפים הם הלילות בירושלים אבל בימים עייפים...וכל מקום שם בירושלים קרוי משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו, שוכח אתה מילה שנטפלה למשה ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית"

ניתן להבחין כי חזיתות הבתים פונות פנימה אל החצרות. הבנייה הזאת מסמלת את חיי הצניעות של אלו שהתגוררו כאן: מצד אחד, המגורים הם בסמוך לדרך יפו, דרך ראשית מאוד, ומצד שני, החיים מופנים פנימה, הילדים משחקים בחצר, האימהות מתנהלות על יד בור המים וכל החיים נמצאים כלפי פנים. כאן במזכרת משה התנהלו מסחר ועבודת כפיים: מאפייה, נגר, חומרי בניין ועוד.

נמשיך צפונה ברחוב שיריזלי.

מי היה שיריזלי?
שלמה ישראל שיריזלי (שי’‘ש) גדל בירושלים, ובצעירותו החל לעבוד בבית הדפוס של אליעזר בן יהודה, לימים רכש ממנו את בית הדפוס והפעילו מביתו שבשכונת אוהל משה, השכונה הסמוכה לנו. הוא היה המו’‘ל של עיתון ההשקפה וערך את עיתון הפרדס. חלומו של שי’‘ש היה להוציא לאור מילון עברי לדינו, ושנים ארוכות עסק במלאכה זו.

האקליפטוס
נתקדם צפונה ברחוב שיריזלי עד למפגש עם רחוב הכרמל, ובדרכנו נבחין בעץ אקליפטוס ענק. אקליפטוס זה הובא לארץ בסביבות שנת 1900, וכמו כל אקליפטוס טוב, חדרו שורשיו לאדמה ופרצו את תשתיות הביוב. מחלוקת עמוקה שוררת בין שומרי האתרים לבין התושבים החוששים מענפיו, ובגללה לא עקרו את העץ, שמדי פעם זוכה לתספורת. מאחורי האקליפטוס נמצא בית ווינר – מרכז מורשת לנחלאות. במקום כיתת לימוד, ארכיון, ספרייה ואולם הרצאות. ניתן להגיע ולצפות בסרטון על חיי המקום, הכניסה בתשלום.

ממשיכים לרחוב הכרמל 12.

בית הכנסת חסד ורחמים

בעוד רגע נצא מן השער שממולנו. אך נעיף מבט לצד שמאל. אנחנו מבחינים בבית כנסת בעל חלונות צבעוניים ויפים. זהו בית כנסת חסד ורחמים הספרדי שנמצא בלב ליבה של מזכרת משה - השכונה האשכנזית. בימינו לא נדיר לראות אשכנזי וספרדי חיים בכפיפה אחת, אבל אז, כאמור, כל שכונה שמרה על צביונה העדתי. ובאמת, בית כנסת זה נבנה על ידי יוצאי העיר העתיקה הספרדים. מספרים שבמקום הזה פעל בית מרזח. יום אחד, יצחק ארמוזה קצב בעל גוף, נכנס לבית המרזח ונקב בסכום של עשר לירות על מנת שיתפנה המקום משיכוריו. כך נולד בית כנסת חסד ורחמים, ובשם זה גם פעלה אגודת חסד וצדקה מטעמו. נצא מהשער לכיוון צפון ונגיע לרחוב אגריפס.

מעלינו נראה את כתובת ההקדשה למשה מונטיפיורי. פעם, לא היו בני נוער שחוזרים שתויים לפנות בוקר. לא משום שלא אהבו אז לשתות, אלא משום שהשכונות שעדיין היו מבודדות, נסגרו בשעת חצות לכל המאוחר. כיום אין שער במקום שאנו עומדים, אבל ניתן לשער כיצד היה מראה של שכונה סגורה. נמשיך ברחוב אגריפס לכיוון מזרח וניכנס בשער מקושת ברחוב החרמון שיביא אותנו לשכונת אוהל משה שפתחה גינת תות עליה נדבר בהמשך.

שכונת אוהל משה

מונטיפיורי לא קיפח את הספרדים. הקרן שבבעלותו הקצתה קרקע לבני העדה הספרדית, וביוני 1882, נחתם חוזה בנייה עם החברה הספרדית. לפני שניכנס אל גינת התות, אנו מבחינים בבור מים. הבריטים הביאו עמם חידושים רבים. אחד מהם היה הברז. אולם עד אז, כל החיים החברתיים התרכזו כאן, בבור המים. כאן נשים כיבסו ושאבו וריכלו. כאן גברים טייחו בסיד-פעם בשנה, וריכלו גם כן, אלא שההיסטוריה לא זוכרת זאת. ילדים היו משחקים כאן. באוהל משה היו חמישה בורות מים. ראשונים במעלה היו הבורות ששימשו לשתייה, אחריהם, שימשו המים לרחיצת הגוף ולכביסה, ולבסוף שימשו לשטיפת הרצפות. כאשר אטמו את בורות המים הספיד יעקוב יהושע את הבורות:

‘‘שירת מי הבורות של ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא עלו וירדו אל מעמקי הבורות, ובעלות הבית שנהגו להיפגש על יד פי הבאר בשעות הבוקר, ולשוחח בענייני דיומא שוב אינן נפגשות על יד המעיין... בורות אלו נטלו איתם מקצת משמחת החיים ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שיחה בפני ברז המים אר במטבחה"

הבוסתן הספרדי

אפשר להתרווח בגינת התות, ששמה בא לה מעצי התות הגדולים והיפים הנטועים בה, ולקרוא את מחזהו של יצחק נבון הבוסתן הספרדי. אוהל משה, השכונה שבה גר נבון, לימים נשיא מדינת ישראל, שימשה השראה לכתיבת מחזהו. מומלץ לקרוא את "טנמקה", פרק העוסק בילדים נודניקים וכן מציע פתרון יצירתי להיפטר מהם לכמה שעות טובות. מכאן נמשיך דרומה לאורך רחוב אוהל משה.

בית הכנסת של אוהל משה

כאן, בבית הכנסת שנחנך בשנת 1886, היה גם התנור המרכזי. אז לא היה לוקסוס, ולא היה צורך להתלבט בסוגי תנורים למיניהם, היה תנור אחד, שריחות החמין בשבתות שנדפו ממנו, הטריפו את כל מתפללי בית הכנסת. כידוע, אוכל הוא מקור הגאווה של כל עדה ועדה. לא ייתן כורדי עינו בקובה של שכנו הפרסי. וכמובן, הטוניסאים סחבו מהמרוקאים את הקוסקוס.

התנור היחיד בשכונה, בו שמה כל משפחה את מאכליה המיוחדים, היה לא פעם מקור לבלגן מצחיק. כך, למשל, הסיפור הידוע אצל אחת המשפחות, ששלחה את בנה יחידה להביא את השחינה - החמין המרוקאי מהתנור. הבן רץ לשם, ומעוצמת הרעב בחר במה שבחר, בלי לחשוב הרבה. כשפתחה האם את הסיר חשכו עיניה. היא, המרוקאית האותנטית, כיצד זה דחפו לה קובה?

מתחילה מהומה, אבל הדבר כבר נעשה. האב אוכל בפנים מכורכמים ומנחם את אשתו: אין, אין כמו הקוסקוס שלך. וכמובן שלא נשאר פירור קטן מהקובה. בשבת הבאה, הוא משלח את בנו שוב אל התנור, אך לפני כן, הוא לוחש באוזניו: "תביא את מה שהבאת בשבוע שעבר, שמעת? כן, כן, הסיר עם החוט הכחול..."

נחזור על עקבותינו. בדרך אנחנו מבחינים בצבעי טורקיז, כחול וורוד עתיק שמפארים את החלונות והדלתות. כשהחלו לשקם את הנחלאות, בחרו כמה צבעים שבעזרתם יוכלו הדיירים לצבוע את ביתם, וזאת על מנת שישתמר המראה המקורי של הבתים.

יוצאים דרך השער ממולנו השוק הלא הוא שוק מחנה יהודה. 

השוק

השכונות החדשות היו מרוחקות מהעיר העתיקה – שם היה המרכז המסחרי של הירושלמים. היה צורך בחיי מסחר קרובים, והפלאחים מכפר ליפתא, כבר אז ראו בדרך יפו פוטנציאל אדיר למסחר. הם היו מגיעים עם עגלותיהם העמוסות בפרי גנם, ומציעים את מרכולתם לתושבי השכונות. השוק שגשג מאוד, וגבריאל כהן, בן שכונת בית יעקב - שכונה קטנה שנבלעה במחנה יהודה הסמוך, מתאר:

"היה זה שוק ללא כל סידורים מיוחדים. סלים ותיבות היו נערמים אלה בצד אלה בשדה הפתוח. מגדלי הירקות והמוכרים, לעיתים קרובות מוכרות, ישבו ליד מרכולתם וציפו לקונים. הקונים היו יהודים ואילו המוכרים פלחים ערבים מהכפרים הסמוכים לירושלים. וכך עמדו בני שני העמים, אלו מול אלו, דבר ששיווה לשוק אופי מיוחד. עקרות בית יהודיות ניסו לדבר ערבית והפלחים והפלחיות הערביות ניסו להיפטר מסחורתם באידיש - ובתוך המולה זו של צעקות, עמידה על המיקח, סחר-מכר וקללות, ניסו גם הילדים להפיק תועלת. לא היה קל מזה לסחוב מלפפון טרי, בצל ירוק או עלה חסה טעימים לחיך".

השוק היה מאולתר, תחת כיפת השמיים. הסדרי המכירה והסדר לא היו בדיוק בראש מעייניו של השלטון התורכי, וכך הכול התנהל על בסיס של חברות. הפלאחים הצמאים היו מרווים את צימאונם בכד מים קרירים שהגישו להם תושבי השכונות, והם מצידם, הזמינו אותם לבוא ולבקר בכפרם.

אל שוק מחנה יהודה ניכנס ברחוב עץ החיים, הקרוי כך על שם ישיבת עץ חיים הסמוכה, על דרך יפו. ניהנה מהריחות ומההמולה. כיום זהו שוק מקורה, אך עד שבנו אותו בצורה מסודרת, התחוללו אינספור מאבקים בין הסוחרים לרשויות. מצד אחד דרשו השלטונות תשלום על המסחר במקום, ומצד שני, היו רוכלים שהגיעו ופתחו באסטות, ונעלמו כלעומת שבאו. עד שנות השמונים התנהל השוק בצורה לא מסודרת, אך מאז חודשו עבודות השיקום והשיפוץ, שהביאו למראהו היפה והחדש כיום.

נפנה שמאלה ברחוב השקד עד למטה. כאן בבסטה האחרונה מצד שמאל אנחנו רואים אבן ועליה כתוב: שוק הלוואה וחיסכון ועד העיר ליהודי ירושלים, משנת 1931.

לאחר שקצו הסוחרים במצב שבו רוכלים מקימים דוכנים בלי לשלם לעירייה, וכך יכולים למכור את מרכולתם במחיר נמוך מאוד, הם החליטו לתרום מחסכונותיהם ,ובנק הלוואה וחיסכון העמיד לרשותם הלוואה לשש שנים. עם הכסף הזה הוחלט לרכוש שטחים ולהקצות לחנויות מסודרות. נצא לשוק הפתוח. השוק שהיה אך לפני שנים מעטות, מקום מסחר בלבד, משמש כיום אתר תיירותי משגשג. בסופי השבוע מתקבצים כאן זמרי רחוב. חסידים מחסידויות שונות מציעים להניח תפילין, סוחרים מכריזים על מרכולתם, וכל הקקופוניה הזאת בעצם נשמעת הרמונית מאוד. עצה לירושלמים - למי שרוצה לקנות במחירים הטובים ביותר שיגיע בימי שני בערב. אז השוק ריק יחסית, והסחורה המוצעת זולה מאוד, בניגוד לדיעה הרווחת שבסוף השבוע דווקא זול יותר.

משפחת בנאי

מהרחוב הפתוח נפנה ימינה ברחוב בנאי, רחוב האגס לשעבר. יעקב בנאי ובני משפחתו עלו מפרס בסוף המאה ה-19. הם התיישבו בעיר העתיקה. הבן, אליהו בנאי, בנה את ביתו ברחוב ניסים בכר. בנו, מאיר, גדל והיה לסוחר בשוק. הוא עבר יחד עם משפחתו הגדולה לרחוב האגס, ועבד כל היום בחנות שמתחת לביתו. הדירה, ככל הדירות אז, הייתה קטנה, והחיים התנהלו על מי מנוחות, כפי שמתאר יוסי בנאי:

"בית מלא ילדים. שמחת עולם על ראשם.
מטה בתוך מיטה בתוך מיטה בתוך
ריחות של שום וקינמון
של ספרי תפילה של מנורות נפט של חגים וזמנים לששון"

עם השנים עזבו ילדי המשפחה את הבית. חלקם נודעו בתחומי המשחק והמוזיקה, והם מוכרים לכולנו.

חזרנו לשוק המקורה. אפשר להמשיך איתו עד לרחוב יפו. נפנה מעט ימינה ומולנו יש מגדל ובו שני שעונים.

מגדל השעון

החייט שמואל לאווי עלה מאמריקה ונדד בשכונות החדשות. הוא החליט לתרום מכספו, נוכח המצוקה הרבה ששררה, והצליח לרכוש בית חד קומתי. על הגג נקבע שלט: בן פורת יוסף. הבניין הוקדש לבית הכנסת אורחים ולבית מדרש. מפעל הצדקה של לעווי הביא עליו חובות כבדים והוא הפיץ בקשות לתרומות להמשך בניית הבניין. האנשים תרמו, והבניין הוסיף לפעול, וסיפק מיטה וארוחה חמה לעולים החדשים.

ומה לשעונים ולבית? באותו הזמן החליט רבי משה שפירא, תלמיד חכם שהתעניין מאוד באסטרונומיה, לבנות שעון שמש. בישיבת עץ חיים הסמוכה עיין במשנתם של הרמב"ם ואחרים, ובמשך חודשים אחדים שקד על בניית השעון. בשנת 1908 נחנך שעון בצורת חצי עיגול, ולידו עוד שני שעונים קטנים. ב-1940 פרצה שריפה בבניין, ובית הכנסת זוהרי חמה, ששכן בקומה השלישית נשרף. רק בשנות השמונים שיקמה עיריית ירושלים את הבית והשעונים. כיום משמש הבניין לבית כנסת מרכזי של השוק.

מכאן נחזור לשוק דרך השוק הפתוח – רחוב מחנה יהודה. כמו הנחלאות, גם בשוק רבות העדות. יש שוק גרוזיני, ויש את הפרסי, ויש את השוק העיראקי שממוקם במעין ח' רחבה.

השוק העיראקי והחמארות

ניכנס בסמטה הראשונה ימינה, ונסתובב בשוק הקטן והמקורה הזה. כמו בכל מקום, גם לשוק יש את השפה שלו והביטויים שלו, למשל: אל ינסה זית להיות אבטיח. הרוכלים מתייחסים לסחורתם כאילו הייתה בנם בכורם, ואל לאיש להעליב את הסחורה המשובחת ביותר בעולם. כשיוצאים מהשוק העיראקי מגיעים לרחבת החמארות. החמארות אינן אלא מסבאות, שם יושביה מבלים את זמנם במשחקי קלפים ושתייה.

למי שרוצה להרחיב את ידיעותיו על שפתם המיוחדת של סוחרי השוק, מומלץ לקרוא את ספרו של ירון אביטוב 'כשג'ימי ביקש שיקברו אותו בעמידה'. מכאן אפשר ללכת לאכול. אם חשקה נפשכם במסעדות פועלים-השוק מלא בהן. אם חשקה נפשכם בקפה- גם זה לא יחסר. ולסיום, נסיים באנקדוטה חביבה: בשנת 2000 ניסתה עיריית ירושלים לאכוף תקנות האוסרות צעקות וקריאות קולניות. דבר לא הועיל, הסוחרים הוסיפו לשיר בקולי קולות, ואף שרו את השיר הבא בנוכחות ראש העיר:

הלו אדון שלום חמודה
ברוך הבא לשוק מחנה יהודה
הכל פה תענוג לעיניים
מחנה יהודה הוא לב ירושלים

מכל הטעמים תמצא פה
בשוק שלנו בין אגריפס ליפו
את השוק מי לא מכיר
מחנה יהודה הנשמה של העיר

תביט בעין. תגע ביד
סחורה כזאת אין לאף אחד
עשה סיבוב ,תנשום ניחוח
הירקות שלנו יתנו לך כוח

מכל הטעמים תמצא פה
בשוק שלנו בין אגריפס ליפו
את השוק מי לא מכיר מחנה יהודה
הנשמה של העיר

ובשיר מצחיק זה נסיים את הסיור. 

הוראות חזרה לרכב

מהשוק הפתוח ברחוב מחנה יהודה חוזרים דרומה לכיוון הרכב, נבחר באחת הסמטאות ואיתן נמשיך עד שנגיע לרחוב בצלאל, במקום בו חנינו.