סיור אנכי בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב

בתל אביב תוכלו לגלות את הקודים הסודיים של אמני הרחוב בקריית המלאכה, להכיר את שכונת קריית שלום הנמצאת בתהליכי שינוי. בחרתי להביא כאן את הסיפור של התחנה המרכזית החדשה, כפי שחוויתי בסיור עם ניסן אלמוג, אוצר הפסטיבל. ניסן הוא אמן ואורבניסט, ומי שמאמין בכוחה של הליכה ברגל כדי ליצור מודעות סביבתית, ואף יוזם ואוצר את פרויקט הליכות ג'יין בישראל, מוביל לעיתים בתיאום מראש סיור כזה בתחנה המרכזית.

אחרי כשעתיים שבהן התבקשתי להרגיש איזו חוויה עוברת על אדם סקרן או נוסע שנכנס למבנה התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, בניין רב-פונקציונאלי שמתפקד כמו עיר תחת גג, חשתי בחילה עזה ומועקה בחזה. אני, המשוטטת, שביקרתי בתחנה פעמים רבות, שמעדיפה לשוטט בסביבות שוליים, חוויתי חוויה של דחייה בלתי נסבלת מהמקום. בעודי עוקבת אחר הקו הצהוב המסומן על הרצפה (אחרת הולכים כאן לאיבוד) חלפתי על פני נשים פיליפיניות שאכלו אוכל מוזר בצבעים זרחניים מתוך קופסאות פלסטיק תעשייתיות, ויצאתי החוצה לרחוב לוינסקי.

עמדתי רגע באור הקיץ הבוהק, בוהה בעליבות סביבי, וחשתי בחילה. אישה ממוצא סיני גלגלה את המזוודה הכבדה שלה על כף הרגל שלי וגרמה לי לכאב חד. "סורי, סורי", היא חזרה ואמרה לי. לידי עמד איש אפריקאי מתוכשט, בתלבושת ורודה צעקנית. קבצן ביקש נדבה. איש אחד סיפר לי שהוא גר בקריית שלום, דרש ממני כסף וכעס עלי שאני לא רוצה להקשיב לסיפור שלו. נהייתי תוקפנית. נערים בתחנת האוטובוס קראו לי "בת זונה" כשביקשו "שתי שקל" ולא הגבתי. צעדתי ברגל משכונת נווה שאנן לשדרות רוטשילד הסמוכות, כדי לחוות את המעבר החד ביניהן. כל שרציתי היה לעוף מפה ולחזור הביתה, להסיר את בגדי, להיכנס מתחת זרם המים במקלחת ולשטוף ממני את הכאב, הגועל, הכעס והתסכול שהצטברו בבטני.

זוהי התחנה השנייה בגודלה בעולם. כשמונים אלף מבקרים עוברים בה מדי יום. היא משתרעת על שטח של 230 אלף מ"ר, המחולקים לשישה מפלסים ובהם כשישה קילומטרים של מסדרונות ומעברים, 29 דרגנועים, 13 מעליות מיושנות, שישה בתי כנסת וכנסיות, בתי קולנוע נטושים, מעון וגן לילדי עובדים זרים, שלושה תיאטראות וסטודיות לאמנים. הסיור התחיל בקומה השביעית, קומת הרציפים, והתקדם מטה-מטה, לתוך חור שחור. תוך כדי המעבר מאור היום, דרך תאורת הניאון העמומה שבקומות הביניים ועד לקומה מספר אחת, החשוכה לגמרי, התרגלו עינינו לאפלה, אך מחשבות קודרות צפו ועלו: מה חשבו לעצמם האדריכלים כשתכננו את המיקרוקוסמוס הזה? כמה זיהום אוויר והזנחה יכולים להתרכז במקום אחד, כמה כיעור וזוהמה?

הסיור נערך בשבת, כשהתחנה דוממת, והשקט מחדד את התחושות. ניסן הוליך אותנו בקצב מהיר, ממילא אין בשביל מה לעצור. אפילו לשירותים לא אעז להיכנס, ולא רק בגלל שהם מטונפים – גם הפחד ממפגש לא רצוי עם הומלס או עם אחד מהפליטים שהתנחלו בשטחים הסגורים שבתחנה מונע זאת ממני. כ-1,500 בתי עסק שתוכננו פה נסגרו מזמן, ואנו חולפים על פני עוד ועוד ויטרינות מכוסות בניירות עיתון דהויים, על פני שטחים מתים שאין בהם כלום.

כל פנייה מזמנת עוד כישלון ארכיטקטוני. ברמפה לכיוון קומה חמש, שני מאווררים ישנים מתחילים לשאוג בעוצמה רבה. במעבר אחר, מעוגל ומשופע, אבק מצטבר על מנורות זכוכית ישנות, שהנורות בהן נשרפו מזמן. אין שילוט מכוון, וכאשר כבר יש שילוט, למשל לתחנת הסעה לחיילים, הוא לא מעודכן ולא רלוונטי. אי ההתאמה למציאות שהשתנתה באה לידי ביטוי גם בקומה שלוש, שבה תוכנן במקור שוק דוכנים לפירות וירקות, אך כיום מוכרים בו מוצרים זולים מהמזרח. קומות אפס ושתיים סגורות לגמרי. בקומה מספר אחת בית קולנוע נטוש, אחד משישה שתוכננו ליד הרציפים לטובת הממתינים לנסיעות בינעירוניות. קומה מספר אחת, הבנויה שלוש קומות מתחת לאדמה, הייתה אמורה להיות הרציף המרכזי, אבל זיהום האוויר היה כל כך גבוה שהיו צריכים להעביר את האוטובוסים לקומות השישית ושביעית.

אני מכירה את התחנה המרכזית. לעיתים אני נאלצת להגיע לכאן בשבת כדי לעלות על מונית שירות לחיפה, וכבר בהתקרבי אני חשה כעס ואי נוחות מהסביבה. ברור לי שאני זרה פה. פעמים אחרות, כשאני מגיעה לכאן כדי לקנות שמנים אתריים בחנות של שלוס, אני תמיד הולכת לאיבוד ומרגישה אבודה. מרגע שאני נכנסת למבוך האפל של המבנה המגושם כבר איני מוגנת, קירותיו אוצרים אלימות ותוקפנות, ומקרי אלימות רבים כבר דווחו פה.

כדי לנסות להכיר קצת יותר את המקום, לראות אותו דרך עיניו של אדם שפועל פה, החלטתי להצטרף לסיור האנכי של ניסן. לא שוחחתי עם איש מעשרות המשתתפים, כדי שאוכל להתרכז בתחושות ובקולות. "מגניב", אומרים מקצת האנשים, אבל לרוב אני שומעת: "איזו סביבה ג'יפה, יותר לא אבוא לכאן". ובאמת, מי שכבר מגיע עושה הכול כדי לא לחזור. נשמעים גם קולות נוספים, "מפחיד להיות פה", "שערורייה", "איזו קלסטרופוביה".

תמיד הרגשתי שאנשים שנמנעים מלהגיע לכאן לא רוצים להכיר סביבה שונה משכונת המגורים הסטרילית והבטוחה שלהם. הרגשתי שהם לא רוצים לפגוש במציאות הקשה של החיים כאן. לראות את ריכוז העובדים הזרים שהתחנה משמשת עבורם כמקום מפגש. בסוף הסיור הבנתי גם אותם. זהו מקום חסר רחמים ומשפיל, שהופך את המפגש עם האוכלוסייה הפוקדת אותו בעל כורחה לנטול חמלה. תוך כדי צעידה בתוך מבוך שאי אפשר להתמצא בתוכו, כשהכול סגור ונטוש, מזוהם ומיושן, והלב מוצף, אני לא יכולה לפגוש את האחר. כשכל איש זר הופך למאיים, ואני מחזיקה חזק את התיק ומסתכלת לצדדים, אין פתח לחמלה.

וזה הסיפור של התחנה: תיכננו אותה בשנות השבעים. התחילו לבנות ונעצרו בשלב השלד. 26 שנים מאוחר יותר, ב-1993, השלימו את המבנה, שהתיישן עוד לפני שנחנך. שלושה עשורים הם נצח לעיר, תהליכים חברתיים-אורבניים שינו את פניה ללא הכר והאזור הפך ל"עיר/טריטוריה של העובדים הזרים". בחוברת מיוחדת שהודפסה לכבוד פתיחת התחנה ב-1993, כתב האדריכל רם כרמי, שעמד בראש צוות המתכננים: "אני חולם על כך שהתחנה, שיצאה מחיתוליה לאחר שלושים שנה, תהיה מקום חי, סלון עירוני שכל תל אביבי יבוא לבלות בה את זמנו הפנוי לפחות פעם בשבוע, לעצור להסתכל בתהלוכה בלתי פוסקת ולהרגיש חלק מעירו... בקיצור להרגיש בבית ולהיות בה תל אביבי. ... בתחנה מתוכננים 'מפרקים'", הוא אומר, "שיכולים להניב ענפים ירוקים לתוך השכונות מסביב, ולצקת בהן חיים אורבניים מלאי תוכן חי, או להרוס אותן עד היסוד כפיל בחנות חרסינה". למרבה הצער, האפשרות השנייה שצפה היא שהתגשמה, ומאז הפיל כמו נעמד על רגליו ודרס את כל מה שבסביבתו (מתוך "התחנה המרכזית - מדריך למשתמש", טליה דוידי ואלעד הורן, 18.8.1993).

ובכל זאת, יש נקודות של אור. בתוך מבנה התחנה מנסים אמנים, אנשי תיאטרון ויזמים, ליצור איים של שפיות. בקומה השביעית, קומת הרציפים, מתי עלה, בלוגר ואמן רחוב, ועוז מדר, אדריכל ואמן רחוב, יזמו והקימו תערוכת גרפיטי קבועה ומתחדשת. זה מיקום מושלם, כי הרבה עוברים ושבים יכולים לצפות בריכוז יצירות של אמנות רחוב בדרכם לאוטובוס. עבורי, כחובבת גרפיטי, זו אפילו סיבה מוצדקת להגיע לכאן.

ניקו ניתאי, שחקן ומנהל תיאטרון "קרוב", שנחשב לתיאטרון פרינג', שמח שמישהו בכלל מגיע ונכנס לכאן. הוא חושב שהתיאטרון שלו, הפועל בחלל נעים שיצר בקומה ארבע, הוא המרכז ולא השוליים, ולפחות גיאוגרפית הוא צודק לגמרי | לאתר האינטרנט של תיאטרון "קרוב" >>

בשיתוף האנסמבל שלה, יצרה יוליה גיניס, המקימה, המנהלת האמנותית והבמאית של קבוצת התיאטרון "מסתורין", את "מפרשים", מופע תלוי-מקום המאפשר שימוש מקסימלי בחלל. בעבודתה הופכת הקבוצה את החלל הנטוש לים, ואת האפלה למעמקים.

"יונג יידיש", מרכז היידיש שהקים מנדי כהנא, שוכן בחלל עמוס ברהיטים ישנים ובספרי יידיש ממזרח אירופה. זהו חלל חי באופן מפתיע, המוקדש כולו לשפה שמנסה לפרוח, למרות שהתרבות שממנה צמחה נכחדה. יש פה כיתות לימוד ובמה להקראות, הצגות ומוזיקת כליזמרים. למרות היותה נכס היסטורי, זו עמותה שפועלת בהתנדבות ואיש לא מכיר בה או רוצה לתמוך בה | לאתר האינטרנט של מרכז היידיש >>

"קולקטיב האנייה" הוא קבוצה בינתחומית, שמנסה לפתח כלים ורעיונות לשיפור איכות החיים בעיר, כמו גינון ורטיקלי, או יירוק של מתחמים נטושים, פועלת במרץ בתחנה החל משנת 2014, הצליחה לסחוף אחריה אמנים רבים והתוצאות נראות בשטח. זו הסיבה שאלמוג שהשתתף בפעילות הירוקה שקראו לה "התחנה הבאה", קצת יותר אופטימי לגבי עתיד המקום | לעמוד הקבוצה בפייסבוק >>

האמן יהונתן ה. משעל, שמעביר בתחנה ובסביבתה סיורים קבועים כל השנה, חושב שההווה של התחנה הוא העתיד שלה | לכל המידע על הסיורים בדרום תל אביב >>

התחנה המרכזית פוערת פצע פתוח לא רק ברקמה העירונית, אלא בנפש של מי שמשתתף בסיור בה ואולי גם של כל מי שרק עובר בה, מרצונו או בעל כורחו. אולי זה מה שמושך לכאן אמנים ויזמים שכן מצליחים לשרוד פה. אולי הם יכולים להסתכל על מה שאנחנו לא רוצים לראות, לחוש חמלה היכן שאנחנו מרגישים כעס, וכך לפעול במקום שקשה לפעול ממנו, מתוך הפצע. עבורי, אי הנוחות שהצטברה בי במהלך הסיור האינטנסיבי – כמו אדם שרץ במשך שעתיים לאוטובוס ולא מגיע – משקפת את המבוי הסתום שאליו הגיע המבנה הזה. כבר הוחלט שבעתיד הקרוב אוטובוסים יצאו ממסופים אחרים, אך גורל המבנה לא ידוע. אולי יום אחד יצטרף לסיור של ניסן אדם בעל השפעה, איש אמיץ ובעל חזון, שיודע עד כמה העיר משוועת לשטחי בנייה, שמבין שלא הולם שתחנה עלובה כזו מייצגת את העיר הגדולה בישראל, ושיפעל לקדם תהליך של הריסת המבנה ושיקום האזור כולו.

אלישבע זלצר היא אדריכלית ועיתונאית רחוב, וכותבת רשימות בבלוג שלה באתר המשוטטת: www.elishevanotes.com